גבולות- האם זה תמיד מה שאנחנו צריכות מול הילדים?

מאת : לימור לוי אוסמי

24 באוקטובר 2018 | 0 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?, מתמודדות עם נורמות וציפיות, עמוד הבית

גבול גדר גבולות בהורות

 

מחשבות על גבולות בהורות. אני חושבת שהנטייה הטבעית להתמודדות עם אתגרים או לבטים בתוך ההורות היא להיצמד לדברים הטכניים של מה אנחנו חושבות שצריך או נכון לעשות, מתוך מחשבה שזה יפתור את הבעיות, ומהר. לפעמים זה עובד ואז הכול מעולה, אבל לפעמים זה נתקע ואנחנו לא מבינות למה.

באותם מקומות שיש תקיעות, ששום דבר לא הולך, שכבר נמאס וניסיתן הכול, אני מציעה לנסות לפתוח מרחב חדש של התבוננות על מה קורה לכן בתוך האתגר הזה. להתחיל לבדוק מה אתן מרגישות שם, מה הקולות שמתגלים או מתנגדים, מה זה עושה לא להצליח להתמודד? אילו מחשבות מתעוררות שם? זה קצת כמו להתחיל להניע שרירים או איברים חדשים כדי להתמודד עם אותה בעיה.

כשאנחנו מנסות להציב גבולות, כי זה מה ששמענו שעוזר, אבל זה יוצר בנו מאמץ, דורש אנרגיה, מבקש מאיתנו להתנהג אחרת ממה שנעים לנו, אז הסיכוי שמשהו ישתנה ויהיה נעים יותר הוא סיכוי נמוך ביותר. כי גבולות הן לא רק גבולות לשם הצבתן. גבולות הן לא גדרות שאנחנו בונות, אלא הגבולות יכולים להגיע באופן אורגני כשאנחנו קשובות לעצמנו, כשאנחנו מבינות מה עושה לנו נעים אל מול מה מה מכאיב לנו, כשאנחנו מעזות לקחת את עצמנו ואת התחושות שלנו בהורות ברצינות, ולהתחשב בהן מול הילדים.

 

גבול גדר גבולות בהורות

 

כשאנחנו עוצרות להתבונן ומתחילות לשים לב מה קורה לנו לנו באותו אתגר או סיטואציה שמפעילה אותנו רגשית, אנחנו לאט לאט נוטשות מושגים מקובלים כמו 'גבולות', 'זה מה שצריך' או 'זה מה ששמעתי שעוזר' ומתחילות להוסיף בהדרגה מושגים אחרים כמו- מה זה עושה לי? מה קורה לי שם? איך זה מפעיל אותי?מה אני מרגישה? מה נוח ונעים לי? מה ממש לא נעים לי?

באופן כזה אנחנו לא צריכות גבולות, אלא מה שאנחנו צריכות הוא לבטא את עצמנו, לתת לעצמנו מקום, בדיוק כמו שהילדים עושים מולנו. הילדים שלנו לא למדו איך להציב מולנו גבולות, אלא הם פשוט מרגישים את קשת הרגשות ומבטאים אותם (אם הם גדלים בסביבה תומכת, כמובן. בסביבות אחרות ילדים מתקשים לבטא את עצמם ולעמוד על שלהם). האם גם אנחנו מסוגלות להרשות לעצמנו להרגיש? להגיד לילדים 'זה לא מתאים לי', כשאנחנו מרגישות שמשהו עובר את הגבול שנכון לנו לחיות בו?

כשאנחנו מתחילות לפתוח פתח להתבוננות אנחנו יכולות להתחיל לראות גוונים ורבדים שלא יכולנו לראות כל עוד היינו צמודות לפעולות הטכניות של מה צריך לעשות כדי לפתור את הבעיה. משהו בתחושה מתחיל להשתנות, משהו משתנה בדרך שבה אנחנו ניגשות להתמודד עם אותה סיטואציה, משהו בתוכנו יכול להתחיל לגדול ולהתרחב, יכול לממש את הזכות שלנו להתפתח בזכות ההורות.

הנושא הזה גם רלוונטי כשהילדים קטנטנים, וגם בנושאים שפחות מובן מאליו לתת לעצמנו מקום ולהרגיש. כמו – האם נעים לי להניק עכשיו? האם נעים לי לעשות טקס שינה? האם החיבוק הזה שלו/שלה עושה לי טוב? האם באמצע הלילה זה נוח לי שהם באים למיטה שלי? ועוד ועוד.

תחשבו על זה, ואשמח שתשתפו אותי במחשבו.

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה רגשית בהורות

"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?"- הרצאה דיגיטלית

תרגישו בנוח להתייעץ, לשאול, להתלבט דרך המייל: medabrot.imahut@gmail.com

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הריון והורות- איך מגיעים לאיזון, אם בכלל?

מאת : אורה ברקן

18 במרץ 20127 תגובות

מתוך אחרי לידה, איפה אני בתוך האמהוּת?, אמהות וקריירה, לכל אמא, מקצועניות מדברות, רגשות אשם, רגשות אשם אחרי לידה

התייפחתי על החלומות שלי להמשיך ללמוד, לעבוד, לפתח התמחות עצמאית, לטייל טיולים ארוכים בעולם, לבלות זמן איכות עם בן זוגי ועם חברותיי. מיררתי על החופש ועל העצמאות שלי שהיה נראה לי, שהנה, עוד רגע קט והם יהפכו למזכרות רחוקות מהחיים שלפני ההורות.

שלוש ארבע וחזרה לעבודה

מאת : נטע רותם ימניצקיי

31 באוגוסט 20115 תגובות

מתוך אחרי לידה, חוזרות לעבודה

כן, להיות בבית עם תינוק זה לא כל כך קל. אני מרגישה שכל היום שלי סובב סביב חיתולים עם קקי, חיתולים עם פליטות, סלקלים, מנשאים, מוצצים, להרדים, להרגיע…. וזה לא נגמר. והראש שלי כבר כל כך מלא בזה, וכמעט שאין לי מנוח, עד שמידי פעם אני מוצאת את עצמי מפנטזת איך אני אשב בכסא המסתובב שלי במשרד, עם כוס קפה חמה, ואהיה שוב אותה נטע המצחיקה, הדעתנית, העובדת המצוינת שהנני.

כל זה לא חשוב, כי אתה היפראקטיבי

מאת : אמא לילד היפראקטיבי

1 בנובמבר 20124 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

למה הם פשוט לא מבינים?

למה שמו מטרה על ראשך

מדוע אותי הם מאשימים?

ילד שלי, ילד גאון ומוצלח שלי,

איך אפשר לטעות בך?