"אמהות מגיעות לקליטה כשהן גמורות אחרי החופש הגדול, עם מעט מאוד כוח. הן רצות לעבודה עם עיניים דומעות, טרוטות, כואבות אחרי הקליטה בגן, ואני שואלת- איפה כל הסרטונים והתמונות על 'איזה כיף,החופש הגדול נגמר'? איפה ההומור והשמחה? אני לא רואה שום כוסות יין ובדיחות על דלת נטרקת. בכל מקום אני רואה אמהות שבורות.

מה שמבאס אותי הוא שהקול שאני מביאה, נתפס כקול פריבילגי, אבל גם אני צריכה לעבוד, גם אני צריכה לספק את מרחב העבודה שחיכה בזמן החופש הגדול. אבל מה לעשות, הילד עוד לא נקלט על החיים שלו. הרי עד לפני יום קמנו ביחד, היינו בסנכרון מדהים אחד עם השני, חווינו הרמוניה משותפת, הילד היה עם אמא בחוויית התעלות. מבחינתו לוקחים את אמא מההרמוניה שהוא היה בה ומעבירים אותו למרחב לא מוכר.

האמא והילד נחטפים מהאזור האינטואיטיבי שלהם

גם אותי, כאמא, מצעידים אל מרחב לא מוכר- אל מבוגרים שאני לא מכירה, אל גננות שאני לא יודעת איך יתנהגו עם הילד שלי. אני שמה אותו בגן, הדלת נסגרת ומתחיל אזור הדמדומים. מה אני יודעת על איך הגננת תהיה עם הילד שלי ברגע שהדלת נסגרת?

להשאיר את הילד שלי במרחב לא מוכר ולהיפרד ממנו תוך יום מנוגד לאינטואיציה שלי, ופה- אני נדרשת להתנתק. האמא והילד נחטפים מהאזור האינטואיטיבי שלהם, פתאום אין לו מקום. אבל מאיפה אני יודעת מה קורה בגן? איך אני יודעת איך היא תגיב לילד שבוכה? מה אני יודעת אחרי שפגשתי אותה לשתי דקות?

מצד אחד, יש את כרמל מעודה וכתבות זוועה על התעללויות בגני הילדים, ומצד שני אומרים לך לתת אמון במערכת בלי שפגשת את הגננת. כולם זעקו: איפה היו ההורים? אבל, איפה אלו שזועקים עכשיו? אני לא מבינה איפה אני חיה, כאילו שלהיות ערנית זו טרחה. לכולם זה נראה סבבה להשאיר את הילדים צורחים וללכת לעבודה, ורק אני הפריבילגית הטרחנית כי אני מגיבה לאיך הגננת עם הילד שלי.

שמעתי את ההמלצה להשאיר את הילדים צורחים ולא להביט לאחור

איך אף אחד בגן לא עוצר לדבר עם הילדים, להגיד להם: "חמודים, זה היום השני שלכם,  נפרדתם מאמא אחרי תקופה שהייתם איתה, זה לא פשוט אבל הקושי יעבור". הילדים בקושי מכירים את הגננת, בקושי זוכרים איך קוראים לה, הבן שלי לא יודע שום פרט עליה.

שמעתי את ההמלצה להשאיר את הילדים בגן ולא להביט לאחור, ואני עושה בדיוק את ההיפך. אני מביטה לאחור, אני מחזיקה את הכאב על הפרידה. אני לא רוצה לחיות בחברה שלא מביטה לאחור. אני יודעת שזה קשה, אבל אם לא אביט לאחור, אז הילד שלי יפסיק לצעוק? אני צריכה להיות בקשר עם הבכי ולא להכחיש אותו. אני צריכה להיות בקשר עם עצמי.

בימים הראשונים שמעתי את הצרחות של הילדים ונשארתי כמה דקות כדי לשמוע אותן. באותם רגעים עבר מישהו עם הרכב ואמר לי ולאמהות נוספות: 'אתן יודעות איך הבכי נפסק? כשנכנסים לאוטו'. אולי זה מפסיק לו את הבכי, אבל לי זה לא מפסיק. יש אנשים שהבכי לא מפסיק אצלם ברגע שהם נכנסים לאוטו."

הילה שרעף גלסר -אמא, שחקנית, יוצרת, מקימת אנסמבל "חמש נשימאהות", מעלות מופעים בארגונים ובמוסדות בנושא של קהילה, קירבה ושיח. מעלה מופע עם האנסמבל "סיפורי לידה בלייב", אנחנו מגיעות למעגלים, מוסדות וארגונים ומעלות מופע פלייבק שכולו סיפורי לידה. 054-5700704.

לימור לוי אוסמי – יוצרת האתר, מלווה אמהות. חיה, נושמת ומקדמת שינוי חברתי כדי שלנשים יהיה טוב בהורות.

כתבה מאתר אחר על הסתגלות לגן