על אביב ומחשבות על התפתחות / לימור לוי אוסמי

מאת : לימור לוי אוסמי

10 באפריל 2019 | 0 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, לכל אמא, מבט מקצועי, מה עם הצרכים שלי?, מתמודדות עם נורמות וציפיות, עזרה ודאגה לעצמנו, עמוד הבית, רק אהבה

 

על אביב ומחשבות על התפתחות.

אני זוכרת שהיו לי המון הנחות על מה הדרך הנכונה שתוביל אותי ל התפתחות ורווחה נפשית. אני זוכרת שהייתי בטוחה ש התפתחות חייבת להיות עם מישהי, והכי פסיכולוגית שאפשר. הייתי בטוחה שזה חייב להיות פעם בשבוע, באותו יום ושעה, ושהתהליך חייב לפתוח את כל הפצעים של העבר. הייתי בטוחה שבלי בכי והתפרקות זה לא יכול לעבוד.

אני חושבת שגם היה בי חלק שהניח שאותה מישהי צריכה לאתר את מה שדפוק בי ולתקן אותו, שהיא חייבת להבין יותר ממני עליי. ראיתי את אותה דמות כמו מישהי כל יודעת, שהתפקיד שלה הוא לתקן אותי, השבורה, ולהוביל אותי לדרך שנראית לה הכי נכונה עבורי.

אני לא ממש יודעת מה השתנה בי, ואולי זאת ההורות שטרפה את הקלפים. ההורות שבזכותה למדתי שאין דרך אחת טובה ושאני יודעת לא מעט מה טוב ומה נכון לי. ההורות שבזכותה למדתי שיש בי את הכוחות והיכולת להצעיד את עצמי, שיש לי דרך מסוימת שבה אני רואה את העולם והיא בכלל לא דפוקה, למרות שהיא שונה לפעמים.

אני עדיין לומדת את הדרך הזאת, פוגשת בכל נקודת קושי את הנחות היסוד שעדיין קיימות בי, חמקמקות, זורמות בתוכי בלי לבקש רשות. אני לומדת בכל פעם מחדש מי היא האני החדשה של היום, מה הדבר החדש שאני מתמודדת איתו מבקש ממני ולאן ההתפתחות מבקשת להוביל אותי.

לפעמים אני עושה את זה לבד, לומדת לפתח את החלק של ׳אני יודעת׳ שבתוכי, מאפשרת לעצמי לתהות ולטעות. לפעמים אני עושה את זה יחד, זקוקה לעיניים טובות שלא מתרגשות מהדרמה שלי, שנותנות לי להוביל את הדרך ולמצוא את התשובות בתוכי.

אני מכירה ברגישות שלי, בקצב שלי, בחלקים שבתוכי שאותם אני עדיין שופטת כפחות טובים או מוצלחים. אני יודעת שהדרך שלי היא לסמוך על הדרך, לחזק אמונה בזה שאני יודעת להוביל, להזרים מלא חמלה למקומות שבהם אני עדיין שיפוטית, להקיף את עצמי בעיניים טובות ולהתרחק מקולות שאומרים לי מה כדאי או מומלץ.

לפעמים אני חושבת שזה מה שאני טובה בו. להיות טובה אליי ואל אחרות, למצוא מה כן עובד ומה טוב בתהליך שאני או אחרות עוברות, למצוא את הנשים המחזקות שמקיפות אותי, להרפות מניסיון לשנות או להשתנות.

זמן אביב עכשיו. זמן להתחדשות והתפתחות. זמן להשלת המיותר ולפרידה מעודפים. זמן לאהבה מחודשת עם מה שקיים. זמן לנקות את מה שמבקש ניקוי. זמן להודות על מה שיש. זמן להיפרד ממה שלא מתאים. זמן לביטוי של תובנות. זמן לפריחה, אבל גם זמן האלרגיות. זה מעניין שהאלרגיה מגיעה בזמן של פריחה, לא?

*
את הטקסט הזה כתבתי לפני כמה ימים בזמן כשהלכתי בשדות והוא המתין, חיכה בטלפון עד שאבדוק אם מתאים לפרסם אותו. אז מודה שהפעם אין לי תחושה ברורה אם מתאים או לא, ועדיין בוחרת לפרסם. מרגישה שזה קצת אמיץ מצידי. כדי להתחבר אליו מחדש הצטלמתי הבוקר מאותו מקום בו כתבתי אותן ❤️

הוא פורסם לראשונה בדף הפייסבוק שלי:

 

לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית בהורות, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהוּת'

לכל שאלה או התייעצות אפשר לשלוח אליי מייל: medabrot.imahut@gmail.com  או הודעה לווטסאפ: 052-2835020

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

עייפתי לשמוע אג'נדות על מה הכי טוב לילדים

"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?"- הרצאה דיגיטלית

 

 

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

יום עיון 'הפוליטיקה של הפריון': דיון בהמלצות ועדת מור-יוסף

מאת : לימור לוי אוסמי

13 בפברואר 20130 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, קוראות לשינוי

יום עיון

הפוליטיקה של הפריון: דיון בהמלצות ועדת מור-יוסף

תאורה אלוהית/ סיון ויצפלד

מאת : סיון ויצפלד

1 ביולי 20112 תגובות

מתוך יצירה נשית

השיר הזה נכתב בהריון הראשון כשדמיינתי את הבן שלי מבלי להכיר אותו, דרך התחושות, הבעיטות, הבדיקות.

האם הרופאים בלידה נגדי ?

מאת : לימור לוי אוסמי

24 בנובמבר 201238 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון, חופש בחירה בלידה, קוראות לשינוי

תשומת לב והקשבה לאחד הפחדים שהיו בי, הובילו להבנה שיש בי פחד ללדת בבית חולים. דיברור של הפחד הזה הוביל לכך שבית החולים, ומחלקת יולדות בפרט, נחווה בתחושה הפנימית שלי כמקום שבו אני נמצאת חסרת אונים אל מול צוות רפואי שנגדי, כבעל אינטרסים שונים משלי. הדימוי שעלה בי הוא שאני דבר קטן וחסר כוח אל מול משהו גדול, לבן, מרוחק, קר, מנוכר, שנמצא מולי ונותן לי תחושה שהוא היודע ואני לא יודעת,