איך זה שהמעבר מילד אחד לשניים מביא איתו משקל של אבן גדולה?

מאת : מיטל גזלה רופא

10 בספטמבר 2019 | 0 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?, עזרה ודאגה לעצמנו, עמוד הבית, קושי אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

הסל קל הזה כבד

 

יש משהו מערער במעבר מילד אחד לשניים, בשיבה הזו הביתה בהרכב חדש, הרכב משפחתי אחר, הרכב רגשי ופיסיולוגי של אישה אחרי לידה שהוא שונה מהקודם לו. אני זוכרת שנבהלתי. מאוד נבהלתי מן התחושות, שלא הצלחתי לתת להן מילים.

כעבור חודשיים של אימהות לשניים המילים מצאו אותי או אני אותם. אז, משתפת כאן ברגעי השיבה הביתה, בדרך לשגרה החדשה. 

משתפת כדי שעוד נשים ששבות הביתה מבית החולים בהרכב שלא היה כאן קודם, תדענה שזה ממש ממש בסדר להרגיש את מה שהן מרגישות:

 

הסל-קל הזה כבד.
הוא אמור להיות קל.
המילה 'קל' היא חלק ממי שהוא, נמצאת בתוכו כמו מאפשרת לדמיין לרגע משקל קל כנוצה, כזה שמאפשר לכתפיים להרפות, להישען אחורה ברכות, שמאפשר לגוף לחדול להיות דרוך וקפוץ.
אז איך זה שהוא כל כך כבד?
איך זה שהמעבר מילד אחד לשניים מביא איתו משקל של אבן גדולה?
כזו שסוחבים בעלייה, בהתנשפות, בעצירות ממושכות שנדרשות להסדרת נשימה.
ואני חשבתי שאני כבר בכושר מצוין.
הגוף כבר מכיר וחווה, כבר הרים משקולת זהה, אומנם לפני 4.5 שנים אבל זה בדיוק כמו לרכוב על אופניים לא?

 

המעבר מילד אחד לשניים

 

אנחנו חוזרים הביתה בפעם הראשונה בהרכב מורחב של ארבעה.
אמא, אבא, ילד ותינוק בן 4 ימים.
עם כל פס האטה בכביש, האוטו קופץ ומתנדנד. יחד איתו אני והתפרים הכואבים בבטן שמבקשים גם הם להאט.
להאט קצב עד לעצירה מוחלטת, עד להדממת מנוע.
הדמעות זולגות יחד עם הכאב הפיסי שהוא רק קצה הקרחון, שמתחתיו סופת שלגים של פחד, עצב, בלבול.
על מי לעזאזל אני עובדת?
אין לתחושות האלו באמת שם. הכול כמו בסופה. פתיתי שלג מתרוצצים במהירות בלתי נתפסת, הרוח שורקת סביב. מי שנקלע לתוכה, נשאב במעגלים פנימה, מנסה לשווא להיחלץ, להגיע למקום בטוח.
הו כן, זו התחושה.
הדימוי הזה מביא איתו מעט הקלה, כמו כשוייז מכריז בעוד 200 מטר נגיע ל…
לאן אגיע?
אז יצאנו מהאוטו, איזה מזל שמצאנו חנייה קרובה.
אני קמה לאט בדיוק כמו שהגוף מאפשר. כמה מזל שאני קשובה לו, לגוף הזה.
הוא לא יכול במהירות, הוא צריך המון תמיכה של הידיים, של הרגליים.
בלי להפעיל את שרירי הבטן.
אי אפשר. עדיין.
מוציאה את עצמי החוצה, אל החום הנוטף הזה, הנוזלי.
כל כולי במצב צבירה נוזלי.
התחושות, הדמעות.
אני מתחילה לצעוד.

 

המעבר מילד אחד לשניים

 

זה מרגיש כמו תינוק הצועד לראשונה, הכול מט לנפול.
לפתע, כמו מתוך סרט, מישהי שאני לא מכירה רצה אליי, שכנה מבניין סמוך.
רואה אותי, עד אליי, גם מרחוק.
רואה את הנוזלי והנשפך, את המעורער והכאוב,  את הנבהל, את הרוצה לברוח.
היא מגיעה ומנחמת. מחבקת ומאפשרת.
נותנת מקום והזדהות לכל התחושות הקשות. תופסת יד, נותנת יד, עוזרת לעלות הביתה.
מציעה עוד עזרה, עוד עיניים. עוד יד רחבה על הגב, כזו שתומכת בכל חולייה וחולייה בדיוק במקום הנכון.
והכול עדיין עוד מתערער לו בימים הקרובים.
לתמהיל הנוזלים התווסף גם גודש כואב.
הכול מוצף ומציף.
בתוך ההצפה אני מחזיקה בגופי את היד הלא מוכרת על הגב, שרצה אליי מרחוק.
תנועה של חיוך נרקמת לאט בין שפתיי. מזכירה לי מעט את החיוך הרפלקסיבי של התינוק הזעיר והמתוק שלי.
מופיע ונעלם, לא רצוני אבל כזה שמביא איתו המון אור ונוכחות ברגע הזה, בכאן ועכשיו.
כאן ועכשיו מתחיל להתחייך, לחייך אליי. ברצון, מאפשר להרים את הראש מעל קו המים.
מאפשר לנשום.
להתנשם בכבדות וגם להכניס אוויר.
להניח רגע את הסל-קל.

 

 

מיטל גזלה רופא

מלווה נשים בתהליכים רגשיים בתקופת ההיריון והלידה בגישת B.O.T ונציגת women friendly

 

יכול לעניין אותך גם לקרוא: 

הבלוג של מיטל

ההרצאה הדיגיטלית- "אני אמא לתינוק, האם זה נורמלי מה שאני מרגישה?

 

צילום: אביה כהן

 

קריאה מאתרים אחרים:

המלצות טיפול בתינוק בשבועות הראשונים – משרד הבריאות

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מרגישה שאני מתחילה להיות קמצנית

מאת : לימור לוי אוסמי

23 ביולי 20138 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

מרגישה שאני מתחילה להיות קמצנית וזה לא בא לי טוב בכלל.

מבינה שזה שלב הכרחי הלא לתת מעצמי, כדי להגיע לאיזון, אבל זה רק במודעות שיש הבנה שזה שלב ותיכף יתאזן. בלב זה לא כיף בכלל.

אני מבינה, עדין לא לגמרי מרגישה, שאחרי שלוש שנים של נתינה ללא תמורה כספית, זה כבר לא מתאים לי יותר ולא עושה לי טוב. מבינה שזהו, כבר אי אפשר להמשיך ככה יותר, כי אחרת זה פשוט לא יוכל להימשך וחבל. זה יהיה ממש חבל.

ובינתיים, אחרי נתינה קיצונית, אני בסוג של קמצנות קיצונית. מחשבת כמה זה עולה לי (נפשית), מה זה גובה ממני (משפחתית), האם בא לי ומה התחשיב של זה.

ממש לא קל לי במקום הזה. קשה לי מאוד.

שם הציור: "פגישה ראשונה"

מאת : ענת רגב

1 במאי 20116 תגובות

מתוך יצירה נשית

הציור צויר כשבועיים לאחר לידת בני הבכור "דור", כמתנה עבור רופא מדהים מבית חולים כרמל, שליווה אותי בלידה.
כשאני מתבוננת בציור, אני נזכרת כמה אינטימי וחזק היה הרגע שהאחות הביאה אליי את דור בפעם הראשונה, אמצע הלילה, שעות ספורות לאחר הלידה הקשה, כולי כאובה, עייפה ומטושטשת.

כאן מכבדים את חופש ההנקה

מאת : לימור לוי אוסמי

7 באפריל 20140 תגובות

מתוך הנקה

הרתיח אותנו הרעיון שנשים מעדיפות להישאר בבית מאשר להניק במרחב הציבורי, רק בגלל תגובות הציבור. לטעמנו זו בדיוק הדרת נשים, יותר מכל קווי המהדרין, והחזרת האשה לתפקידה המסורתי בבית – מגדלת את הילדים.
לכן פתחנו עמוד פייסבוק בשם "חופש ההנקה", ותכננו מדבקה שתופץ בבתי עסק המכבדים את חופש ההנקה.