שלום כיתה א'- על פרידה והסתגלות

מאת : לימור לוי אוסמי

4 בספטמבר 2018 | 0 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא, עמוד הבית

שלום כיתה א'. כמו אמא קרצייה אני שמה לב למין תחושה שנמצאת אצלי ומבקשת ממני לשאול אתכן, הקוראות: נו, איך היה לכן בגן? איך עבר שלום כיתה א'? איך אתן? הכול בסדר? אני שמה לב שאני מחכה לשמוע מכן חוויות, תחושות, מחשבות, פיסות של מידע לגבי איך עוברת לכן ההסתגלות והקליטה, אבל מקבלת בעיקר הרבה שקטטטט.

אני לוקחת כמה דקות כדי לשים לב לצורך הזה שלי ומייד יכולה לראות איך הוא חלק ממרחב משותף רחב יותר, מרחב של קליטה והסתגלות של הורים וילדים למסגרות חדשות. מרחב בו הילדים עוברים דברים שאנחנו לא באמת יודעות עליהם, ומהצד השני יש אותנו, שמחכות מהם לניצוץ של חוויה, לתחושה, מחכות לדעת שהכול בסדר, מקוות להצליח לקחת נשימה בזכות העדכונים הקטנטנים האלה.

 

שלום כיתה א' לילדים. ומה עם ההורים?

אני יכולה לשים לב שבמרחב הזה יש מצד אחד אמונה שהכול בסדר, שהכול יסתדר, יש בתוכו אמונה בכוח של ילדים ושל הורים להתמודד, ויחד עם זה במרחב הזה יש גם חשש שאולי משהו קורה אך לא מדובר, שאולי ההורים או הילדים מרגישים שאין מקום למה שהם מרגישים כי עכשיו צריך להתמודד, כי כל האנרגיות מנותבות להסתגלות ואין זמן או מקום להרגיש, ובטח שלא לדבר על זה. ואם משהו קורה אבל לא מדובר, אז איך אדע שהכול בסדר?

אם אסתכל על הצורך הנוכחי שלי בפיסות מידע מכן ומהילדים, אני יכולה לראות כיצד אותן פיסות עוזרות לי לווסת את עצמי מההתרגשות והחשש שאני נמצאת בהם. כשאני שומעת איך עבר על הילדים שלי היום, מה הם עשו, איך הם הרגישו, מה הם אכלו, איך היה להם עם הגננת או המורה, עם מי הם שיחקו וכל מיני פרטים קטנטנים כאלה, אז משהו בי מתחיל להירגע.

 

צמיד שלום כיתה א'

 

כאן טמון זרע ההתפתחות שלי

אני צריכה לחזק את עצמי שזה בסדר, שמותר לי לשאול קצת יותר שאלות בימים האלה, ולא רק להגיד לעצמי- "שחררי, הכול בסדר, אל תעיקי". כשאני בוחרת לקחת רגע להתבונן בצורך שלי ומה קורה לי בתוך המרחב הזה, אז קל לי יותר להבין את עצמי, לתת לגיטימציה למה שאני צריכה, לבחור שלא לבטל את התחושות למרות הקולות הנוספים שיש בתוכי.

ומה קורה לי כשאני לא מקבלת את פיסות המידע שאני זקוקה להם כדי להתווסת ולהירגע? הרי לפעמים הילדים בוחרים שלא לשתף אותי במה קורה להם, ואני לא רוצה שהוויסות הרגשי שלי יהיה תלוי בהם. או! בדיוק בדיוק במקום הזה אני רואה היכן טמון זרע ההתפתחות שלי. להיות מסוגלת לשהות עם חוסר נוחות ועם חוסר היענות מדויק לצורך שלי, להיות מסוגלת לבדוק מה יכול לעזור לי להתמודד בצורה טובה בלי להתערבל עם חוסר הנוחות, לקחת את האתגרים שעולים בי בתקופת ההסתגלות וללמוד ולהתפתח מתוכם.
אני רואה בכל אתגר הורי כזה את השער לצמיחה והתפתחות, ללמידה והתבוננות, את ההזמנה לגדול. כשאני נזכרת להסתכל על האתגרים האלה כאל הזדמנות, כאל חלק ממסע ארוך של התפתחות, משהו בי מוכן יותר להיות פתוח ללמידה. לא תמיד אני נזכרת בזה, לא תמיד בא ללמוד ולהתפתח, לפעמים רק בא לי להיות בתוך הרגש ולתת לו להיות, וגם זה מעולה.

 

לימור לוי אוסמי, מלווה  רגשית בהורות, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהוּת'

 

אולי יעניין אותך גם:

אמהות כותבות על התחושות שלהן בגן ובבית הספר

דף הפייסבוק של האתר

 

 

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לידה טבעית לא מתוכננת

מאת : אמא של איילה

2 בפברואר 20118 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

בשעה 10 הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לסבול, בכיתי, הקאתי הרגשתי רע…. המיילדת דלית אמרה שאם אני רוצה אפידורל הם יכבדו את זה אבל שאני אקח בחשבון שעד שאני אקבל עירוי נוזלים ועד שהמרדים יגיע ויכול להיות שזה רק יעכב את הלידה ויש אופציה נוספת שהיא תפקע לי את המי שפיר, זה יהפוך את הצירים לכואבים ותכופים אבל יזרז עניינים……. בצרחות עניתי לה תפקעי.. רק שיגמר…. ( מצידי אפילו שיוציאו לי אותה מהגרון… רק שיגמר ).היא פקעה את המים, הפעולה לא כאבה בכלל, הצירים נהיו נוראיים וכואבים קיבלתי גז צחוק וניסתי להתמודד עם הצירים בשכיבה על הצד, על הגב, על צד שני. כל כך כל כך כאב לי שלא יכולתי לנשום.

אמא לשניים

מאת : נטע רותם ימניצקיי

11 ביולי 201111 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

אם יש דבר אחד שזכור לי בבהירות מוחלטת מחופשת הלידה עם ביתי הבכורה לפני כשלוש שנים, זה כמה כיף וקל זה היה.

מהרגע שהיא הגיחה לאוויר העולם, ועד לעצם רגע זה ממש, היא תמיד היתה ילדה רגועה, נינוחה, ולא דורשת הרבה (טוב נו, היא ישנה כרגע…). מן ילדה כזאת שלא בוכה ולא מייללת, משחקת יפה וישנה היטב.

היינו מתעוררות לנו בבקרים לא לפני 9:00, מטיילות, משחקות, עוד קצת ישנות. אידיליה. כאן בעצם התרחשה הטעות הראשונה שלי בתור אמא – באמת האמנתי שככה זה לגדל ילדים. שזה כזה קל.

עכשיו, כשיש לי בבית שני ילדים – אחת בת שלוש ואחד כמעט שלושה חודשים, אני מוצאת את עצמי עסוקה כל היום בתימרונים. להתעורר, להעיר, להלביש אותה בזמן שהוא יונק, להרדים אותו כשהיא יושבת בסיר, לקחת אותה לגן כשהוא נם את תנומת הבוקר שלו, לדחוף לו מוצץ כשהיא תופסת לי את הרגל ולא נותנת לי לעזוב את הגן. להכין לה ארוחת ערב תוך נידנוד הסלקל שבו הוא יושב, לעשות לה ולו אמבטיות במקביל (את זה ניסיתי היום לראשונה), להניק אותו ובינתיים לשים לה יובל המבולבל, להשכיב אותה כשהוא עלי במנשא, ועוד כהנה וכהנה אילתורים.

בריתה. למה אנחנו צריכים את זה?

מאת : אבא בתול

13 במרץ 20119 תגובות

מתוך אחרי לידה

אם חושבים על זה לעומק, עצם המושג בריתה, מראה שלאירוע אין מקום משל עצמו ועל כן הוא נאלץ לחסות תחת המונח הגברי ברית עם הנטייה לנקבה. המילה שבה משתמשים לאחרונה היא, "זבד הבת", מה שנשמע יותר כמו "זיבת הבת", מחלת מין שלא קשורה כל כך למאורע אך בהחלט נותנת את התחושה בה מתייחסת החברה לאירוע.

משום שמעולם לא הייתי באירוע המציין הולדתה של בת (וזאת לעומת עשרות בריתות)