אני חייבת לצאת מאזור הבושה / לימור לוי אוסמי

15 ביולי 2019 | 2 תגובות

מתוך אחרי לידה, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, עמוד הבית, רגשות אשם אחרי לידה

 

הליכות הבוקר הן הרבה פעמים הזמן שלי לסדר מחשבות, להתבונן אחרת על דברים שמפריעים, לדבר עם אלוהים או הבריאה או עם עצמי, למצוא דרך לגדול איפה שיש תקיעות.

ההליכה של הבוקר התחילה בהתרוצצות של המחשבות והקולות, אבל הצלחתי ללכוד מחשבה אחת שחוזרת על עצמה בתקופה האחרונה, והיא – אולי את בכלל לא צריכה לעשות את זה? אולי את צריכה לוותר על ללוות נשים?

הבוקר, בניגוד לפעמים קודמות, יכולתי להיות סקרנית כלפי השאלה, לנסות להבין למה היא מגיעה. לא לבטל אותה כי היא שטות, רק עוד קול שמגיע כי מעגל הנשים שאני מלווה לא מתרחב, אלא ממש להקשיב, להפנות אליה את תשומת הלב והקשב, ותובנות התחילו לעלות.

 

מהליכת הבוקר

כמה מעט חופש יש לי להיות עם זה

אני כותבת את המילים 'מעגל הנשים שאני מלווה לא מתרחב' ושמה לב כמה בושה יש בתוכי. מלא מלא בושה. כאילו אני עומדת על במת העולם ונואמת את נאום הכישלון הצורב שלי, כאילו הפסדתי במירוץ לנשיאות. כמה החזקה יש במקום הזה, כמה מעט חופש יש לי להיות עם זה כפי שזה באמת.  

אני ממש יכולה לראות את הבושה, שלא שמתי לב עד כמה היא משתיקה ומפריעה לי לנוע. כאילו עולה בי עכשיו כוח מתפרץ שבאמת צריך לצעוק את זה כדי לפרוץ את מעגל הבושה.

אני מזהה שיש בי חלק שמרגיש שזה לא אמור להיות ככה, שזה לא קצב מספיק טוב לניסיון שלי, לכמות הקהל שעוקב אחריי. הוא מרגיש שאצלי זה אמור להיות אחרת. ואז, מלא בושה ואשמה נכנסות כשאני מגלה שאני ממש כמו כולן, עוד אישה שיוצרת מחדש את הדרך המקצועית שלה.

 

ממש מול הבית

להתמודד עם הבושה

אולי שווה לי להתעמק קצת במה זה 'לעבור את זה אחרת. אולי 'אחרת' זה לא אומר להימנע מכישלונות או לחוות רק הצלחות, אלא לעבור את זה בדרך שלי. אולי גם את האתגר הנוכחי אני אעבור דרך חקירה, התפתחות ותובנות שיגיעו. כשאני חושבת על זה שמהקושי הנוכחי ייצאו מטעמים של תובנות לחיים, זה מכניס לי מלא מרווח נשימה.

אולי האתגר הנוכחי שלי הוא להתמודד עם הבושה, שמביאה אליי ים של אשמה. ברור לי שלא מספר הנשים הוא העניין, אלא הבושה. עצם זה שאני מרגישה שצריך להיות אחרת, שלא נעים לי שזה המצב. אני רואה איך הבושה מבקשת אותי לשתוק אותה, לא לספר, לא לחשוף, להשאיר אותה אצלי. היא מאיימת שיהיה לי רע, שאפגע, שזה לא צעד טוב עבורי. ואני, רק רוצה שיהיה לי טוב.

אני חייבת לעשות צעד כדי ליצור תנועה ממקום חדש. אני חייבת לצאת מאזור הבושה, כי אני יודעת עד כמה יציאה מהאזורים האלה מחוללת ריפוי. אני רוצה להוות השראה לנשים ששותקות את הבושה שלהן, כי אולי זה מה שייתן לי את האומץ לא לשתוק גם את שלי.

 

 

"להכיר בבעלות שלנו על הסיפור שלנו ולאהוב את עצמנו מכוח התהליך הזה, הם המעשה האמיץ ביותר שנוכל לעשות."

 (ברנה בראון, מושלמים כמו שאנחנו)

 

שלכן,

לימור

לבלוג האישי שלי

להיפגש איתי

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “אני חייבת לצאת מאזור הבושה / לימור לוי אוסמי”

  1. רונית בן שפר פרויס הגיב:

    "אין כישלון, יש רק משוב" אומרים בNLP.
    כשהייתי במצב דומה, לקחתי נשימה עמוקה, שמתי את האגו בצד, השתקתי את הקולות בראש שאמרו לי שאני לא מספיק טובה, ופניתי לאימהות שאני מלווה ושאלתי אותן: למה הן זקוקות? מה עוד היו רוצות לשמוע ממני?
    התגובות היו נהדרות, פתאום הן הרגישו שאני קשובה יותר אליהן, שהן יכולות להשפיע.

    • תודה שכתבת, רונית. לוקחת נשימה, שמה את האגו בצד ומקשיבה וגם מניחה מדי פעם בצד את הקולות של אני לא מספיק טובה. כרגע בוחרת שלא לפנות לאמהות או לנשים, כי הייתי רוצה שהתנועה החוצה תגיע מתוכי. בשלב הזה של החיים בא לי שלא להיענות לאף אחת מלבד לעצמי.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

ילדתי לפני שישה שבועות. עשיתי טעות?

מאת : חסויה בינתייים

8 באוקטובר 201112 תגובות

מתוך אחרי לידה, רגשות אשם אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

ילדתי לפני שישה שבועות את בני השני. תינוק מתוק שמחייך אליי כל פעם שהוא רואה את הפנים שלי מולו. לתינוק הקטן החדש הזה, שכולו כוונות טובות, יש אח גדול. תינוק בן שנה וחמישה חודשים. ילד מקסים, שובב, עם שמחה פנימית גדולה וקסם אישי.

ואני עומדת ביניהם ומרחמת על שניהם ומרגישה כישלון. אף אחד מהם לא מקבל את מה שהוא צריך. בעיניים שלי הכל מתנהל בדרך של כיבוי שריפות, התמונה שעולה לי היא שלי עם התינוק בוכה על הידיים וכף עם אוכל, מנסה להגיע לפה של הבכור שבתורו מתרעם וצועק, ושופך את האוכל על הרצפה.

מכתב לאישה יקרה

מאת : שירה דרוקר

22 באוגוסט 20119 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

יקרה שלי,

אני חושבת עלייך הרבה בזמן האחרון. רואה אותך מדי פעם באיזה תמונה מזדמנת, ושוקעת במחשבות.

אני מתגעגעת אלייך מאוד. אני חושבת שאף פעם לא התגעגעתי כמו שאני מתגעגעת אלייך. הגוף שלי כואב מרוב געגועים אלייך.

ואני גם מקנאה בך. בזה שאת שלמה עם עצמך, את חושבת שאת כל יכולה, את מאמינה בעצמך כל כך, מרגישה שאין דבר שיעמוד בפנייך, ושאת תגיעי לכל מקום שאליו תרצי להגיע. הכול פתוח והכול אפשרי בעינייך. את לא מפחדת משום דבר והכול "קטן עלייך".

תרומת זרע = אין אבא

מאת : אוסי הורביץ

16 ביוני 20114 תגובות

מתוך אמהות חד הוריות, לכל אמא

יש שאלות רבות ואני מודה שלמרות שהחלטתי להרות מתרומת זרע, אם היתה לי אפשרות בחירה אמיתית, הרי שהייתי בוחרת במה שמקובל, בזוגיות וזוג הורים – אבא ואמא. לא כי זה מה שמקובל, אלא כי באמת רציתי זוגיות (מקווה שעוד תגיע), אך עם זאת, אני יודעת שאצטרך לעמוד בפני שאלות של ביתי בעתיד הקרוב לבוא, ואם אפשר להפחית במקומות הרגישים הרי שזו אחת מהן ולכן חשוב לי להבהיר נקודה זו.