אין אמא רעה, יש אמא שרע לה

31 ביולי 2019 | 2 תגובות

מתוך אחרי לידה, איפה אני בתוך האמהוּת?, אני אמא מספיק טובה?, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, מה עם הצרכים שלי?, עמוד הבית, רגשות אשם, תחושות כלפי הילדים

איזהו גיבור הפוגש את יצרו

בשבוע שעבר הרגשתי איך הכול מתחיל לנזול ממני. הרגשתי שחם לי, גם כשהייתי במזגן מקרר, ובעיקר הרגשתי עצבנית, חסרת סבלנות, קצרה. כמו מישהי שרוצה לשאוג אל מי שמתקרב אליה, כמו מישהי שבקושי מחזיקה מעמד ולא כדאי להוסיף לה מטלה אחת קטנה (אפילו להזיז את הכוס מצד אחד לצד שני), כדי לאבד את זה סופית. זו התחושה שאני כבר על הקצה, שאני הולכת לאבד את זה. ומסכנים הילדים.

הרגשתי לכודה בתוך חוסר הסבלנות, כאילו אין מה לעשות, כי זה קיץ והילדים רוב הזמן בבית, ואני רוצה להמשיך לעבוד (על ההרצאה הדיגטילית שלי, היא נרקמת להיות משהו שאני ממש אוהבת) והייתי אמא לא נחמדה. ממש לא נחמדה. זה ביאס, לא אהבתי להיות עצמי, לא אהבתי את איך שאני מגיבה ובקשר איתם. לא אהבתי את מה שמתהווה להיות החופשה הזאת.

אין אמא רעה יש אמא שרע לה
לא אהבתי את מה שמתהווה להיות החופשה הזאת

הפכתי למפלצת

בחמישי בערב הרגשתי שאני חייבת לחתוך החוצה עם רועי, חייבת להתאוורר קצת, חייבת לנשום, אבל לא היה מי שישמור על נוגה. יותר נכון, בניתי על זה שאייל ישמור עליה, אבל זה לא הסתדר, מה שנהפך לסיפור בפני עצמו, שהתפתח לריב ביום למחרת. בכל אותו הזמן אמרתי לעצמי: "לימור, ממש רע לך. מותר לך להרגיש רע. תני לכל הרע הזה להיות. מותר לך לבכות, מותר לך להישבר, מותר לך להרגיש למטה". ובאמת, לקחתי לי זמן בכי, וחשבתי שזה מאחוריי.

ביום למחרת הגיע הריב עם אייל. חבל שאני לא יכולה לספר את כל הפרטים עליו, אבל בואו נגיד שהפכתי למפלצת. מפלצת מגעילה, כזאת שלא רואה ממטר, שמרוכזת בעצמה ויורקת אש וחורכת את כל מה שבסביבה. זה היה מגעיל, אבל במידה מסוימת גם הכרחי. אני חושבת שלפעמים אני צריכה לפגוש את הגועל, כדי להבין שמשהו צריך להשתנות.

אין אמא רעה יש אמא שרע לה
לפעמים אני צריכה לפגוש את הגועל, כדי להבין שמשהו צריך להשתנות

'את יופי של מדריכת הורים, ממש דוגמא ומופת'

בשעות שאחרי הריב הרגשתי מלא תחושות מעורבות. גם לגיטימציה להרגיש, גם חשש שאולי הגזמתי, גם רצון לא לראות את הילד שלי, גם צורך לעשות דרמה, וגם מין ביקורת כזאת של: 'את יופי של מדריכת הורים, ממש דוגמא ומופת'. וזה לא משנה שאני לא מדריכת הורים, וזה לא משנה שחלק מהשלמוּת שאני מרגישה בהורות היא מהיכולת לחוות את הרגעים האלה, באותן שעות היה בי מין קול מצקצק שהיה לו מה להגיד על זה שאני מלווה נשים, בין היתר בנוגע לקשר וליחס שלהן כלפי הילדים.

בשלב מסוים, בין הריב לשיחה שהייתה לנו אחרי, עלתה בי מין תחושה ממש ברורה, שהצליחה להרגיע אותי, מין שקט פנימי ולגיטימציה עמוקה וטובה כשעלה בי המשפט:"אין אמא רעה, יש אמא שרע לה". אז בדקתי- מה את מרגישה, לימור? יכול להיות שרע לך עכשיו?

יכול להיות שרע לך עכשיו?

אני צריכה מלא זמן שקט, מלא זמן לבד

שמתי לב שבאמת לא כל כך טוב לי. זה לא רק החום שבחוץ, אלא זה אירוח של ילדים מסוימים אצלנו בבית שלא עשה לי טוב, שאני קצת לוחצת מדי על הגז עם לוח הזמנים של ההרצאה הדיגיטלית, שאני לא מתחשבת בתחושה הפנימית החדשה של הקיץ, שמבקשת להרפות, לנוח, לרבוץ. גם שמתי לב שנערכתי מראש לבייביסיטריות שיהיו איתי בבית וישחקו עם נוגה, אבל בעצם דאגתי לה ולא מספיק חשבתי עליי, על הצורך שלי להיות לבד.

באופן כללי אני צריכה מלא זמן שקט, מלא זמן לבד. ואז מגיע החופש הגדול, ואני כמו שוכחת את הצורך הזה, כי הרי הילדים כבר גדולים ומסתדרים המון לבד, וגם יש מין כמו ציפייה מובנית שזה חופש, וצריך להעביר אותו, ולא לצפות ליהנות יותר מדי כי זה כמו זמן הישרדות- רק לצלול אל תוך המים ולעבור. ולא בא לי, אני רוצה שיהיה לי טוב. גם בקיץ.

אין אמא רעה יש אמא שרע לה
רציתי שיהיה לי טוב, גם בקיץ

מותר לך שיהיה לך טוב, גם בקיץ

התחילה מין הבנה כזאת שכן, מותר לך ליהנות, מותר שיהיה לך טוב, גם עכשיו. מותר לך להתמסר לצורך הקיצי להאט, ולעשות את כל הדברים בקצב חילזון. מותר לך לעשות פחות, מותר לך להוריד רגל מהגז, מותר לך להיות עם הקיץ הנוכחי בדרך אחרת.

ואז היקום כמו נתן לי צ'ופר ועיטוף, ונתן לי ימים נפלאים ביותר, ימים של אהבה ונפרדות. אייל נסע לחופשה עם אחותי, נוגה נסעה עם רועי לעבודה ונהנתה, אחר כך אמא שלי לקחה אותה כמעט ליום שלם. בין לבין יכולתי להרגיש איך הזמן שאני איתה הפך למשובח יותר, איך אני רגועה יותר, ומצליחה להיות נוכחת בה, בהוויה שלה, במי שהיא.

בהתחלה עלו בי ייסורי מצפון על זה שאני צריכה שהם יהיו קצת רחוקים ממני כדי לחזור אל הטוב שבי, אבל אני לא מתרגשת מהם. בעצם, אולי זה לא ייסורי מצפון אלא פחד. כן, פחד שיקרה להם משהו והיקום לא יפרש נכון את הבקשה שלי לזמן לבד. מין חשש מעין הרע, פחד גדול שרוצה שאסתום את הפה ולא אבטא שום רגש, בטח שלא בפומבי.

אז אני רוצה להזכיר ליקום- אני אוהבת את הילדים שלי ורוצה עוד עשרות שנים של יחד איתם. הלבד שאני מתכוונת אליו הוא רק לבד של רגעים, של שעות או ימים בתוך השבוע או החודש בלעדיהם. רצון שמדי פעם הילדים שלי יהיו במקום שממש טוב להם בו, כי אני צריכה את הלבד הזה. אבל רק מדי פעם.

לימור לוי אוסמי, שורדת הקיץ, יוצרת האתר הנפלא הזה, מלווה נשים לא מושלמות בניפתולי ההורות, שואפת לעולם בו אמהות יאהבו ויעריכו את עצמן, פועלת במרץ להעלאת המודעות למגוון התחושות אחרי הלידה. חיה בכרכור, נושמת את הטבע, אוהבת את הילדים שלי ואת בעלי, מודה על החיים האלה. Medabrot.imahut@gmail.com

קצת פרטים עליי ועל המפגשים איתי, מוזמנות באהבה

הבלוג שלי

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “אין אמא רעה, יש אמא שרע לה”

  1. אביבית זהבי בינשטוק הגיב:

    מדהימה ונפלאה. באמת היצרת אתר נהדר וחשוב המביאנאת הקול של האימהות. הקול החשוב הזה הקול שלפעמים קשה להשמיע.
    תודה עליך ותודה לל.
    כתבת יפה לימורי מוכשרת.
    אוהבת המון.
    וגם אהבתי את שורדת הקיץ

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

זה לא פינוק, זאת הישרדות

מאת :

3 ביולי 20135 תגובות

מתוך אחרי לידה, מתמודדות עם נורמות וציפיות, עזרה ודאגה לעצמנו

תבין – כדי ללדת, אני משתמשת בכל הכוחות שיש לי. אין חלק בפנים שלא מגויס לדבר הזה. אני נגמרת כדי להוציא אותם מתוכי, בריאים ויפים ושלמים. פשוט נעלמת. ובגלל זה מיד אחרי הלידה, אני צריכה כל טיפה של יחס, כדי להחזיר לעצמי אנרגיה. אני יודעת שזה מוזר לך, ולכולם, כי אני בדרך כלל מוצאת כוח מבפנים, ולא צריכה עזרה, ויודעת להגדיר הכל, אבל אחרי לידה – זה מצב אפס, כי אני חייבת להתפרק כדי ללדת, וזה לוקח זמן, לאסוף את עצמי שוב, ולהחזיר כוח. נכון, כל מגע והנקה וחיבוק עם התינוקת שלי זה כמו חמצן לורידים. אבל זה לא מספיק. אני צריכה שילטפו אותי עד שאני נרדמת, שיחתכו לי סלט, ושמקלחת חמה תחכה לי מתי שארצה, אני צריכה כל הזמן צנצנת עוגיות בריאות מלאה ובקבוק מים קרים לידי, וחיבוקים בלי סוף, ומחמאות מכל הלב כדי שאצליח להאמין

תודה לעצמי, כי אני האמא הכי טובה שאני יכולה

מאת :

29 באפריל 201110 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?

היום גמלה בליבי ההחלטה לשבת ולכתוב לעצמי מכתב הודיה, כי הבנתי שיש לי הרבה על מה להודות לעצמי.

הכל התחיל כשלקחתי את בני הבכור, נריה, לרופאת השיניים ושם שאלו אותי על ילדיי. כשעניתי שילדתי שלושה ילדים בתוך פחות מארבע שנים ואת כולם בניתוח קיסרי, התגובה הייתה : " ואוו… כל הכבוד "… ואז פתאום משהו שידעתי התבהר בבת אחת: הבנתי, שבאמת מגיע לי 'כל הכבוד' מעצמי על המשפחה שהקמתי בזמן כ"כ קצר וגם 'כל הכבוד' על דברים נוספים.. ושחשוב שעידית תכתוב לעידית מכתב הודיה שחור על גבי וורד על כל ארבע השנים האחרונות.

לומדת להיות סבתא

מאת :

27 בפברואר 2013תגובה אחת

מתוך לכל אמא, סבתאות

שמי כרמי.

אני אמא של מורן, דנה ועדי.

מחוברת ליוסי.

דולה שנים רבות. על זה אספר בהמשך.

אני לומדת להיות סבתא.

כשאני ילדתי את בני הבכור, אמי הגיעה אלי לשבועיים.

כבסה. בישלה. ניקתה.

האירה והעירה.

וכשנסעה הביתה קבלתי באותו ערב חום גבוה.