אני חייבת לצאת מאזור הבושה ולהודות במה שיש

מאת : לימור לוי אוסמי

15 ביולי 2019 | 2 תגובות

מתוך אחרי לידה, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, עמוד הבית, רגשות אשם אחרי לידה

 

הליכות הבוקר הן הרבה פעמים הזמן שלי לסדר מחשבות, להתבונן אחרת על דברים שמפריעים, לדבר עם אלוהים או הבריאה או עם עצמי, למצוא דרך לגדול איפה שיש תקיעות.

ההליכה של הבוקר התחילה בהתרוצצות של המחשבות והקולות, אבל הצלחתי ללכוד מחשבה אחת שחוזרת על עצמה בתקופה האחרונה, והיא – אולי את בכלל לא צריכה לעשות את זה? אולי את צריכה לוותר על ללוות נשים?

הבוקר, בניגוד לפעמים קודמות, יכולתי להיות סקרנית כלפי השאלה, לנסות להבין למה היא מגיעה. לא לבטל אותה כי היא שטות, רק עוד קול שמגיע כי מעגל הנשים שאני מלווה לא מתרחב, אלא ממש להקשיב, להפנות אליה את תשומת הלב והקשב, ותובנות התחילו לעלות.

 

מהליכת הבוקר

כמה מעט חופש יש לי להיות עם זה

אני כותבת את המילים 'מעגל הנשים שאני מלווה לא מתרחב' ושמה לב כמה בושה יש בתוכי. מלא מלא בושה. כאילו אני עומדת על במת העולם ונואמת את נאום הכישלון הצורב שלי, כאילו הפסדתי במירוץ לנשיאות. כמה החזקה יש במקום הזה, כמה מעט חופש יש לי להיות עם זה כפי שזה באמת.  

אני ממש יכולה לראות את הבושה, שלא שמתי לב עד כמה היא משתיקה ומפריעה לי לנוע. כאילו עולה בי עכשיו כוח מתפרץ שבאמת צריך לצעוק את זה כדי לפרוץ את מעגל הבושה.

אני מזהה שיש בי חלק שמרגיש שזה לא אמור להיות ככה, שזה לא קצב מספיק טוב לניסיון שלי, לכמות הקהל שעוקב אחריי. הוא מרגיש שאצלי זה אמור להיות אחרת. ואז, מלא בושה ואשמה נכנסות כשאני מגלה שאני ממש כמו כולן, עוד אישה שיוצרת מחדש את הדרך המקצועית שלה.

 

ממש מול הבית

להתמודד עם הבושה

אולי שווה לי להתעמק קצת במה זה 'לעבור את זה אחרת. אולי 'אחרת' זה לא אומר להימנע מכישלונות או לחוות רק הצלחות, אלא לעבור את זה בדרך שלי. אולי גם את האתגר הנוכחי אני אעבור דרך חקירה, התפתחות ותובנות שיגיעו. כשאני חושבת על זה שמהקושי הנוכחי ייצאו מטעמים של תובנות לחיים, זה מכניס לי מלא מרווח נשימה.

אולי האתגר הנוכחי שלי הוא להתמודד עם הבושה, שמביאה אליי ים של אשמה. ברור לי שלא מספר הנשים הוא העניין, אלא הבושה. עצם זה שאני מרגישה שצריך להיות אחרת, שלא נעים לי שזה המצב. אני רואה איך הבושה מבקשת אותי לשתוק אותה, לא לספר, לא לחשוף, להשאיר אותה אצלי. היא מאיימת שיהיה לי רע, שאפגע, שזה לא צעד טוב עבורי. ואני, רק רוצה שיהיה לי טוב.

אני חייבת לעשות צעד כדי ליצור תנועה ממקום חדש. אני חייבת לצאת מאזור הבושה, כי אני יודעת עד כמה יציאה מהאזורים האלה מחוללת ריפוי. אני רוצה להוות השראה לנשים ששותקות את הבושה שלהן, כי אולי זה מה שייתן לי את האומץ לא לשתוק גם את שלי.

 

 

"להכיר בבעלות שלנו על הסיפור שלנו ולאהוב את עצמנו מכוח התהליך הזה, הם המעשה האמיץ ביותר שנוכל לעשות."

 (ברנה בראון, מושלמים כמו שאנחנו)

 

שלכן,

לימור

לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית בהורות, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהוּת'

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

עייפתי לשמוע אג'נדות על מה הכי טוב לילדים

"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?"- הרצאה דיגיטלית

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “אני חייבת לצאת מאזור הבושה ולהודות במה שיש”

  1. רונית בן שפר פרויס הגיב:

    "אין כישלון, יש רק משוב" אומרים בNLP.
    כשהייתי במצב דומה, לקחתי נשימה עמוקה, שמתי את האגו בצד, השתקתי את הקולות בראש שאמרו לי שאני לא מספיק טובה, ופניתי לאימהות שאני מלווה ושאלתי אותן: למה הן זקוקות? מה עוד היו רוצות לשמוע ממני?
    התגובות היו נהדרות, פתאום הן הרגישו שאני קשובה יותר אליהן, שהן יכולות להשפיע.

    • תודה שכתבת, רונית. לוקחת נשימה, שמה את האגו בצד ומקשיבה וגם מניחה מדי פעם בצד את הקולות של אני לא מספיק טובה. כרגע בוחרת שלא לפנות לאמהות או לנשים, כי הייתי רוצה שהתנועה החוצה תגיע מתוכי. בשלב הזה של החיים בא לי שלא להיענות לאף אחת מלבד לעצמי.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

ממעמקים

מאת : ד.ד

16 ביוני 201217 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, קושי אחרי לידה, שיתופים אישיים

דיכאון אחרי לידה. דיכאון. לא סתם עצב. דיכאון. סטיגמות. פסיכיאטר. כדורים. מחשבות קשות. מתי תיגמר הדרך הזאת? הדרך שליוותה אותך. טיפולים-הריון-לידה-דיכאון. כל כך הרבה עצב סביב אושר אחד, קטן-גדול. אני אוהבת אותך. אמא . גרועה אבל אמא.

********
זה נמצא בגרון. משהו יושב שם. לא מאפשר תנועה קלה של אויר. לא מאפשר לאכול. זה נמצא בחזה. לוחץ.זה נמצא בשיניים. מהודקות כל הזמן. לפעמים שמים לב ומשחררים את הלסת. אבל דקה עוברת והשיניים שוב חשוקות. זה נמצא בעיניים. שכבר שורפות מהבכי. ומה אם יראו. זה נמצא בבטן. שמתהפכת למשמע הקול. בכי. הוא שוב התעורר, והמלחמה מתחילה שוב. מלחמה לשרוד את השעות הבאות עד שירדם שוב.

תהני מהם, הם גדלים מהר

מאת : מיכל קיטייניק

6 בנובמבר 20123 תגובות

מתוך לכל אמא

שמתי לב שבזמן האחרון אני באבל.

אני עצובה קצת. קצת הרבה. לא אכביר במילים סחור סחור. הילדה הקטנה שלי גודלת מהר מדי.

היא ממש "ברחה" לי מהידיים. גדלה לה לבד ככה בלי יותר מדי השגחה.

בעוד שאת הגדול גידלנו עם הרבה תשומת לב לכל הפרטים, קטנים כגדולים. כל פיפס נחשב, נחקר והוסקה מסקנה לפעם הבאה.

הקטנה פשוט גידלה את עצמה. ועשיו כבר בתת שנתיים ו 3 חודשים וזהו, כבר לא תינוקת.

פעוטה. אי אפשר לצ'קמק אותה כמה שרוצים כי היא לא תמיד מתרצה וכשלא בא לה היא מכפכפת אותו חופשי.

איך זה עבר כל כך מהר, ואיפה הייתי אני?!

להיות

מאת : אמא אחת

5 במאי 201223 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

רוצה להעלם.

להזרק במדבר ולשמוע רק רוח. לראות את הכוכבים בלילה, להיטמע בהם.

בלי הבכי שמוציא אותי מדעתי. בלי להרים ולערסל ולהרדים ולהניק. בלי לנקות את האוכל שנזרק על הרצפה. בלי לדאוג כמה שהוא רזה. בלי הבלגן בבית שמתחדש כל יום מחדש. בלי לקום בלילות. בלי להיות עייפה.

רוצה להעלם.

להיות גרגר אחד במדבר הגדול, חלק ממשהו, שייכת.

ללא הבדידות שמלווה אותי מאז הפכתי לאמא, החיפוש אחר עיניים פנויות בג'ימבורי או בגינה, אולי יהיה עם מי לדבר, גם אם זו שיחת חולין על בני כמה הילדים. רוצה לחיות בלי העיניים השיפוטיות, המבקרות, המעירות, פשוט חייבות להעיר שצריך להלביש יותר או פחות ואיפה הכובע, ומה, הוא עוד לא יודע למחוא כפיים, כמה להניק ואולי הוא רעב.