על אביב ומחשבות על התפתחות / לימור לוי אוסמי

מאת : לימור לוי אוסמי

10 באפריל 2019 | 0 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, לכל אמא, מבט מקצועי, מה עם הצרכים שלי?, מתמודדות עם נורמות וציפיות, עזרה ודאגה לעצמנו, עמוד הבית, רק אהבה

 

על אביב ומחשבות על התפתחות.

אני זוכרת שהיו לי המון הנחות על מה הדרך הנכונה שתוביל אותי ל התפתחות ורווחה נפשית. אני זוכרת שהייתי בטוחה ש התפתחות חייבת להיות עם מישהי, והכי פסיכולוגית שאפשר. הייתי בטוחה שזה חייב להיות פעם בשבוע, באותו יום ושעה, ושהתהליך חייב לפתוח את כל הפצעים של העבר. הייתי בטוחה שבלי בכי והתפרקות זה לא יכול לעבוד.

אני חושבת שגם היה בי חלק שהניח שאותה מישהי צריכה לאתר את מה שדפוק בי ולתקן אותו, שהיא חייבת להבין יותר ממני עליי. ראיתי את אותה דמות כמו מישהי כל יודעת, שהתפקיד שלה הוא לתקן אותי, השבורה, ולהוביל אותי לדרך שנראית לה הכי נכונה עבורי.

אני לא ממש יודעת מה השתנה בי, ואולי זאת ההורות שטרפה את הקלפים. ההורות שבזכותה למדתי שאין דרך אחת טובה ושאני יודעת לא מעט מה טוב ומה נכון לי. ההורות שבזכותה למדתי שיש בי את הכוחות והיכולת להצעיד את עצמי, שיש לי דרך מסוימת שבה אני רואה את העולם והיא בכלל לא דפוקה, למרות שהיא שונה לפעמים.

אני עדיין לומדת את הדרך הזאת, פוגשת בכל נקודת קושי את הנחות היסוד שעדיין קיימות בי, חמקמקות, זורמות בתוכי בלי לבקש רשות. אני לומדת בכל פעם מחדש מי היא האני החדשה של היום, מה הדבר החדש שאני מתמודדת איתו מבקש ממני ולאן ההתפתחות מבקשת להוביל אותי.

לפעמים אני עושה את זה לבד, לומדת לפתח את החלק של ׳אני יודעת׳ שבתוכי, מאפשרת לעצמי לתהות ולטעות. לפעמים אני עושה את זה יחד, זקוקה לעיניים טובות שלא מתרגשות מהדרמה שלי, שנותנות לי להוביל את הדרך ולמצוא את התשובות בתוכי.

אני מכירה ברגישות שלי, בקצב שלי, בחלקים שבתוכי שאותם אני עדיין שופטת כפחות טובים או מוצלחים. אני יודעת שהדרך שלי היא לסמוך על הדרך, לחזק אמונה בזה שאני יודעת להוביל, להזרים מלא חמלה למקומות שבהם אני עדיין שיפוטית, להקיף את עצמי בעיניים טובות ולהתרחק מקולות שאומרים לי מה כדאי או מומלץ.

לפעמים אני חושבת שזה מה שאני טובה בו. להיות טובה אליי ואל אחרות, למצוא מה כן עובד ומה טוב בתהליך שאני או אחרות עוברות, למצוא את הנשים המחזקות שמקיפות אותי, להרפות מניסיון לשנות או להשתנות.

זמן אביב עכשיו. זמן להתחדשות והתפתחות. זמן להשלת המיותר ולפרידה מעודפים. זמן לאהבה מחודשת עם מה שקיים. זמן לנקות את מה שמבקש ניקוי. זמן להודות על מה שיש. זמן להיפרד ממה שלא מתאים. זמן לביטוי של תובנות. זמן לפריחה, אבל גם זמן האלרגיות. זה מעניין שהאלרגיה מגיעה בזמן של פריחה, לא?

*
את הטקסט הזה כתבתי לפני כמה ימים בזמן כשהלכתי בשדות והוא המתין, חיכה בטלפון עד שאבדוק אם מתאים לפרסם אותו. אז מודה שהפעם אין לי תחושה ברורה אם מתאים או לא, ועדיין בוחרת לפרסם. מרגישה שזה קצת אמיץ מצידי. כדי להתחבר אליו מחדש הצטלמתי הבוקר מאותו מקום בו כתבתי אותן ❤️

הוא פורסם לראשונה בדף הפייסבוק שלי:

 

לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית בהורות, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהוּת'

לכל שאלה או התייעצות אפשר לשלוח אליי מייל: medabrot.imahut@gmail.com  או הודעה לווטסאפ: 052-2835020

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

עייפתי לשמוע אג'נדות על מה הכי טוב לילדים

"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?"- הרצאה דיגיטלית

 

 

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

רק עוד משימה אחת קטנה ודי

מאת : אמא

11 בנובמבר 20107 תגובות

מתוך אמהות בחינוך ביתי, לכל אמא

רק עוד משימה אחת קטנה ודי, ואז תשבי לארוחת הבוקר המיוחלת. את עושה עוד כמה דברים קטנים – תולה בגדים בארון, חלק צריך לקפל מחדש, אוספת עלים שנשרו מאיזה עציץ, מסדרת את המצעים שהתבלגנו במיטה, מחליטה ששוב הגיע הזמן לנקות את השירותים, מסדרת ערימת ניירות (כן, עוד אחת) ושוב נתקלת בערימת דואר שלא נפתחה, נשימה עמוקה. כבר מאוחר, על התה וארוחת הבוקר את מוותרת, עוד מעט גם ככה זה זמן לארוחת צהריים.
מה שמזכיר לך…מה תכיני היום? ואולי צריך ללכת למכולת? אולי אפילו לסופר? הגעת להחלטה, שניצל ופסטה – רק שהיא אוכלת רק פסטה והוא אוכל רק אורז. נמאס לך, היום את תכיני רק תוספת אחת – ושניהם יאכלו את אותו הדבר, את לא שפחה של אף אחד, הם צריכים לכבד אותך ולאכול את מה שאת מכינה. אז את מתארגנת להכנת שניצלים ופסטה…ואורז….רק ליתר בטחון, למידה ולא יהיה לך כוח למלחמה היום…

עשרה חודשים אחרי זה עדיין משקל עודף מההריון ?

מאת : הכי אמיתית

15 במאי 20112 תגובות

מתוך גוף ומשקל, לכל אמא

שרה חודשים אחרי זה עדיין נחשב משקל עודף מההריון?….

חחחח…עדיין יש הנחות? סליחות? קבלת תירוצים?….

יואוווו….איזה נוח זה, פשוט לשלוף את המשפט הנפלא- “אני בהריון" ואז גם לקבל בפרצוף את כל המחמאות- “וואו! בשביל חודש שביעי את נראית מדהים!!!” “איזה הריון יפה!”- מה גם, שעם כל הצניעות, זה היה ממש נכון….באמת היה לי הריון יפה.

זה לא תמיכה "בהם". זו תמיכה בכולנו

מאת : הכי אמיתית

10 באוגוסט 2011תגובה אחת

מתוך קוראות לשינוי

בדרך חזור, האוטובוס חלף על פני שדרות רוטשילד, וראינו את המאהל הענק, המוני אוהלים, עומדים, שלווים כביכול אך צועקים אליך בקול גדול…

פתאום החיוך ירד מהפרצוף. ולא כי ראינו איזו זוועה מולנו, אלא כי משהו פתאום חלחל. עמוק.