חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

עייפתי לשמוע אג'נדות על מה הכי טוב לילדים

בשבוע שעבר הייתי בהרצאה על הורות, שהייתה אמורה להיות על הורות קשובה או על חמלה בהורות, אבל הייתה בסופו של (עוד) הרצאה על איך הורים מתנהגים בדרך כלל לעומת איך כדאי שיתנהגו. והאמת, כבר עייפתי מלשמוע את זה.

אני לא יודעת איך הגענו למצב שבו כל הזמן מומחים אומרים לנו מה אנחנו צריכים לעשות כהורים כדי שלילדים שלנו יהיה טוב. איך הגענו למצב שבו הגישות החינוכיות מתחלפות, אבל מעולם אין שינוי בליבה עצמה, שהיא- צריך ללמד את ההורים איך להתנהג עם הילדים שלהם.   

זה כמו אילוף בעיניי

יש מצב שאני מסתכנת בקיצוניות, אבל בא לי קצת לחקור את הקצוות. את ההיררכיה, הפסקנות, הידיעה הברורה שהידע נמצא אצל המומחים. זאת התחושה שמישהו חיצוני רוצה לחנך אותי ולהסביר לי איך הכי נכון לחשוב או להתנהג בתירוץ שזה לטובת הילדים. זה ממש כמו אילוף בעיניי.

זה אולי יישמע קיצוני, אבל זה מזכיר לי סרט שראיתי (בחלקו, כי הוא קשה לצפייה) על הלינה המשותפת. בסרט אמהות מתארות איך הילדים נגזלו מהן לטובת גישה שיש מישהו שיודע טוב מהם איך לגדל ילדים. הן ראו שבעקבות החינוך החדש הילדים מסודרים, ממושמעים, עם סדר יום קבוע, ושוכנעו שזה מה שטוב לילדים. אם אתן בשלות להזדעזע, תצפו בשתי דקות מ דקה 5:30 בסרט הזה:

כשאומרים לי מה ילדים צריכים, זה משבש לי את הראדרים

אנחנו יכולות להיות מזועזעות ולפלוט אנחת רווחה כי איזה מזל שאנחנו כבר לא שם ואיזה מזל שדברים נראים אחרת היום, אבל- עד כמה הדברים באמת שונים? עד כמה הגישות החינוכיות היום מטפחות את היכולת של ההורים לסמוך על עצמם? עד כמה נעלמה ההיררכיה בין המומחים לבין ההורים? אז אמנם פעם כיוונו את ההורים למשמעת וסדר והיום מכוונים אותנו להקשבה/הכלה/מנהיגות/ הוסיפי את החסר, אבל האם רק אני רואה את הקווים הדומים?

אני לא יודעת איך זה אצלכן, אבל כשאומרים לי מה הילדים שלי צריכים, זה משבש את הרדארים שלי לגביהם, משבש לי את האמונה שאני יודעת ויכולה ללמוד מי הם כיצורים אנושיים מתפתחים. אני לא באמת יכולה להביא את עצמי בחופשיות בתוך ההורות בתחושת אשמה כשאני לא מצליחה להיות אמפתית, קשובה, מקרבת או כל דבר אחר שהמומחים חושבים שהילדים 'צריכים'.

 

אמא וילדה מתחבאת

 

הילדים שלי הם לא כותרת

הלמידה המתפתחת שלי היא להרגיש אותי, להרגיש אותם, להרגיש מה קורה בינינו, ללמוד איך לבנות איתם מערכת יחסים. בתוך המערכת הזאת יש אותי, גם עם העצבים וחוסר הסבלנות שלי לדברים, ויש גם אותם כפי שהם.  

זה לא עוזר לי לדעת מה ילדים כלליים צריכים, כי הילדים שלי הם לא כותרת. אני והם (ובן זוגי כמובן) הם נשמות חיות ופועלות שלומדות את עצמן ואותנו בתוך מערכת. האם יש ריבים? המון. האם יש צעקות? ברור. האם אנחנו נבהלים מזה? משתדלים שלא. האם אנחנו מחויבים לקשר? תמיד.

אני חייבת את הראש והלב שלי פנויים ונקיים מאג'נדות חינוכיות כדי להתפתח בתוך ההורות, כדי להתפתח כאישה, כדי ללמוד את הדרך האישית שלי ושלהם. הכלי המרכזי שלי כאמא הוא הנוכחות שלי ואני לא יכולה להיות בנוכחות כשאני מלאה במסרים שאומרים לי איך ילדים צריכים להיות או מה אני צריכה להיות כאמא. אני כל יום לומדת להרפות ממה שצריך כדי ללמוד אותי, כדי ללמוד את הילדים, כדי להביא את מי שאני אל תוך ההורות, ולכן בשלב הזה בחיים אני בוחרת להגיד לאג'נדות שאחרים מנסים לטפטף לי- שלום ולא להתראות.

 

אשמח לשמוע אתכן בתגובות,

שלכן,

לימור

 

לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית נשים אחרי לידה ובהורות, יוצרת האתר.   

לכל שאלה או התייעצות אפשר לשלוח אליי מייל: medabrot.imahut@gmail.com  או הודעה לווטסאפ: 052-2835020

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

הצרכים שלי כאמא חשובים

"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?"- הרצאה דיגיטלית

קבלי בחינם תכנים שיעזרו לך להרגיש מובנת:

צרי קשר

תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,

לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.

בהודעה ל – 052-2835020

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× טיפול וליווי רגשי לאמהות