עייפתי לשמוע אג'נדות על מה הכי טוב לילדים / לימור לוי אוסמי

8 ביולי 2019 | 2 תגובות

מתוך אחרי לידה, איפה אני בתוך האמהוּת?, אני אמא מספיק טובה?, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, עמוד הבית

 

בשבוע שעבר הייתי בהרצאה על הורות, שהייתה אמורה להיות על הורות קשובה או על חמלה בהורות, אבל הייתה בסופו של דבר בעיקר על מה ילדים צריכים. הגעתי להרצאה עם ציפייה שהיא תפתח בי עוד צוהר לגבי איך להקשיב לעצמנו כהורים או על איך להכניס יותר חמלה להורות, אבל מסתבר שאני כנראה חיה בלה-לנד, או סתם מקדימה את זמני.

בסופו של דבר זו הייתה (עוד) הרצאה על איך הורים מתנהגים בדרך כלל לעומת איך כדאי שיתנהגו. והאמת, כבר עייפתי מלשמוע את זה. אני לא יודעת איך הגענו למצב שבו כל הזמן מומחים ומומחיות אומרים לנו מה אנחנו צריכים לעשות כהורים כדי שלילדים שלנו יהיה טוב. איך הגענו למצב שבו יש שינוי בגישה החינוכית המתחלפת, אבל מעולם אין שינוי בליבה עצמה, שהיא- צריך ללמד את ההורים על הילדים שלהם.   

 

יד ילדה

זה כמו אילוף בעיניי

יש מצב שאני מסתכנת בקיצוניות עכשיו, אבל בא לי קצת לחקור את הקצוות כי אני מרגישה שלא באמת התרחקנו מהם אלא רק שהמסר עכשיו הרבה יותר סמוי. מה זה הקצוות בעיניי? זה ההיררכיה, הפסקנות, הידיעה הברורה שהידע נמצא אצל המומחים. זאת התחושה שמישהו חיצוני רוצה לחנך אותי ולהסביר לי איך הכי נכון לחשוב או להתנהג בתירוץ שזה לטובת הילדים. זה ממש כמו אילוף בעיניי.

זה אולי יישמע קיצוני, אבל זה מזכיר לי סרט על הלינה המשותפת בקיבוץ, שממש היה לי קשה לצפייה וברחתי ממנו אחרי כמה דקות. בסרט אמהות מתארות איך הילדים נגזלו מהן לטובת גישה שיש מישהו שיודע טוב מהם איך לגדל ילדים. הן ראו שהילדים מסודרים, ממושמעים, עם סדר יום קבוע, ושוכנעו שזה מה שהילדים שלהן צריכים, כי זה לא משהו שהן הצליחו לעשות. כלומר, הייתה פה שטיפת ראש לגבי מה הדברים שילדים צריכים, וכמובן שגם היה פיתרון לזה: הלינה המשותפת.

אם אתן בשלות להזדעזע, תצפו בשתי דקות מ דקה 5:30 בסרט הזה:

כשאומרים לי מה ילדים צריכים, זה משבש לי את הראדרים

אנחנו יכולות להיות מזועזעות ולפלוט אנחת רווחה (רצוי 😊 ) כי איזה מזל שאנחנו כבר לא שם ואיזה מזל שדברים נראים אחרת היום, אבל- עד כמה הדברים באמת שונים? עד כמה הגישות החינוכיות הרווחות היום מטפחות את היכולת לסמוך על ההורים, מטפחות את הידיעה שלהם לגבי איך להיות הורים? עד כמה יש היררכיה היום בין המומחים היודעים מה טוב לילדים שלנו (גם אם היום הגישה שלהם רכה כלפי הילדים) לבין ההורים המבולבלים והלא יודעים? אז אמנם פעם כיוונו את ההורים למשמעת וסדר והיום מכוונים אותנו להקשבה/הכלה/מנהיגות/ הוסיפי את החסר, אבל האם רק אני רואה את הקווים הדומים?

אני לא יודעת איך זה אצלכן, אבל כשאומרים לי מה הילדים שלי צריכים, זה אוטומטית משבש לי את הרדארים שלי לגביהם, משבש לי את האמונה שאני יודעת ויכולה ללמוד מי הם כיצורים אנושיים מתפתחים. אני לא באמת יכולה להביא את עצמי בחופשיות בתוך ההורות בתחושה שאני דורכת על ביצים, שלא נדבר על האשמה אם אני לא מצליחה להיות כל הזמן אמפתית, קשובה, מקרבת או כל דבר אחר שעולה עכשיו וברור לפי המומחים שהילדים 'צריכים'.

 

אמא וילדה מתחבאת

 

הילדים שלי הם לא כותרת

הלמידה המתפתחת שלי היא להרגיש אותי, להרגיש אותם, להרגיש מה קורה בינינו, ללמוד איך לבנות איתם מערכת יחסים. בתוך המערכת הזאת יש אותי, גם עם העצבים וחוסר הסבלנות שלי לדברים, ויש גם אותם כפי שהם. מה הם צריכים כדי שיהיה להם טוב? אני לא באמת יודעת וגם כשהם אומרים מפורשות, אני עדיין לא בטוחה שזה מה שהם צריכים.  

זה לא עוזר לי לדעת מה ילדים כלליים צריכים, כי הילדים שלי הם לא כותרת. אני והם (ובן זוגי כמובן) הם נשמות חיות ופועלות שלומדות את עצמן ואותנו בתוך מערכת. האם יש ריבים? המון. האם יש צעקות? ברור. האם אנחנו נבהלים מזה? משתדלים שלא. האם אנחנו מחויבים לקשר? תמיד.

אני חייבת את הראש והלב שלי פנויים ונקיים מאג'נדות חינוכיות כדי להתפתח בתוך ההורות, כדי להתפתח כאישה, כדי ללמוד את הדרך האישית שלי ושלהם. הכלי המרכזי שלי כאמא הוא הנוכחות שלי ואני לא יכולה להיות בנוכחות כשאני מלאה במסרים שאומרים לי איך אני צריכה להיות או מה הילדים צריכים. אני כל יום לומדת להרפות ממה שצריך כדי ללמוד אותי, כדי ללמוד את הילדים, כדי להביא את מי שאני אל תוך ההורות, ולכן בשלב הזה בחיים אני בוחרת להגיד לאג'נדות שאחרים מנסים לטפטף לי- שלום ולא להתראות.

 

ילד בים ילדים צריכים
שלום ולא להתראות

כרגיל, אשמח לשמוע אתכן. מאוד.

שלכן,

לימור

 

לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית בהורות, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהוּת'

לכל שאלה או התייעצות אפשר לשלוח אליי מייל: medabrot.imahut@gmail.com  או הודעה לווטסאפ: 052-2835020

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

הצרכים שלי כאמא חשובים

"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?"- הרצאה דיגיטלית

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “עייפתי לשמוע אג'נדות על מה הכי טוב לילדים / לימור לוי אוסמי”

  1. טלי הגיב:

    כתבת מקסים התחברתי להכל ,אשמח לחדד משהו נוסף בעניין האגנדות …
    קודם כל עם כל זה שאני לפחות סביב קהילה שבהתפתחות וקוראת ולומדת הורות וכו …
    אני למדה שנוכחות היא מילה חזקה מאוד ומה זה להיוצ ולהכיר את ילדך לא כולם משקעים בזה את כמות המשאבים הנכונה בעיני … אהבה חיבוק והדהוד
    והלמידה החוצה את העולם שפחות מכיר את המושגים האלה זה חשוב בעני . וכן זאת אגנדה אבל די מבורכת .
    התקשורת המקרבת האהבה וחינוך שהוא אחר
    תודה על מילותך ❤️

    • אני חושבת שגם להיות בלי אג'נדה זאת אג'נדה, כך שאני לא בטוחה אם באמת יש מצב לחיות בלי :). אני חושבת שהסמן הכי טוב עבורי הוא לבדוק- האם טוב לי? האם אני אוהבת את עצמי? אם אני מוצאת את עצמי בבור האשמה וה"אני לא מספיק", אז אני מסתכלת מסביב לבדוק מה האג'נדה שאני פועלת ממנה. אני כבר יודעת שאם אני נכנסת לשם, זה כנראה בגלל זה. תודה שכתבת, לימור

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

טיפולי פוריות: לקבל את כל התמיכה והידע הדרושים

מאת : איריס נאור

22 במאי 20115 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

טיפולי פוריות הם מורכבים וטומנים בתוכם המון מרכיבים שלא קל לנו להתמודד איתם. תחושה של אשמה, כישלון, עצב ואפילו חוסר אונים יכולים להיות חלק מהתהליך ולעיתים קשה מאוד לאגור כוחות כל פעם מחדש אל עבר ההצלחה שתבוא.

לאחר שהייתי שם שנים, הבנתי שחיי יכלו להיות אחרים אם רק הייתה לצידי אשת מקצוע שהייתה מחזקת אותי בשעות הקשות, מקנה לי ידע על התהליכים והרופאים השונים ועוטפת אותי כמו שהגיע לי

דמיון מודרך בהריון: כלי עוצמתי למסע ההריון והלידה

מאת : שירלי וינטר סלע

8 במרץ 2011תגובה אחת

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

דמיון מודרך הוא כלי שדרכו הנפש חושבת בתמונות. הוא יוצר קשר עם המציאות הפנימית הסובייקטיבית שלנו. תמיד היה נהוג לחשוב שאין קשר בין הגוף לנפש אבל היום יש מספיק הוכחות המעידות על כך שהשימוש בדימויים מחשבתיים- מסוג דמיון מודרך, בעלי השפעה פיזולגית ונפשית כאחד. המטרה כאן היא יצירת חוויות חדשות שיכולות להפוך לדרך התמודדות עם החיים שלנו כאן ועכשיו. כך שכל השפעה לטובה על מצבנו הנפשי, מביאה איתה שיפור במצבנו הגופני, המביא לשחרור של הורמונים המשרים רגיעה, שעוברים לעובר ומשפיעים עליו.

הבן שלי מאושפז

מאת : אפרת

26 באוגוסט 201212 תגובות

מתוך אחרי לידה, שיהיו בריאים

הבן שלי מאושפז. ילדתי אותו לפני שלושה ימים. הוא החליק מתוכי ללא כאב, כמעט ללא מאמץ ועכשיו הוא רחוק ממני. אני בבית והוא שם.

אני הולכת לישון היום לראשונה בבית שלי, עם האיש שלי, עם הבן הגדול יותר שלי והוא שם. אני כמעט לא זוכרת את פניו למרות שהייתי אתו כל יום מאז שילדתי אותו ואני מתגעגעת, מרגישה אשמה שאני לא שם כל הזמן לידו. הוא נמצא בבליל הקולות האיומים של הפגייה והצפצופים הבלתי נגמרים.

הוא לא פג. דווקא נולד במשקל יפה של 3.412 אבל הוא צריך לעבור ניתוח. הריאות שלו לא יכלו לגדול כיוון שהקיבה שלו עלתה לבית החזה דרך חור בסרעפת ודחקה את הכול ימינה. ידענו על זה משלב מוקדם והחלטנו בכל זאת להביא אותו לאוויר העולם ולתת לו סיכוי לחיים טובים יותר לאחר הניתוח. האם החלטנו נכונה? אני לא חזקה כמו שחשבתי והמצב ההורמונאלי לא ממש עוזר. קשה לי לראות אותו ככה, קשה לי שאף פעם עדיין לא החזקתי אותו, שאף אחד עדיין לא חיבק אותו והוא לבד שם. מקבל את הטיפול הכי טוב שיש אבל לבד.