לא ידעתי כמה אומץ נדרש ממני כדי להיות אמא

כמה אומץ נדרש ממני כדי להיות אמא.

הקיץ מביא איתו דביקות מיוזעת,
המוח הופך לעיסה.
החום הכבד מכביד גם על הנשימה וכולם מבקשים מפלט במרחבים ממוזגים.
גם כשבחדר הממוזג נעים, הגוף כמו ממשיך לפלוט מתוכו אדים, משחרר עוד ועוד מן הבעירה.
זה מזכיר לי את התחושות של לאחר לידה.

אחרי הלידה של אורי, המחשבות נצמדו זו לזו, במרקם אחד נוקשה, לא רציף, לא מאורגן.
הכול התערבב בהכול.
חלקים של מחשבה אחת המשיכו במחשבה אחרת.
והרגשות- כמו פיסות אבודות שהתכופפתי ללקט מהרצפה, מנסה לאסוף עוד קצת ממני.
הסתובבתי ביניהם כסהרורית, לרגעים הרגשות נשפכו עליי כמו גשם כבד.
רטובה ומוצפת נשענתי על קיר, הגשם מעורבב בדמעות.
הגוף מבקש מפלט.

לא ידעתי עד כמה להיות אמא דורש כל כך הרבה אומץ.
אומץ להביט בתוך תוכי בלי הנחות,
לאהוב, להתרגש, להתעצב, לשמוח, להתחבר ולרצות לעיתים בו זמנית להתנתק.
בין בכי לבכי, בין האכלה להאכלה,
בשעות דמדומים.
במעבר בין ערות לשינה יש טשטוש וגם בהירות.
הכול משתנה,
בבת אחת
ובחוטים דקים דקים שלא תמיד שמים אליהם לב אם לא מתרכזים בהם היטב.
אני מתרכזת
ומגלה שתיקות ארוכות,
ריחות וצבעים שלא הכרתי,
חיינו עכשיו ומה שהיה פעם חיינו.

לפתע אני מתעייפת מלהתבונן.
מלנדוד, מלשוטט.
אני לוקחת רגע. לעצור, לנוח.
אוויר נעים וקריר נמזג לתוכי,
כמו ליטוף ארוך,
כמו חסד.
אדים דחוסים נפלטים החוצה.