אני חייבת לצאת מאזור הבושה

15 ביולי 2019 | 2 תגובות

מתוך אחרי לידה, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, עמוד הבית, רגשות אשם אחרי לידה

הליכות הבוקר הן הרבה פעמים הזמן שלי לסדר מחשבות, להתבונן אחרת על דברים שמפריעים, לדבר עם אלוהים או הבריאה או עם עצמי, למצוא דרך לגדול איפה שיש תקיעות.

ההליכה של הבוקר התחילה בהתרוצצות של המחשבות והקולות, אבל הצלחתי ללכוד מחשבה אחת שחוזרת על עצמה בתקופה האחרונה, והיא – אולי את בכלל לא צריכה לעשות את זה? אולי את צריכה לוותר על ללוות נשים?

הבוקר, בניגוד לפעמים קודמות, יכולתי להיות סקרנית כלפי השאלה, לנסות להבין למה היא מגיעה. לא לבטל אותה כי היא שטות, רק עוד קול שמגיע כי מעגל הנשים שאני מלווה לא מתרחב, אלא ממש להקשיב, להפנות אליה את תשומת הלב והקשב, ותובנות התחילו לעלות.

מהליכת הבוקר

כמה מעט חופש יש לי להיות עם זה

אני כותבת את המילים 'מעגל הנשים שאני מלווה לא מתרחב' ושמה לב כמה בושה יש בתוכי. מלא מלא בושה. כאילו אני עומדת על במת העולם ונואמת את נאום הכישלון הצורב שלי, כאילו הפסדתי במירוץ לנשיאות. כמה החזקה יש במקום הזה, כמה מעט חופש יש לי להיות עם זה כפי שזה באמת.  

אני ממש יכולה לראות את הבושה, שלא שמתי לב עד כמה היא משתיקה ומפריעה לי לנוע. כאילו עולה בי עכשיו כוח מתפרץ שבאמת צריך לצעוק את זה כדי לפרוץ את מעגל הבושה.

אני מזהה שיש בי חלק שמרגיש שזה לא אמור להיות ככה, שזה לא קצב מספיק טוב לניסיון שלי, לכמות הקהל שעוקב אחריי. הוא מרגיש שאצלי זה אמור להיות אחרת. ואז, מלא בושה ואשמה נכנסות כשאני מגלה שאני ממש כמו כולן, עוד אישה שיוצרת מחדש את הדרך המקצועית שלה.

ממש מול הבית

להתמודד עם הבושה

אולי שווה לי להתעמק קצת במה זה 'לעבור את זה אחרת. אולי 'אחרת' זה לא אומר להימנע מכישלונות או לחוות רק הצלחות, אלא לעבור את זה בדרך שלי. אולי גם את האתגר הנוכחי אני אעבור דרך חקירה, התפתחות ותובנות שיגיעו. כשאני חושבת על זה שמהקושי הנוכחי ייצאו מטעמים של תובנות לחיים, זה מכניס לי מלא מרווח נשימה.

אולי האתגר הנוכחי שלי הוא להתמודד עם הבושה, שמביאה אליי ים של אשמה. ברור לי שלא מספר הנשים הוא העניין, אלא הבושה. עצם זה שאני מרגישה שצריך להיות אחרת, שלא נעים לי שזה המצב. אני רואה איך הבושה מבקשת אותי לשתוק אותה, לא לספר, לא לחשוף, להשאיר אותה אצלי. היא מאיימת שיהיה לי רע, שאפגע, שזה לא צעד טוב עבורי. ואני, רק רוצה שיהיה לי טוב.

אני חייבת לעשות צעד כדי ליצור תנועה ממקום חדש. אני חייבת לצאת מאזור הבושה, כי אני יודעת עד כמה יציאה מהאזורים האלה מחוללת ריפוי. אני רוצה להוות השראה לנשים ששותקות את הבושה שלהן, כי אולי זה מה שייתן לי את האומץ לא לשתוק גם את שלי.

"להכיר בבעלות שלנו על הסיפור שלנו ולאהוב את עצמנו מכוח התהליך הזה, הם המעשה האמיץ ביותר שנוכל לעשות."

 (ברנה בראון, מושלמים כמו שאנחנו)

שלכן,

לימור

לבלוג האישי שלי

להיפגש איתי


This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “אני חייבת לצאת מאזור הבושה”

  1. רונית בן שפר פרויס הגיב:

    "אין כישלון, יש רק משוב" אומרים בNLP.
    כשהייתי במצב דומה, לקחתי נשימה עמוקה, שמתי את האגו בצד, השתקתי את הקולות בראש שאמרו לי שאני לא מספיק טובה, ופניתי לאימהות שאני מלווה ושאלתי אותן: למה הן זקוקות? מה עוד היו רוצות לשמוע ממני?
    התגובות היו נהדרות, פתאום הן הרגישו שאני קשובה יותר אליהן, שהן יכולות להשפיע.

    • תודה שכתבת, רונית. לוקחת נשימה, שמה את האגו בצד ומקשיבה וגם מניחה מדי פעם בצד את הקולות של אני לא מספיק טובה. כרגע בוחרת שלא לפנות לאמהות או לנשים, כי הייתי רוצה שהתנועה החוצה תגיע מתוכי. בשלב הזה של החיים בא לי שלא להיענות לאף אחת מלבד לעצמי.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

ביום שבו נולדת

מאת :

15 בדצמבר 2012תגובה אחת

מתוך לכל אמא, תחושות כלפי הילדים

עם השנים נפערה תהום בינינו. תהום שלא ראיתי או לא רציתי לראות עד בעצם אותו יום משפחה בביה"ס. שבו כל הילדים רצו להורים לחיבוק, ואתה- לא הסכמת. הייתי האמא היחידה שעמדה מיותמת ללא חיבוק מהילד שהיא כל כך אוהבת ולא מבינה למה.

גדלת להיות ילד מקסים חכם ורגיש, שיודע לעמוד על שלך, ולהתעקש על דרכך. וזו כנראה היתה המתנה הגדולה שלך אליי. מתנה שהבנתי רק מהמסע שעברתי. לא איפשרת לי להפוך אותך למי שאני רציתי. למי שאני כיוונתי אותך.

7 חודשים אחרי לידה – תמונת מצב

מאת :

20 בנובמבר 201113 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה תינוק שנולד לפני 7 חודשים, זה כבר לא נשמע כמשהו טרי כל כך. או-קיי, יש לה ילד קטן, אבל זה נשמע כבר כמו מספיק ותק בשביל להיכנס כבר לאיזושהי שגרה שכוללת בה את כל המיומנויות הקשורות באימהות לתינוק, על הטיפול בו, הבנת צרכיו, חזרה לעיניינים ולתפקוד רגיל. אבל כלפי עצמי, אני ממש לא מרגישה שזה המצב אצלי. מרגיש לי עדיין ממש טרי.

ראשית, עניין הלידה. אני עדיין "מדממת" את הלידה שלי. לא עוזבת אותי התחושה שהיה צריך להיות אחרת, שיכולתי לפעול ולעשות דברים בצורה שונה, והלידה היתה יכולה להיגמר כמו שרציתי.

למה אני רואה את קיום הכנס הנפרד לנשים כהתקדמות ולא כנסיגה ?

מאת :

10 בינואר 20127 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

בעקבות הפרגונים והביקורת כאחד בנוגע להצעה העומדת להתממש, שמכון פוע"ה יקיים כנס גניקולוגיה לנשים בלבד בקיץ, רציתי להבהיר כמה דברים, כי אני רואה שרוחות רבות סוערות בעניין.

כיום ציבור דתי רחב מאמין בלב שלם כי אין זה צנוע שגבר ישמע את קולה של אישה, לצורך העניין, בשירה או בהרצאה. מכון פוע"ה לא המציאו את זה והם חלק מציבור גדול שחי בקירבנו שמאמין בכך.