תנו לי רגע (לנשים שהופכות להיות אמהות)

מאת : מעיין ערן-משה

10 במרץ 2019 | 0 תגובות

מתוך אחרי לידה, מתמודדות עם נורמות וציפיות, עזרה ודאגה לעצמנו, עמוד הבית

 

תנו לי רגע לעצור,

להתבונן במה שיש בי.

להתאבל על מה שהייתי ואינני.

להתעצב, להיבנות מחדש.

פתחו לי שער לקבל את השינוי, לפגוש בעיניים גלויות את עולמי היפה, המרגש, המפחיד, המסעיר והמשעמם שיצרתי לי.

תנו לי רגע לנקות את הקן מרסיסי העבר והשברים שהיו כאן כשהתפרקתי ואיבדתי חלק מעצמי.

הייתי אחת והתפצלנו לשניים ואז לשלוש וארבע.

נוצרו בי חיים חדשים והחיים האלה הם כל עולמי כאן ועכשיו,

לנצח נצחים.

 

אני כבר לא זוכרת איך זה להרגיש לבד, בלי לשאת משקל נוסף של מישהו אחר, בגוף או בלב.

הגוף שלי הוא כבר מזמן לא שייך רק לי, הוא הבית והאוכל של המשפחה החדשה שלי,

זאת שבחרתי בעיניים עצומות והתחייבתי לאהוב עוד ממרחקים של קיום.

תנו לי רגע להרהר ולהביט בשקט על היצירה שיצרתי, בלי לחשוב ובלי לשפוט. תנו לי ליהנות מרגעי החסד האלה בלי לחשוב מה הלאה.

רק להבין איך למקם כל דבר שהכרתי מחדש, ולסדר מחדש את תחושות הגוף

כי אצלי הכל קצת מבולבל.

 

מרוב שהיינו שניים קצת שכחתי איך זה להיות אני סתם

בלי לטפל, לחתל, להניק, להחזיק, לחמם, לחבק, לחמל, להעניק, לקפל, לכבס, לנקות, לבשל, לקצוץ ולמעוך, להתעורר ולהרדם שוב ושוב ושוב ושוב

תנו לי רגע לחבק את מימדי גופי גם כשהוא רפוס, מקומט, עייף, צולע וכואב.

תנו לי זמן

אל תשאלו מתי, אל תנסו לזרז את הדברים כי לנו יש את הקצב המיוחד שלנו בתור שעון פנימי נסתר כי גם אני לא יודעת וגם אני קצת אורחת בעולמי החדש.

ודבר אחרון וחשוב יותר מכל, תאהבו אותי כמו שאני אוהבת עד דמעות את הדבר המופלא שממלא ומרוקן אותי כל כך. ממש כמו שהוא טהור ומושלם בפני עצמו, אל תשנו בי כלום.

**

אם נושא התחושות של נשים במעבר להורות מעניין אתכן מבחינה אישית או מקצועית, מזמינה אתכן להקשיב להרצאה הדיגיטלית שלי בנושא "אני אמא לתינוק, האם זה נורמלי מה שאני מרגישה?", בה אני מרחיבה ומסבירה על התחושות הרווחות במעבר הרגשי להורות, ואיך אפשר להתמודד איתן.

אם יש לכן כל שאלה, תשלחו אליי למייל. אפשר וכדאי בהרחבה, כדי שאוכל באמת לעזור. זה המייל שלי: medabrot.imahut@gmail.com

שלכן,
לימור

 

 

לטקסטים נוספים על המעבר הרגשי להורות

 

להיות אמא בפעם הראשונה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מסיבה קיסרית

מאת : מינדי לוי

18 בפברואר 20147 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

כולנו נכנסים ביחד לחדר ניתוח. אנחנו נפרדים מהכוח עזר עם איחולי הצלחה ומהמיילדת שנראה בהמשך. מגיעים אלינו מרדים ואח חדר ניתוח. נעשתה קבלה לחדר ניתוח. שאלות ותשובות. יש לשירלי כמה בקשות. "אפשרי להישאר עם המשקפיים כדי לראות את התינוק? אפשרי לשחרר יד אחת מהקרש כדי לחבק אותו כשהוא יוצא?" יש פרצופים, יש מבטים, יש מתח, ובסוף יש גם תשובה: "כן, למה לא?" יש ויכוח קטן בין המרדים לאח לגבי המשקפיים ובסוף יש החלטה, סוג של פשרה- כל עוד הדיאתרמיה עובדת אין משקפיים. כשמביאים לה את התינוק- אין בעיה. נשים משקפיים והיא תראה את התינוק שלה. יש הרגשה נעימה של שיתוף פעולה. יש הרגשה של שליטה, של התייחסות והתחשבות.

"בחיים תמיד הדברים מתפרקים ואחר כך שוב מתאחים…"- דיכאון אחרי לידה

מאת : תמר קלר

8 בנובמבר 20106 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

כשהגעתי בזמנו לרופא ואובחנתי במצב של דיכאון אחרי לידה, הוא גם הוסיף והסביר שחיי יהיו קצת שונים מהיום שאחרי. הוא אמר שעם כל שינוי משמעותי בחיי ייתכנו מצבים של "נפילות", שגם אם הגעתי לנקודת הזינוק, הנפילה לתהום יכולה לקרות כל כך מהר, אז פשוט כדאי שאהיה מודעת ומוכנה.

שבוע 36 מתדפק לו בדלת

מאת : מיטל

11 בדצמבר 20140 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

שבוע 36 מתדפק לו בדלת בנקישות ארוכות.

מבקש בנחישות אישור כניסה, נותן הודעה מוקדמת- אני פה בעוד יומיים.

אני מעניקה לו את ברכת הדרך, בפחד שבקצהו מעורבלת גם תחושה שמרמזת אט אט כי בפתח עומד לו שינוי מרגש.

זו תחושה חמקמקה, שמתחלפת ומתהפכת תדיר.