עייפתי לשמוע אג'נדות על מה הכי טוב לילדים / לימור לוי אוסמי

8 ביולי 2019 | 2 תגובות

מתוך אחרי לידה, איפה אני בתוך האמהוּת?, אני אמא מספיק טובה?, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, עמוד הבית

 

בשבוע שעבר הייתי בהרצאה על הורות, שהייתה אמורה להיות על הורות קשובה או על חמלה בהורות, אבל הייתה בסופו של דבר בעיקר על מה ילדים צריכים. הגעתי להרצאה עם ציפייה שהיא תפתח בי עוד צוהר לגבי איך להקשיב לעצמנו כהורים או על איך להכניס יותר חמלה להורות, אבל מסתבר שאני כנראה חיה בלה-לנד, או סתם מקדימה את זמני.

בסופו של דבר זו הייתה (עוד) הרצאה על איך הורים מתנהגים בדרך כלל לעומת איך כדאי שיתנהגו. והאמת, כבר עייפתי מלשמוע את זה. אני לא יודעת איך הגענו למצב שבו כל הזמן מומחים ומומחיות אומרים לנו מה אנחנו צריכים לעשות כהורים כדי שלילדים שלנו יהיה טוב. איך הגענו למצב שבו יש שינוי בגישה החינוכית המתחלפת, אבל מעולם אין שינוי בליבה עצמה, שהיא- צריך ללמד את ההורים על הילדים שלהם.   

 

יד ילדה

זה כמו אילוף בעיניי

יש מצב שאני מסתכנת בקיצוניות עכשיו, אבל בא לי קצת לחקור את הקצוות כי אני מרגישה שלא באמת התרחקנו מהם אלא רק שהמסר עכשיו הרבה יותר סמוי. מה זה הקצוות בעיניי? זה ההיררכיה, הפסקנות, הידיעה הברורה שהידע נמצא אצל המומחים. זאת התחושה שמישהו חיצוני רוצה לחנך אותי ולהסביר לי איך הכי נכון לחשוב או להתנהג בתירוץ שזה לטובת הילדים. זה ממש כמו אילוף בעיניי.

זה אולי יישמע קיצוני, אבל זה מזכיר לי סרט על הלינה המשותפת בקיבוץ, שממש היה לי קשה לצפייה וברחתי ממנו אחרי כמה דקות. בסרט אמהות מתארות איך הילדים נגזלו מהן לטובת גישה שיש מישהו שיודע טוב מהם איך לגדל ילדים. הן ראו שהילדים מסודרים, ממושמעים, עם סדר יום קבוע, ושוכנעו שזה מה שהילדים שלהן צריכים, כי זה לא משהו שהן הצליחו לעשות. כלומר, הייתה פה שטיפת ראש לגבי מה הדברים שילדים צריכים, וכמובן שגם היה פיתרון לזה: הלינה המשותפת.

אם אתן בשלות להזדעזע, תצפו בשתי דקות מ דקה 5:30 בסרט הזה:

כשאומרים לי מה ילדים צריכים, זה משבש לי את הראדרים

אנחנו יכולות להיות מזועזעות ולפלוט אנחת רווחה (רצוי 😊 ) כי איזה מזל שאנחנו כבר לא שם ואיזה מזל שדברים נראים אחרת היום, אבל- עד כמה הדברים באמת שונים? עד כמה הגישות החינוכיות הרווחות היום מטפחות את היכולת לסמוך על ההורים, מטפחות את הידיעה שלהם לגבי איך להיות הורים? עד כמה יש היררכיה היום בין המומחים היודעים מה טוב לילדים שלנו (גם אם היום הגישה שלהם רכה כלפי הילדים) לבין ההורים המבולבלים והלא יודעים? אז אמנם פעם כיוונו את ההורים למשמעת וסדר והיום מכוונים אותנו להקשבה/הכלה/מנהיגות/ הוסיפי את החסר, אבל האם רק אני רואה את הקווים הדומים?

אני לא יודעת איך זה אצלכן, אבל כשאומרים לי מה הילדים שלי צריכים, זה אוטומטית משבש לי את הרדארים שלי לגביהם, משבש לי את האמונה שאני יודעת ויכולה ללמוד מי הם כיצורים אנושיים מתפתחים. אני לא באמת יכולה להביא את עצמי בחופשיות בתוך ההורות בתחושה שאני דורכת על ביצים, שלא נדבר על האשמה אם אני לא מצליחה להיות כל הזמן אמפתית, קשובה, מקרבת או כל דבר אחר שעולה עכשיו וברור לפי המומחים שהילדים 'צריכים'.

 

אמא וילדה מתחבאת

 

הילדים שלי הם לא כותרת

הלמידה המתפתחת שלי היא להרגיש אותי, להרגיש אותם, להרגיש מה קורה בינינו, ללמוד איך לבנות איתם מערכת יחסים. בתוך המערכת הזאת יש אותי, גם עם העצבים וחוסר הסבלנות שלי לדברים, ויש גם אותם כפי שהם. מה הם צריכים כדי שיהיה להם טוב? אני לא באמת יודעת וגם כשהם אומרים מפורשות, אני עדיין לא בטוחה שזה מה שהם צריכים.  

זה לא עוזר לי לדעת מה ילדים כלליים צריכים, כי הילדים שלי הם לא כותרת. אני והם (ובן זוגי כמובן) הם נשמות חיות ופועלות שלומדות את עצמן ואותנו בתוך מערכת. האם יש ריבים? המון. האם יש צעקות? ברור. האם אנחנו נבהלים מזה? משתדלים שלא. האם אנחנו מחויבים לקשר? תמיד.

אני חייבת את הראש והלב שלי פנויים ונקיים מאג'נדות חינוכיות כדי להתפתח בתוך ההורות, כדי להתפתח כאישה, כדי ללמוד את הדרך האישית שלי ושלהם. הכלי המרכזי שלי כאמא הוא הנוכחות שלי ואני לא יכולה להיות בנוכחות כשאני מלאה במסרים שאומרים לי איך אני צריכה להיות או מה הילדים צריכים. אני כל יום לומדת להרפות ממה שצריך כדי ללמוד אותי, כדי ללמוד את הילדים, כדי להביא את מי שאני אל תוך ההורות, ולכן בשלב הזה בחיים אני בוחרת להגיד לאג'נדות שאחרים מנסים לטפטף לי- שלום ולא להתראות.

 

ילד בים ילדים צריכים
שלום ולא להתראות

כרגיל, אשמח לשמוע אתכן. מאוד.

שלכן,

לימור

 

לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית בהורות, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהוּת'

לכל שאלה או התייעצות אפשר לשלוח אליי מייל: medabrot.imahut@gmail.com  או הודעה לווטסאפ: 052-2835020

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

הצרכים שלי כאמא חשובים

"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?"- הרצאה דיגיטלית

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “עייפתי לשמוע אג'נדות על מה הכי טוב לילדים / לימור לוי אוסמי”

  1. טלי הגיב:

    כתבת מקסים התחברתי להכל ,אשמח לחדד משהו נוסף בעניין האגנדות …
    קודם כל עם כל זה שאני לפחות סביב קהילה שבהתפתחות וקוראת ולומדת הורות וכו …
    אני למדה שנוכחות היא מילה חזקה מאוד ומה זה להיוצ ולהכיר את ילדך לא כולם משקעים בזה את כמות המשאבים הנכונה בעיני … אהבה חיבוק והדהוד
    והלמידה החוצה את העולם שפחות מכיר את המושגים האלה זה חשוב בעני . וכן זאת אגנדה אבל די מבורכת .
    התקשורת המקרבת האהבה וחינוך שהוא אחר
    תודה על מילותך ❤️

    • אני חושבת שגם להיות בלי אג'נדה זאת אג'נדה, כך שאני לא בטוחה אם באמת יש מצב לחיות בלי :). אני חושבת שהסמן הכי טוב עבורי הוא לבדוק- האם טוב לי? האם אני אוהבת את עצמי? אם אני מוצאת את עצמי בבור האשמה וה"אני לא מספיק", אז אני מסתכלת מסביב לבדוק מה האג'נדה שאני פועלת ממנה. אני כבר יודעת שאם אני נכנסת לשם, זה כנראה בגלל זה. תודה שכתבת, לימור

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אי-מהות- שוברות את קשר השתיקה גם באמנות

מאת : לימור לוי אוסמי

4 במאי 20114 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, יצירה נשית

מחר – יום ה' 05.05.11- נפתחת תערוכה חדשה וייחודית שנקראת "אי-מהות- דיכאון אחרי לידה" על ידי האוצרת נורית טל- טנא.

באתר אנחנו כותבות לא מעט על התחושות שלנו אחרי לידה, לעיתים אנחנו קוראות לזה 'דיכאון אחרי לידה' ולעיתים התחושות קצת פחות ברורות או מוגדרות. ובאמת, האם זה משנה איך קוראים לזה?

איך זה מרגיש להיות שפויה או משוגעת בדיכאון אחרי לידה ?

מאת : תמר קלר

3 בנובמבר 20107 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

במקביל, תחושות האשם מתגברות, מתרחבות ותופסות מקום נכבד ביציע של הנשמה: "אלוהים, מה עשיתי ? למה שלחתי אותה לתינוקיה ? למה ביקשתי מהאחות שתיקח אותה ? הרי יצרתי חיים …."

ולא קישרתי את זה, לא היה לי מושג. מעולם לא שמעתי נשים מדברות על דיכאון אחרי לידה, אולי מזכירות כלאחר יד איזה בייבי בלוז קל כזה –ירידה בהורמון האסטרוגן , חוסר איזון בפרוגסטרון-אבל אצלי זה לא היה קל כזה- אצלי זה היה מפל שמחכה בהמשך.

אישה יולדת: מוּבלת, פסיבית, נחדרת- מסע אישי ללידה "טבעית" – חלק 9

מאת : לימור לוי אוסמי

16 בדצמבר 201018 תגובות

מתוך לידה טבעית- מסע אישי, סיפורי לידה

אני מבינה את הרצון ללדת ללא משככי כאבים כגל פמיניסטי שהתחיל מתוך איזה רצון לבעוט ולהתנגד למדיקליזציה של הלידה, להחזיר את הכוח לאישה, להסתכל על האישה כאדם ולא כאובייקט, להתייחס אל הלידה כאל לידה ולא כאל תהליך של חדירה גברית פטריאכלית אל הגוף של האישה, שלא מרצונה האישי.

נשים שביקשו ללדת ללא משככי כאבים ,רצו קודם כל לאפשר לגופן ללדת כמו שהוא רוצה ומרגיש ורצו שהצוות הרפואי יתחיל להסתכל וגם להביט באישה, בגופה, בנפשה, ברצונותיה, בצרכיה, בנשמתה. נשים שרצו להפסיק להתייחס אל האישה כאל חפץ ואל גופה ככלי שרת בידי הצוות הרפואי.