אנחנו בהסתגלות לגן חדש / לימור לוי אוסמי

31 באוגוסט 2019 | 0 תגובות

מתוך אחרי לידה, הילדים בגן ובבית ספר, חוזרות לעבודה, לכל אמא

להסתגל לגן

 

בהסתגלות לגן עם הבת שלי, לפני שלוש שנים, כתבתי דברים כדי לעזור לעצמי להתמודד. היום מרגישה בנוח לפרסם. 

 

אנחנו בהסתגלות לגן חדש. בעצם, לא ממש חדש, רק קבוצה אחרת באותו אשכול, אבל הגננות אחרות, המבנה אחר. באמת שהם דאגו שההסתגלות תהיה כמה שיותר קלה. ועדיין, הקטנה בהסתגלות. אני בהסתגלות.

אני מסיימת את הפרידה הבוקר, נכנסת לאוטו וחושבת 'ואוו, כמה כוחות ואנרגיה אני צריכה כדי להיות איתה בנוכחות ברגעים האלה, כדי שאוכל להגיד לה ולעצמי: "זאת רק ההתחלה. גם בגן הקודם היה ככה. את עדיין לא מכירה את הגן והצוות. לאט לאט את תכירי. זה לוקח זמן".

אני מייצרת לעצמי את כל הביטחון שאני צריכה כדי לא לחנוק אותה מאהבה או לחילופין לנטוש אותה ולברוח. אני רוצה להיות איתה. גם עם הבכי. אלו דקות ספורות שמתישות אותי כמו משהו ששותה לי את האנרגיה מהגוף.

להסתגל לגן

 

היא תבכה בהסתגלות. ואז, מי תחבק אותה?

הגננת נהדרת. מפתיעה לטובה. היא שואלת איך היא רגילה להיפרד ואני אומרת שקשה לה עם פרידות, שהיא תבכה. ואז, מי תחבק אותה? היא לא רוצה לעזוב וגם אני, הייתי רוצה להישאר איתה צמודה עד שתתרגל ותמצא אהבה. אני ממש צריכה להכניס אוויר כדי לראות אותה ולהפריד את מה ששלי משלה. זה אפשרי בכלל? וההפרדה, היא מדויקת?

אני רוצה לעזוב ולסמוך. לסמוך על הצוות שאומר לי שממש טוב לה במשך היום. לסמוך על הבת שלי, שתסתדר. לסמוך על האינטואיציה שאומרת לי שהיא במקום טוב ומוגן. לסמוך על עצמי, שאלמד להסתגל.

היא נתלית עליי ובוכה. אני מרימה אותה לחיבוק, מנשקת אותה, ואומרת לה שוב: "זאת רק הפרידה שקשה לך, תיכף יהיה לך כיף ותשחקי. אני אוהבת אותך".  

הגננת החדשה, זאת שאני עדיין לא מכירה, יורדת לגובה שלה, מושיטה את הידיים ועוטפת אותה. הקטנה שלי ניגשת אליה ושמה את הראש בחיבוק, היא בוכה עליה. זה סימן טוב. ועכשיו מה?

בהסתגלות לגן חדש

 

לימור לוי אוסמי,

מלווה אמהות,

יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'.

 

 

מאמר מאתר ויצ"ו: איך להפוך את ההסתגלות בגן לחוויה נעימה.

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הוא לא רצה לינוק, פשוט לא רצה, ומשהו בלב שלי נמחץ

מאת : נופר בצר שחר

31 ביולי 20180 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה, תחושות מגוונות אחרי לידה

הוא לא רצה לינוק, פשוט לא רצה.
היא ינקה עד שנגמר, וגם כשנגמר הייתה שמה על הציצי ראש עם המוצץ ומתמסרת. 
מתמסרת לחיבוק, לערסול, נרדמת בכיף שלה בכרבול הזה.
והוא דעתן, אין לו זמן לחיבוק, לפינוק. הוא צריך לגדול ומהר.
להספיק לזחול, לטפס, לעמוד, לשבת.
ושוב להספיק למשחק הבא.

הנקה או אי הנקה ? (או "למה להשאיר את הספר החדש בסלון")

מאת : ליטל אוהב ציון

16 בדצמבר 20107 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

ואני עייפה, כל כך עייפה, אין לי כח להניק אותה, מעיזה לחשוב בליבי על הפסקת הנקה וחולמת על קופסאות של סימילאק, אני ממש רואה אותן מחייכות לעברי, והבקבוקים, יש כאלו בקבוקים יפים היום, וורדים, סגולים, פרחוניים אני חולמת לעצמי, ואז בזווית העין אני רואה אותה מסתכלת עליי דרך משקפיה השחורים וכאילו יוצאת לה מהספר וגוערת בי, "איך את מעזה ? בשביל מה הבאת ילדה לעולם אם אינך מתכוונת להניק אותה ? ובגלל מה ? בגלל עייפות ? איזו אגואיסטית, איזו דוגמה את נותנת ? ואת קוראת לעצמך דמות חינוכית?"

ביום שבו נולדת

מאת : שירלי יהלום

15 בדצמבר 2012תגובה אחת

מתוך לכל אמא, תחושות כלפי הילדים

עם השנים נפערה תהום בינינו. תהום שלא ראיתי או לא רציתי לראות עד בעצם אותו יום משפחה בביה"ס. שבו כל הילדים רצו להורים לחיבוק, ואתה- לא הסכמת. הייתי האמא היחידה שעמדה מיותמת ללא חיבוק מהילד שהיא כל כך אוהבת ולא מבינה למה.

גדלת להיות ילד מקסים חכם ורגיש, שיודע לעמוד על שלך, ולהתעקש על דרכך. וזו כנראה היתה המתנה הגדולה שלך אליי. מתנה שהבנתי רק מהמסע שעברתי. לא איפשרת לי להפוך אותך למי שאני רציתי. למי שאני כיוונתי אותך.