גבולות- האם זה תמיד מה שאנחנו צריכות מול הילדים?

מאת : לימור לוי אוסמי

24 באוקטובר 2018 | 0 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?, מתמודדות עם נורמות וציפיות, עמוד הבית

גבול גדר גבולות בהורות

 

מחשבות על גבולות בהורות. אני חושבת שהנטייה הטבעית להתמודדות עם אתגרים או לבטים בתוך ההורות היא להיצמד לדברים הטכניים של מה אנחנו חושבות שצריך או נכון לעשות, מתוך מחשבה שזה יפתור את הבעיות, ומהר. לפעמים זה עובד ואז הכול מעולה, אבל לפעמים זה נתקע ואנחנו לא מבינות למה.

באותם מקומות שיש תקיעות, ששום דבר לא הולך, שכבר נמאס וניסיתן הכול, אני מציעה לנסות לפתוח מרחב חדש של התבוננות על מה קורה לכן בתוך האתגר הזה. להתחיל לבדוק מה אתן מרגישות שם, מה הקולות שמתגלים או מתנגדים, מה זה עושה לא להצליח להתמודד? אילו מחשבות מתעוררות שם? זה קצת כמו להתחיל להניע שרירים או איברים חדשים כדי להתמודד עם אותה בעיה.

כשאנחנו מנסות להציב גבולות, כי זה מה ששמענו שעוזר, אבל זה יוצר בנו מאמץ, דורש אנרגיה, מבקש מאיתנו להתנהג אחרת ממה שנעים לנו, אז הסיכוי שמשהו ישתנה ויהיה נעים יותר הוא סיכוי נמוך ביותר. כי גבולות הן לא רק גבולות לשם הצבתן. גבולות הן לא גדרות שאנחנו בונות, אלא הגבולות יכולים להגיע באופן אורגני כשאנחנו קשובות לעצמנו, כשאנחנו מבינות מה עושה לנו נעים אל מול מה מה מכאיב לנו, כשאנחנו מעזות לקחת את עצמנו ואת התחושות שלנו בהורות ברצינות, ולהתחשב בהן מול הילדים.

 

גבול גדר גבולות בהורות

 

כשאנחנו עוצרות להתבונן ומתחילות לשים לב מה קורה לנו לנו באותו אתגר או סיטואציה שמפעילה אותנו רגשית, אנחנו לאט לאט נוטשות מושגים מקובלים כמו 'גבולות', 'זה מה שצריך' או 'זה מה ששמעתי שעוזר' ומתחילות להוסיף בהדרגה מושגים אחרים כמו- מה זה עושה לי? מה קורה לי שם? איך זה מפעיל אותי?מה אני מרגישה? מה נוח ונעים לי? מה ממש לא נעים לי?

באופן כזה אנחנו לא צריכות גבולות, אלא מה שאנחנו צריכות הוא לבטא את עצמנו, לתת לעצמנו מקום, בדיוק כמו שהילדים עושים מולנו. הילדים שלנו לא למדו איך להציב מולנו גבולות, אלא הם פשוט מרגישים את קשת הרגשות ומבטאים אותם (אם הם גדלים בסביבה תומכת, כמובן. בסביבות אחרות ילדים מתקשים לבטא את עצמם ולעמוד על שלהם). האם גם אנחנו מסוגלות להרשות לעצמנו להרגיש? להגיד לילדים 'זה לא מתאים לי', כשאנחנו מרגישות שמשהו עובר את הגבול שנכון לנו לחיות בו?

כשאנחנו מתחילות לפתוח פתח להתבוננות אנחנו יכולות להתחיל לראות גוונים ורבדים שלא יכולנו לראות כל עוד היינו צמודות לפעולות הטכניות של מה צריך לעשות כדי לפתור את הבעיה. משהו בתחושה מתחיל להשתנות, משהו משתנה בדרך שבה אנחנו ניגשות להתמודד עם אותה סיטואציה, משהו בתוכנו יכול להתחיל לגדול ולהתרחב, יכול לממש את הזכות שלנו להתפתח בזכות ההורות.

הנושא הזה גם רלוונטי כשהילדים קטנטנים, וגם בנושאים שפחות מובן מאליו לתת לעצמנו מקום ולהרגיש. כמו – האם נעים לי להניק עכשיו? האם נעים לי לעשות טקס שינה? האם החיבוק הזה שלו/שלה עושה לי טוב? האם באמצע הלילה זה נוח לי שהם באים למיטה שלי? ועוד ועוד.

תחשבו על זה, ואשמח שתשתפו אותי במחשבו.

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה רגשית בהורות

"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?"- הרצאה דיגיטלית

תרגישו בנוח להתייעץ, לשאול, להתלבט דרך המייל: medabrot.imahut@gmail.com

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

פינת המומלצות: דולה, מלווה בלידה, תומכת לידה

מאת : לימור לוי אוסמי

30 בדצמבר 201180 תגובות

מתוך דולה, הריון

כאן תוכלי למצוא המלצות מכל הלב על דולות מקסימות ומקצועיות שעזרו לנשים לחוות חוויה לידה אחרת

איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?

מאת : שירה דרוקר

2 באפריל 2014תגובה אחת

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

התמונה הזאת תחזיק אותי מעכשיו. ברגעים שבהם אני מאבדת את עצמי היא תזכיר לי.

זאת את. זאת האישה שנמצאת שם בתוכך.

היא קטנטונת אבל אם תשקי אותה היא תגדל ותגדל, וקווי המתאר של דמותה יתמזגו בשלך.

ואני נושמת עמוק. וצועדת את הצעד הראשון בדרך לשם.

העלים מתפצפצים תחת כפות רגליי.

אני בבית עם התינוק, הידיים שלי רועדות

מאת : נורית טל טנא

12 במאי 20116 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

אני בבית עם התינוק, הידיים שלי רועדות, אין לי מושג איך מתפקדים עם התינוק. הוא בוכה וצורח, יש לו גזים או משהו אחר. אני מנענעת אותו, מחבקת, שרה לו ,מחייכת אליו שלא ירגיש שאני עצובה. אני עייפה ורעבה והגוף דואב. אני מלאת חרדה לצאת איתו החוצה והכל נראה לי מפחיד ומסורבל, אין לי כוח להוריד את העגלה ואת התינוק במדרגות, אין מעלית וכל הגוף שלי מרגיש מפורק.