אין אמא רעה, יש אמא שרע לה / לימור לוי אוסמי

31 ביולי 2019 | 4 תגובות

מתוך אחרי לידה, איפה אני בתוך האמהוּת?, אני אמא מספיק טובה?, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, מה עם הצרכים שלי?, עמוד הבית, רגשות אשם, תחושות כלפי הילדים

איזהו גיבור הפוגש את יצרו

 

מהי אמא רעה? האם יש דבר כזה בכלל 'אמא רעה?'

בשבוע שעבר הרגשתי איך הכול מתחיל לנזול ממני. הרגשתי שחם לי, גם כשהייתי במזגן מקרר, ובעיקר הרגשתי עצבנית, חסרת סבלנות, קצרה. כמו מישהי שרוצה לשאוג אל מי שמתקרב אליה, כמו מישהי שבקושי מחזיקה מעמד ולא כדאי להוסיף לה מטלה אחת קטנה (אפילו להזיז את הכוס מצד אחד לצד שני), כדי לאבד את זה סופית. זו התחושה שאני כבר על הקצה, שאני הולכת לאבד את זה. ומסכנים הילדים.

הרגשתי לכודה בתוך חוסר הסבלנות, כאילו אין מה לעשות, כי זה קיץ והילדים רוב הזמן בבית, ואני רוצה להמשיך לעבוד (על ההרצאה הדיגטילית שלי, היא נרקמת להיות משהו שאני ממש אוהבת) והייתי אמא לא נחמדה. ממש לא נחמדה. זה ביאס, לא אהבתי להיות עצמי, לא אהבתי את איך שאני מגיבה ובקשר איתם. לא אהבתי את מה שמתהווה להיות החופשה הזאת.

 

אין אמא רעה יש אמא שרע לה
לא אהבתי את מה שמתהווה להיות החופשה הזאת

הפכתי למפלצת

בחמישי בערב הרגשתי שאני חייבת לחתוך החוצה עם רועי, חייבת להתאוורר קצת, חייבת לנשום, אבל לא היה מי שישמור על נוגה. יותר נכון, בניתי על זה שאייל ישמור עליה, אבל זה לא הסתדר, מה שנהפך לסיפור בפני עצמו, שהתפתח לריב ביום למחרת. בכל אותו הזמן אמרתי לעצמי: "לימור, ממש רע לך. מותר לך להרגיש רע. תני לכל הרע הזה להיות. מותר לך לבכות, מותר לך להישבר, מותר לך להרגיש למטה". ובאמת, לקחתי לי זמן בכי, וחשבתי שזה מאחוריי.

ביום למחרת הגיע הריב עם אייל. חבל שאני לא יכולה לספר את כל הפרטים עליו, אבל בואו נגיד שהפכתי למפלצת. מפלצת מגעילה, כזאת שלא רואה ממטר, שמרוכזת בעצמה ויורקת אש וחורכת את כל מה שבסביבה. זה היה מגעיל, אבל במידה מסוימת גם הכרחי. אני חושבת שלפעמים אני צריכה לפגוש את הגועל, כדי להבין שמשהו צריך להשתנות.

 

אין אמא רעה יש אמא שרע לה
לפעמים אני צריכה לפגוש את הגועל, כדי להבין שמשהו צריך להשתנות

 

'את יופי של מדריכת הורים, ממש דוגמא ומופת'

בשעות שאחרי הריב הרגשתי מלא תחושות מעורבות. גם לגיטימציה להרגיש, גם חשש שאולי הגזמתי, גם רצון לא לראות את הילד שלי, גם צורך לעשות דרמה, וגם מין ביקורת כזאת של: 'את יופי של מדריכת הורים, ממש דוגמא ומופת'. וזה לא משנה שאני לא מדריכת הורים, וזה לא משנה שחלק מהשלמוּת שאני מרגישה בהורות היא מהיכולת לחוות את הרגעים האלה, באותן שעות היה בי מין קול מצקצק שהיה לו מה להגיד על זה שאני מלווה נשים, בין היתר בנוגע לקשר וליחס שלהן כלפי הילדים.

בשלב מסוים, בין הריב לשיחה שהייתה לנו אחרי, עלתה בי מין תחושה ממש ברורה, שהצליחה להרגיע אותי, מין שקט פנימי ולגיטימציה עמוקה וטובה כשעלה בי המשפט:"אין אמא רעה, יש אמא שרע לה". אז בדקתי- מה את מרגישה, לימור? יכול להיות שרע לך עכשיו?

 

יכול להיות שרע לך עכשיו?

 

אני צריכה מלא זמן שקט, מלא זמן לבד

שמתי לב שבאמת לא כל כך טוב לי. זה לא רק החום שבחוץ, אלא זה אירוח של ילדים מסוימים אצלנו בבית שלא עשה לי טוב, שאני קצת לוחצת מדי על הגז עם לוח הזמנים של ההרצאה הדיגיטלית, שאני לא מתחשבת בתחושה הפנימית החדשה של הקיץ, שמבקשת להרפות, לנוח, לרבוץ. גם שמתי לב שנערכתי מראש לבייביסיטריות שיהיו איתי בבית וישחקו עם נוגה, אבל בעצם דאגתי לה ולא מספיק חשבתי עליי, על הצורך שלי להיות לבד.

באופן כללי אני צריכה מלא זמן שקט, מלא זמן לבד. ואז מגיע החופש הגדול, ואני כמו שוכחת את הצורך הזה, כי הרי הילדים כבר גדולים ומסתדרים המון לבד, וגם יש מין כמו ציפייה מובנית שזה חופש, וצריך להעביר אותו, ולא לצפות ליהנות יותר מדי כי זה כמו זמן הישרדות- רק לצלול אל תוך המים ולעבור. ולא בא לי, אני רוצה שיהיה לי טוב. גם בקיץ.

 

אין אמא רעה יש אמא שרע לה
רציתי שיהיה לי טוב, גם בקיץ

 

מותר לך שיהיה לך טוב, גם בקיץ

התחילה מין הבנה כזאת שכן, מותר לך ליהנות, מותר שיהיה לך טוב, גם עכשיו. מותר לך להתמסר לצורך הקיצי להאט, ולעשות את כל הדברים בקצב חילזון. מותר לך לעשות פחות, מותר לך להוריד רגל מהגז, מותר לך להיות עם הקיץ הנוכחי בדרך אחרת.

ואז היקום כמו נתן לי צ'ופר ועיטוף, ונתן לי ימים נפלאים ביותר, ימים של אהבה ונפרדות. אייל נסע לחופשה עם אחותי, נוגה נסעה עם רועי לעבודה ונהנתה, אחר כך אמא שלי לקחה אותה כמעט ליום שלם. בין לבין יכולתי להרגיש איך הזמן שאני איתה הפך למשובח יותר, איך אני רגועה יותר, ומצליחה להיות נוכחת בה, בהוויה שלה, במי שהיא.

בהתחלה עלו בי ייסורי מצפון על זה שאני צריכה שהם יהיו קצת רחוקים ממני כדי לחזור אל הטוב שבי, אבל אני לא מתרגשת מהם. בעצם, אולי זה לא ייסורי מצפון אלא פחד. כן, פחד שיקרה להם משהו והיקום לא יפרש נכון את הבקשה שלי לזמן לבד. מין חשש מעין הרע, פחד גדול שרוצה שאסתום את הפה ולא אבטא שום רגש, בטח שלא בפומבי.

אז אני רוצה להזכיר ליקום- אני אוהבת את הילדים שלי ורוצה עוד עשרות שנים של יחד איתם. הלבד שאני מתכוונת אליו הוא רק לבד של רגעים, של שעות או ימים בתוך השבוע או החודש בלעדיהם. רצון שמדי פעם הילדים שלי יהיו במקום שממש טוב להם בו, כי אני צריכה את הלבד הזה. אבל רק מדי פעם.

 

 

לימור לוי אוסמי, שורדת הקיץ, יוצרת האתר הנפלא הזה, מלווה נשים לא מושלמות בניפתולי ההורות, שואפת לעולם בו אמהות יאהבו ויעריכו את עצמן, פועלת במרץ להעלאת המודעות למגוון התחושות אחרי הלידה. חיה בכרכור, נושמת את הטבע, אוהבת את הילדים שלי ואת בעלי, מודה על החיים האלה. Medabrot.imahut@gmail.com

קצת פרטים עליי ועל המפגשים איתי, מוזמנות באהבה

הבלוג שלי

 

 

מי קבע מהי אמא רעה?

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

4 תגובות ל- “אין אמא רעה, יש אמא שרע לה / לימור לוי אוסמי”

  1. אביבית זהבי בינשטוק הגיב:

    מדהימה ונפלאה. באמת היצרת אתר נהדר וחשוב המביאנאת הקול של האימהות. הקול החשוב הזה הקול שלפעמים קשה להשמיע.
    תודה עליך ותודה לל.
    כתבת יפה לימורי מוכשרת.
    אוהבת המון.
    וגם אהבתי את שורדת הקיץ

  2. שירה דרוקר הגיב:

    איזה פוסט נעים בקיץ החם והדביק הזה. לפעמים זה מרגיש ככ לא לגיטימי לרצות להיות לבד… וזה ככ לגיטימי… במיוחד בחיים הפרטיים שלי…

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

3 ימים לפני ניתוח קיסרי

מאת : ilym

11 בפברואר 20113 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

משם ההערכות רק גדלו עוד ועוד והנושא נסגר סופית- אין לידה רגילה, קיסרי.

אז, נכון ! אלפי נשים עושות את זה, ונכון! זה לא סוף העולם…אבל אתה הרי יודע כמה אמא מפחדת ממחטים..ופה, טוב מיותר לספר שזה קצת יותר רציני מבדיקת דם…כל כך הרבה דמעות הזלתי, כל כך הרבה מחשבות עברו לי בראש, לא הבנתי איך מההריון הכי נפלא ותקין בעולם הגענו למצב שבכלל לא מדברים איתי על לידה רגילה אלא על קיסרי. כל כך כאב לי שהתכוננו ועשינו הכל להיות מוכנים ללידה ובסוף בכלל לא תהיה לנו הזדמנות אפילו לנסות ליישם כל מה שלמדנו.

אולי יחליף אותי רובוט ? על שגרה של אמא

מאת : שלומית ארד

5 בפברואר 2011תגובה אחת

מתוך לכל אמא

חייבת לקום ולבצע את כל המטלות החוזרות על עצמן של השעה הכי מתוזמנת בכל היום:
להעיר את הגדולה, לאסוף את בקבוקי המים, להרתיח מים, להכין להן שוקו וקפה לעצמי,
למזוג את הדגנים לקעריות ולזכור לקטנה ורוד ולגדולה לא משנה, להוציא מהפריזר לחמניות או פיתות ומהמקרר את הגבינות…. לפעמים אני מרגישה שאני פועלת על "אוטומט".

אולי פעם ימציאו איזה רובוט שיעשה את כל הפעולות האוטומטיות האלה במקומי ?

סאגת לידה או איך תכננתי ללדת בבית חולים וסיימתי בלידת בית

מאת : קרן שרגנהיים

4 ביוני 201217 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

המקום : אי שם בצפון הרחוק.

מצב צבירה : שבוע שלושים ושמונה פלוס פלוס, המוגלובין בקרשים 8.8 ועושה כל מה שיכולה להעלות אותו…

בצהרי יום חם מהרגיל לעונה אני יושבת במרפסת לבריכת רענון עם הבכור שלי כשמתחילים הצירים ומתגברים, והופכים תוך זמן קצר לעובדה של ציר כל חמש דקות. על פי כל מה שאני יודעת, זה המקום להתחיל לפנות את עצמי לכיוון בית החולים, מתחילה לידה.

אני מעירה את הבעל מתנומה חטופה, מתארגנים לא מהר מידי , מסיעים את הילדון לדודה הקרובה ומתחילים לטפס לצפת.

זה בית החולים הקרוב ביותר אלינו, אנחנו בוחרים בדרך הנוף היפה, מעדכנים את הדולה שלנו שהכנו מבעוד מועד, ובסך הכל האווירה אופטימית וצוהלת במיוחד – צירים ממשיכים והמרחק ביניהם מתקצר.

בצפת אנחנו זוכים לקבלה שגרתית, בדיקת דופק, שאלות כלליות וכשמגיע הזמן לפתוח וריד, האחות ממקמת את הפרפר על הזרוע באופן כואב במיוחד. כשאני שואלת, היא טוענת שעוד רגע זה יעבור ואני כמו יולדת טובה ממתינה לרגע הזה בסבלנות…

בסופו של דבר הם מגלים את מצב ההמוגלובין העגום ומכריעים שלא אוכל ללדת בחדר לידה טבעי. אני מנסה למחות ולהראות להם מכתב רשום וחתום ממנהל מחלקה, המטולוג בכיר שמאשר שאין שום בעיה עם לידה בכל דרך שבה אבחר. שום דבר לא עוזר, הם עיקשים בעמדתם.