על אביב ומחשבות על התפתחות.

מאת : לימור לוי אוסמי

10 באפריל 2019 | 0 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, לכל אמא, מבט מקצועי, מה עם הצרכים שלי?, מתמודדות עם נורמות וציפיות, עזרה ודאגה לעצמנו, עמוד הבית, רק אהבה

 

אני זוכרת שהיו לי המון הנחות על מה הדרך הנכונה שתוביל אותי להתפתחות ורווחה נפשית. אני זוכרת שהייתי בטוחה שזה חייב להיות עם מישהי, והכי פסיכולוגית שאפשר. הייתי בטוחה שזה חייב להיות פעם בשבוע, באותו יום ושעה, ושהתהליך חייב לפתוח את כל הפצעים של העבר. הייתי בטוחה שבלי בכי והתפרקות זה לא יכול לעבוד.

אני חושבת שגם היה בי חלק שהניח שאותה מישהי צריכה לאתר את מה שדפוק בי ולתקן אותו, שהיא חייבת להבין יותר ממני עליי. ראיתי את אותה דמות כמו מישהי כל יודעת, שהתפקיד שלה הוא לתקן אותי, השבורה, ולהוביל אותי לדרך שנראית לה הכי נכונה עבורי.

אני לא ממש יודעת מה השתנה בי, ואולי זאת ההורות שטרפה את הקלפים. ההורות שבזכותה למדתי שאין דרך אחת טובה ושאני יודעת לא מעט מה טוב ומה נכון לי. ההורות שבזכותה למדתי שיש בי את הכוחות והיכולת להצעיד את עצמי, שיש לי דרך מסוימת שבה אני רואה את העולם והיא בכלל לא דפוקה, למרות שהיא שונה לפעמים.

אני עדיין לומדת את הדרך הזאת, פוגשת בכל נקודת קושי את הנחות היסוד שעדיין קיימות בי, חמקמקות, זורמות בתוכי בלי לבקש רשות. אני לומדת בכל פעם מחדש מי היא האני החדשה של היום, מה הדבר החדש שאני מתמודדת איתו מבקש ממני ולאן ההתפתחות מבקשת להוביל אותי.

לפעמים אני עושה את זה לבד, לומדת לפתח את החלק של ׳אני יודעת׳ שבתוכי, מאפשרת לעצמי לתהות ולטעות. לפעמים אני עושה את זה יחד, זקוקה לעיניים טובות שלא מתרגשות מהדרמה שלי, שנותנות לי להוביל את הדרך ולמצוא את התשובות בתוכי.

אני מכירה ברגישות שלי, בקצב שלי, בחלקים שבתוכי שאותם אני עדיין שופטת כפחות טובים או מוצלחים. אני יודעת שהדרך שלי היא לסמוך על הדרך, לחזק אמונה בזה שאני יודעת להוביל, להזרים מלא חמלה למקומות שבהם אני עדיין שיפוטית, להקיף את עצמי בעיניים טובות ולהתרחק מקולות שאומרים לי מה כדאי או מומלץ.

לפעמים אני חושבת שזה מה שאני טובה בו. להיות טובה אליי ואל אחרות, למצוא מה כן עובד ומה טוב בתהליך שאני או אחרות עוברות, למצוא את הנשים המחזקות שמקיפות אותי, להרפות מניסיון לשנות או להשתנות.

זמן אביב עכשיו. זמן להתחדשות והתפתחות. זמן להשלת המיותר ולפרידה מעודפים. זמן לאהבה מחודשת עם מה שקיים. זמן לנקות את מה שמבקש ניקוי. זמן להודות על מה שיש. זמן להיפרד ממה שלא מתאים. זמן לביטוי של תובנות. זמן לפריחה, אבל גם זמן האלרגיות. זה מעניין שהאלרגיה מגיעה בזמן של פריחה, לא?

*
את הטקסט הזה כתבתי לפני כמה ימים בזמן כשהלכתי בשדות והוא המתין, חיכה בטלפון עד שאבדוק אם מתאים לפרסם אותו. אז מודה שהפעם אין לי תחושה ברורה אם מתאים או לא, ועדיין בוחרת לפרסם. מרגישה שזה קצת אמיץ מצידי. כדי להתחבר אליו מחדש הצטלמתי הבוקר מאותו מקום בו כתבתי אותן ❤️

הוא פורסם לראשונה בדף הפייסבוק שלי:

 

לימור לוי אוסמי, מלווה נשים במסע האמהוּת שלהן.

למפגשים איתי

לבלוג האישי שלי

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

חודש לפני הלידה

מאת : אמא לעצמי

6 בינואר 201311 תגובות

מתוך אמהות ובנות, הריון, יומן הריון, לכל אמא

חודש לפני הלידה – אני מנסה למצוא כמה רגעים אמיתיים של שקט ביני לבין עצמי כדי להצליח סוף סוף לחלץ מתוכי את המצוקה האדירה הזו שאני קוברת בתוך הגוף שלי כבר חודשים, קצת אחרי שגיליתי שהריתי בפעם השנייה.

לפני שגיליתי שהריתי, כל פעם נעתי ונדתי בין רצון גדול לעוד ילד לבין ייאוש עמוק רק מהמחשבה שהנה עוד פעם אצטרך לעבור 'את זה'.

ההריון הראשון היה בסך הכל בסדר. שנאתי את המעקבים של האחיות, שנאתי את ההצקות של הרופאים.

ואז הגיעה הלידה – גם אז היה לי חלום מתוק וורוד של לידה טבעית בבית או בצימר- מים מים מים. כמה אני אוהבת מים רגועים ונעימים ונעים וחמימים. כל-כך רציתי ללדת בתוך מים.

אמא הכי טובה… שאני יכולה

מאת : אפרת דבוש נאור

15 בספטמבר 201110 תגובות

מתוך אני אמא מספיק טובה?, לכל אמא, רגשות אשם

כשבני הבכור נולד לפני 3 וחצי שנים, נולד יחד אתו (או התעורר ממרבצו) שֶד האשמה הנוראי, שד שהאגדה מספרת אוהב לרדוף אמהות, צעירות וותיקות כאחד, שד שבהיותי אם ירוקה ותמימה חשבתי שניצחתי ולא הבנתי שהוא רק נח, ממלא כוחות לקראת מתקפה נוספת. שד שהולך להיות בן לוויתי למשך מן רב והחלטתי לנסות להפכו מאויב לידיד.

אמא טובה דיה…

מאת : עלמה

19 באוקטובר 20122 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?

"אמא טובה דיה"- ויניקוט טבע את המשפט הזה. כלומר, מה שמספיק לתינוק בשביל לצמוח ולהתפתח באופן תקין, הוא אמא טובה מספיק, כלומר אמא לא מושלמת, אך כזאת שתדאג לצרכים הפיזיולוגים והנפשיים של ילדה ותדע גם לעשות ולבצע אותם במינון. הוא הכיר בכך שאמא לא יכולה לספק לתינוק את כל צרכיו. לא "לחנוק" יותר מידי, לתת לתינוק לצמוח מתוך התסכול, מתוך הקושי ולא להיענות לכל צרכיו באופן מידי.

אך במציאות היומיומית האמיתית, זאת שאנחנו קמים אליה כל בוקר, זה לא תמיד ככה.

רגשות האשם בתור אמא מציפים אותי, איפה האמא המושלמת שכל כך רציתי להיות?