איפה כל הסרטונים והתמונות על 'איזה כיף, החופש הגדול נגמר'? / הילה שרעף גלסר

4 בספטמבר 2019 | 2 תגובות

החלטתי להביא חלק מהשיחה שלי עם הילה (שרעף גלסר, חברתי אהובה), שהיא לא פחות מהשראה בעיניי באופן שבו היא בוחרת להתמודד עם הקליטה בגן ועם אתגרי ההורות והחיים בכלל. הנה המילים שלה:

מתוך אחרי לידה, הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא, מתמודדות עם נורמות וציפיות, עמוד הבית, רגשות אשם

החופש הגדול

 

"אמהות מגיעות לקליטה כשהן גמורות אחרי החופש הגדול, עם מעט מאוד כוח. הן רצות לעבודה עם עיניים דומעות, טרוטות, כואבות אחרי הקליטה בגן, ואני שואלת- איפה כל הסרטונים והתמונות על 'איזה כיף,החופש הגדול נגמר'? איפה ההומור והשמחה? אני לא רואה שום כוסות יין ובדיחות על דלת נטרקת. בכל מקום אני רואה אמהות שבורות.

מה שמבאס אותי הוא שהקול שאני מביאה, נתפס כקול פריבילגי, אבל גם אני צריכה לעבוד, גם אני צריכה לספק את מרחב העבודה שחיכה בזמן החופש הגדול. אבל מה לעשות, הילד עוד לא נקלט על החיים שלו. הרי עד לפני יום קמנו ביחד, היינו בסנכרון מדהים אחד עם השני, חווינו הרמוניה משותפת, הילד היה עם אמא בחוויית התעלות. מבחינתו לוקחים את אמא מההרמוניה שהוא היה בה ומעבירים אותו למרחב לא מוכר.

החופש הגדול

 

האמא והילד נחטפים מהאזור האינטואיטיבי שלהם

גם אותי, כאמא, מצעידים אל מרחב לא מוכר- אל מבוגרים שאני לא מכירה, אל גננות שאני לא יודעת איך יתנהגו עם הילד שלי. אני שמה אותו בגן, הדלת נסגרת ומתחיל אזור הדמדומים. מה אני יודעת על איך הגננת תהיה עם הילד שלי ברגע שהדלת נסגרת?

להשאיר את הילד שלי במרחב לא מוכר ולהיפרד ממנו תוך יום מנוגד לאינטואיציה שלי, ופה- אני נדרשת להתנתק. האמא והילד נחטפים מהאזור האינטואיטיבי שלהם, פתאום אין לו מקום. אבל מאיפה אני יודעת מה קורה בגן? איך אני יודעת איך היא תגיב לילד שבוכה? מה אני יודעת אחרי שפגשתי אותה לשתי דקות?

מצד אחד, יש את כרמל מעודה וכתבות זוועה על התעללויות בגני הילדים, ומצד שני אומרים לך לתת אמון במערכת בלי שפגשת את הגננת. כולם זעקו: איפה היו ההורים? אבל, איפה אלו שזועקים עכשיו? אני לא מבינה איפה אני חיה, כאילו שלהיות ערנית זו טרחה. לכולם זה נראה סבבה להשאיר את הילדים צורחים וללכת לעבודה, ורק אני הפריבילגית הטרחנית כי אני מגיבה לאיך הגננת עם הילד שלי.

 

סןף החופש הגדול הסתגלות בגנים

 

שמעתי את ההמלצה להשאיר את הילדים צורחים ולא להביט לאחור

איך אף אחד בגן לא עוצר לדבר עם הילדים, להגיד להם: "חמודים, זה היום השני שלכם,  נפרדתם מאמא אחרי תקופה שהייתם איתה, זה לא פשוט אבל הקושי יעבור". הילדים בקושי מכירים את הגננת, בקושי זוכרים איך קוראים לה, הבן שלי לא יודע שום פרט עליה.

שמעתי את ההמלצה להשאיר את הילדים בגן ולא להביט לאחור, ואני עושה בדיוק את ההיפך. אני מביטה לאחור, אני מחזיקה את הכאב על הפרידה. אני לא רוצה לחיות בחברה שלא מביטה לאחור. אני יודעת שזה קשה, אבל אם לא אביט לאחור, אז הילד שלי יפסיק לצעוק? אני צריכה להיות בקשר עם הבכי ולא להכחיש אותו. אני צריכה להיות בקשר עם עצמי.

בימים הראשונים שמעתי את הצרחות של הילדים ונשארתי כמה דקות כדי לשמוע אותן. באותם רגעים עבר מישהו עם הרכב ואמר לי ולאמהות נוספות: 'אתן יודעות איך הבכי נפסק? כשנכנסים לאוטו'. אולי זה מפסיק לו את הבכי, אבל לי זה לא מפסיק. יש אנשים שהבכי לא מפסיק אצלם ברגע שהם נכנסים לאוטו."

 

הילה שרעף גלסר -אמא, שחקנית, יוצרת, מקימת אנסמבל "חמש נשימאהות", מעלות מופעים בארגונים ובמוסדות בנושא של קהילה, קירבה ושיח. מעלה מופע עם האנסמבל "סיפורי לידה בלייב", אנחנו מגיעות למעגלים, מוסדות וארגונים ומעלות מופע פלייבק שכולו סיפורי לידה. 054-5700704.

לימור לוי אוסמי – יוצרת האתר, מלווה אמהות. חיה, נושמת ומקדמת שינוי חברתי כדי שלנשים יהיה טוב בהורות.

 

כתבה מאתר אחר על הסתגלות לגן

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “איפה כל הסרטונים והתמונות על 'איזה כיף, החופש הגדול נגמר'? / הילה שרעף גלסר”

  1. אביבית זהבי בינשטוק הגיב:

    יאאא ליבי רוטט כתבת מקסים הילה אהובה. לימור תודה גם על האפשרות והשיח הזה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

להיכנס ולצאת

מאת : לימור לוי אוסמי

26 בנובמבר 20140 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

להיכנס ולצאת

להרשים ולהישאר אותנטית

לצמוח ולהתחבר לשורשים

לפעול מתוך מקום שבפנים.

להיות בקשר

עם אחרות,

עם עצמי.

להגיד הרבה גם בלי מילים.

לא לכולן מתאים לקבל עיסוי שבדי בספא

מאת : לימור לוי אוסמי

1 ביוני 20144 תגובות

מתוך גוף ומשקל, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

כיוון שהזמנתי נשים ויידעתי אותן שאני משתדלת להעניק מגע קשוב, היתה להן יותר לגיטימציה להגיד את מה שהן הרגישו בזמן העיסוי. הן סיפרו לי זאת רק אחרי שהעיסוי נגמר ושאלתי אותן איך היה. כל כך הפתיע אותי לשמוע את דבריהן!

שמתי לב שרבות מהן מוטרדות מאיך אני מרגישה בזמן העיסוי. הן עסוקות בהאם נעים לי, האם טוב לי, מה אני חושבת עליהן ומוטרדות האם הן משתפות פעולה בצורה מספק טובה. או בקיצור, רבות היו עסוקות ב'האם הן מעוסות מספיק טובות', כאילו רצו להיות קליינטיות מאוד טובות עבורי. זה הפתיע אותי. הייתי עסוקה בלתת להן את המגע הטוב יותר, הקשוב ביותר, ולא הייתי עסוקה כלל בהאם הן 'טובות' או לא (ומה הקריטריון לזה בכלל?), מבחינתי כל אחת היא עולם ומלואו ורציתי להעניק את הכי טוב לכל אחת. לא הייתי עסוקה בכלל בשאלה שהן היו עסוקות בה.

ילד שלי, בוא אליי הביתה

מאת : אפרת

19 באוקטובר 2012תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, שיהיו בריאים

כשעצוב לי וקשה, כשרע לי על הלב ואני לא מצליחה לראות את ההתקדמות אלא רק את הקשיים, אני פותחת את מה שכתבתי כאן באתר וקוראת את התגובות שלכן נשים יקרות.

הבן שלי עדיין לא חזר הביתה אבל הוא כבר לא מונשם, הוא ער, בוכה ועוד בוכה בגלל כאבים בטן עזים (כך לפחות כך אומרים הרופאים אבל רק לאל הפתרונים).

עברו חודשיים מאז שילדתי אני יודעת שקרה לנו נס מאוד גדול – הוא הורד ממכונת ההנשמה והוא כמו ילד רגיל עכשיו רק עם חמצן באף ומערכת עיכול לא בריאה עדיין.

הוא לא ילד רגיל, את זה אני יודעת. הוא מחובר למכשירי ניטור, ניזון דרך זונדה ומקבל חמצן בכמויות שאני מקווה שלא יזיקו לו בהמשך למרות שאין שום ברירה אחרת.