בקלות יכולתי למצוא את עצמי עצבנית ומותשת / לימור לוי אוסמי

18 באוגוסט 2019 | 0 תגובות

מתוך אני אמא מספיק טובה?, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, עמוד הבית, תחושות מגוונות אחרי לידה

 

אני מבינה שאני רוצה לכתוב משהו על תהליך קצר שהיה לפני היום הולדת של נוגה, שאיפשר לנו ממש ליהנות בו, ואני מוצאת שנתקעות לי המילים. איך להתחיל? ממה להתחיל? האם זה לא ייצא משוויץ? כל כך הרבה דברים דומים קורים לי עם הילדים, אז למה לכתוב דווקא על זה? והאמת, אני לא ממש יודעת, אבל יש בתוכי מין חלק קצת מנדנד שממש מבקש שאפנה לזה זמן ואכתוב. אז אנסה.

זה התחיל לפני שבועיים בערך, כשהבנו שיום ההולדת של נוגה מתקרב ואין לי/לנו מושג מה לעשות בו. אם אתן קוראות אותי מספיק זמן, אתן כבר יכולות להבין שאני לא מהמתקתקות/זורמות/מעבירות, ומבחינתי יום הולדת הוא יום כזה שבא לי שיהיה בו מלא טוב ולא עוד אירוע שצריך להעביר ולעשות עליו וי. אני יודעת שאצל המון הורים כשיש הולדת אז זה אומר להזמין חברות מהכיתה או להזמין את המשפחה, לדאוג להפעלה או מפעיל, להכין אוכל וזהו, נגמר. אז, אצלי זה קצת אחרת.

לפעמים זה לא כזה קל להקשיב לעצמי ולילדים, כי לפעמים ההקשבה יכולה לסבך ולכוון אל הפיתרונות הפחות רגילים. כך יצא שכהקשבתי למה יהיה לי ממש כיף ביום הולדת שלה (אני משתדלת קודם לבדוק מה יהיה לי טוב ואז מתוך זה לפנות לילדים ולשאול אותם), הבנתי שלא כזה בא לי לארח. או.קיי, קל. אז התחלתי לחפש פיתרונות של בחוץ- משחקייה, באולינג, מפעיל, טכנודע, וכולם נפלו בגלל סיבה כזאת או אחרת.

 

 

מה ישמח אותך?

שאלתי את עצמי שוב- מה ישמח אותך? ואז הבנתי שבת'כלס, הכי בא לי יום רגוע, שקט, של ארבעתנו, לעשות לה יום כיף שמוקדש לה. שנהיה יחד כמשפחה, ונשים אותה במרכז עם איזו פעילות נחמדה שבאמת מזמן לא עשינו. אמרתי לנוגה: "את יודעת, הכי בא לי יום כיף שנעשה איזה בילוי ביחד, מה את אומרת?" והיא ממש אהבה את הרעיון. אחרי שחשבנו יחד, היא בחרה שנלך לאחת המשחקיות פה לילדים גדולים שנמצאת פה בסביבה.

עברו כמה ימים והבנתי שאחרי פעילות הבוקר, יישאר לנו את אחר הצהריים והערב, וזה נראה לי קצת משעמם ולא כיף (לי, בעיקר). אבל לא בא לארח, זה לא השתנה. אז מה לעשות?

חשבתי- 'לימור, מה לא בא לך באירוח?' והבנתי: לא בא לי רעש, לא בא לי לכלוך, לא בא לי להשגיח כל הזמן, לא בא לי לדאוג אם אחרים נהנים, לא בא לי להיות יומיים במטבח כדי להכין אוכל, לא בא לי שיהיה צפוף ודחוס בבית. כשהבנתי מה לא בא לי, הבנתי שזה בסדר מבחינתי לארח, אבל מספר ממש קטן של ילדים. כך הגענו למה שהיה בסוף: הזמנו רק את הילדים של המשפחה מהצד שלי (ביקשתי מאמא שלי להסיע אותם), סבתות, גיסי והילדים שלו, שתי חברות של נוגה, וזהו. היינו 15 מבוגרים וילדים.

 

 

זה לא היה אילוץ, לא משהו להעביר אותו

בבוקר יום ההולדת נוגה כל כך התרגשה ופתחה את המתנות והחליטה שהיא לא רוצה ללכת למשחקייה. העדיפה להישאר בבית ולשחק איתנו (איתי) במתנות החדשות, אז בסוף נשארנו בבית, וגם זה היה כיף. אחר הצהריים פתחנו את הבריכה, הכנו כמה משחקים מראש ששיחקנו חלק מהם, הכנו אוכל קל ומגוון, שלא הרגשנו שזה מלא זמן להכין אותו, וסיימנו את היום ההולדת בכיף, ממש בכיף.

ועכשיו אני מבינה טוב יותר, למה היה חשוב לי לכתוב. כי היה ממש ממש כיף. כל היום הזה היה כל כך מדויק וטוב ומותאם לצרכים שלי ושלה. זה לא היה אילוץ, לא משהו להעביר אותו, לא 'טוב נסמן שהיה ונמשיך הלאה' וממש יכולתי לראות את ההבדל ברמת ההנאה שלי ובתחושה שנשארה אחריה. הרי בקלות יכולתי לקחת את המצב הנוזלי והחם שהייתי בו לטובת הלקאה עצמית בסגנון של- 'יש לה יום הולדת פעם בשנה, תעשי מאמץ בשבילה' ואז למצוא את עצמי עצבנית תוך כדי ומותשת אחרי.

למרות שיום ההולדת היה שלה, היה שם מלא אותי, מלא מה טוב לי, מה אני צריכה, מה יהיה לי כיף, ובאופן טבעי גם לה היה את זה. כמובן שאם משהו ממה שהצעתי לה לא היה מתאים לה, אז היינו צריכות לבדוק מחדש מה אפשרי ומה לא, אבל התנועה לקחה אותי בחשבון. מאוד.

 

 

זאת התנועה שהייתי רוצה להרחיב יותר בעולם

ועכשיו אני מבינה עוד יותר למה היה חשוב לי לכתוב. כי זאת התנועה שהייתי רוצה להרחיב יותר בעולם, זאת התנועה שהגוף שלי מכוון אליה. תנועה שמכוונת פנימה, אל ההורה, באינטראקציות עם הילדים. תנועה שמכוונת את ההורים לשאול שאלות פשוטות כדרך חיים, כמו: איך אני מרגישה עם זה? האם זה נעים לי? האם זה משמח אותי? האם זה פוגע בי? איך הייתי רוצה שזה ייראה?

זה רלוונטי לקראת הסתגלות בבית הספר או בגן, לגבי פעילות אחר הצהריים, לגבי אירוח בבית של ילדים כאלה ואחרים, הסעות לחוגים, הכנת שיעורי בית, סידור הבית, הרגלי שינה והשכבה, התארגנות בבוקר, אכילה, משחק, ובעצם כל דבר שאנחנו כהורים לוקחים חלק ומושפעים ממנו.

זו תנועה שמכוונת אותנו כאמהות (ואבות) לראות את עצמנו כחלק חשוב במשוואה, כי אנחנו גם ככה חלק ממנה. להאמין שהדרך שבה אנחנו פועלות, מרגישות, חוות את אותה סיטואציה הוא משמעותי וקריטי עבורנו כנשים, כמשפחה וגם עבור הילדים. כשטוב לנו, כשאנחנו יודעות מה מקפיץ אותנו אל מול מה מענג אותנו, ההתנהלות שלנו היא אחרת וגם ההתנהלות של הילדים משתנה בהתאם. זו תנועה שכפועל יוצא שלה מכוונת את הילדים גם לראות את עצמם -את התחושות שלהם, הצרכים שלהם, הרצונות שלהם, ואז- מתוך המרכזים שלכל אחד מאיתנו אנחנו נפגשים.

האם משהו מכל זה ברור? הצלחתי להסביר את העיקר של העניין? אני יודעת שסביר להניח שהתנועה הזאת לא ברורה, חדשה, מוזרה, אז אשמח אם תרגישו בנוח לשאול אותי כדי שאוכל להבין איפה אתן נמצאות ביחס אליה, מה מעניין אתכן, איפה עולה התנגדות. זה ממש יכול לעזור לי בהרחבת התנועה הזאת ובהסברה שלה.

שלכן,

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה אמהות, שואפת להרחיב את התנועה המזמינה נשים להרגיש את עצמן בתוך האמהות, במטרה ליצור עולם בו נשים אוהבות את עצמן כאמהות ונהנות מהאמהוּת שלהן.  גרה בכרכור, נשואה לרועי, אמא לאייל ונוגה. medabrot.imahut@gmail.com או בהודעת טקסט ל 052-2835020

הבלוג האישי שלי

 

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

טיפולי פוריות: האוטובוס בדרך להריון

מאת : ליטל אוהב ציון

9 בדצמבר 20105 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

אסון האוטובוס והכמיהה לניסים מובילה אותי לכתוב את הפוסט הבא, על האוטובוסים שלי בחיים והכמיהה האין סופית הזו להרות ועל התחנות בדרך של טיפולי פוריות:

את נכנסת לכביש, חד סיטרי (ברוב הפעמים), לא סתם כביש, אלא HIGH WAY בדרך יש כל מיני סוגים של רכבים, אופנועים, מוניות ואוטובוסים.

קו אחד של אוטובוס הוא ה"קו הטבעי" זה הסוג שמאמין שיש קשר הדוק בין גוף ונפש, באוטובוס הזה תפגשו המון נשים לבושות לבן, בלי איפור ובלי לק, טבעיות ככל האפשר שעושות יוגה ו/או מדיטציה ו/או דמיון מודרך ו/או דיקור סיני.

איך את יכולה לזהות שאת בזוגיות שמחלישה אותך?

מאת : עטרת ליפשיץ

20 בנובמבר 201116 תגובות

מתוך אחרי לידה, אלימות במשפחה, זוגיות אחרי לידה, לכל אמא

בדרך כלל אנחנו לא יודעות או יותר נכון לא מודעות. כאשר לקשר אין אופי של מכות פיסיות והאלימות מתבטאת באופן מילולי, נפשי או כלכלי קשה מאוד להבין כי את נמצאת במצב של אלימות. קשה מאוד לשייך את מה שעובר עלייך לתופעה הקשה הזו – מצב של אלימות במשפחה. הקשר בדרך כלל משלב צדדים טובים מאוד שנשברים באופן פתאומי בהתפרצויות זעם או במילים הרסניות. כל אלה נשזרים אחד בשני בדרך מניפולטיבית מאוד שמופעלת עלייך ומקשה עלייך להבין שאת במצב כזה.

הספר "להיפרד לפני שמכירים"- על לידה שקטה. ראיון אישי עם יעל בשור.

מאת : לימור לוי אוסמי

6 בינואר 20150 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון, ספרים לאמהות

ראיון אישי עם יעל בשור מחברת הספר "להיפרד לפני שמכירים" על הלידה שקטה שעברה. הנה חלק מהראיון:
"מצד אחד, אני רוצה לעודד ולומר שעם הזמן, הדברים מסתדרים, אפשר לנשום ולהתמודד. מאידך, נשים שנמצאות מיד אחרי לידה שקטה, לא מסוגלות לראות מה יהיה בעוד 'זמן', הן נמצאות בשיא הכאב, האבל, הבלבול, הכעס. לומר להן 'יהיה בסדר' זה בדיוק סוג הדברים שלא אומרים כי מי ששם, צריכה להיות בכאב ובאבדן. אין לי בעצם מה לומר כדי לעודד ואני גם חושבת שאין איך לעודד, ולרובינו קשה להיות במקום שבעצם אין מה לעשות. נשים שחוות לידה שקטה צריכות שיקשיבו להן, שיהיו אמפתיים לכאב שלהן ולא שיגידו להן שיהיה בסדר. (אני מתייחסת לנשים כי זה אתר ייעודי לנשים, הדברים נכונים לא פחות לגברים כי להם גם אין באמת מי שיקשיב והם עוד צריכים 'להיות חזק בשביל האשה')".