איך זה שהמעבר מילד אחד לשניים מביא איתו משקל של אבן גדולה?

מאת : מיטל גזלה רופא

10 בספטמבר 2019 | 0 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?, עזרה ודאגה לעצמנו, עמוד הבית, קושי אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

הסל קל הזה כבד

 

יש משהו מערער במעבר מילד אחד לשניים, בשיבה הזו הביתה בהרכב חדש, הרכב משפחתי אחר, הרכב רגשי ופיסיולוגי של אישה אחרי לידה שהוא שונה מהקודם לו. אני זוכרת שנבהלתי. מאוד נבהלתי מן התחושות, שלא הצלחתי לתת להן מילים.

כעבור חודשיים של אימהות לשניים המילים מצאו אותי או אני אותם. אז, משתפת כאן ברגעי השיבה הביתה, בדרך לשגרה החדשה. 

משתפת כדי שעוד נשים ששבות הביתה מבית החולים בהרכב שלא היה כאן קודם, תדענה שזה ממש ממש בסדר להרגיש את מה שהן מרגישות:

 

הסל-קל הזה כבד.
הוא אמור להיות קל.
המילה 'קל' היא חלק ממי שהוא, נמצאת בתוכו כמו מאפשרת לדמיין לרגע משקל קל כנוצה, כזה שמאפשר לכתפיים להרפות, להישען אחורה ברכות, שמאפשר לגוף לחדול להיות דרוך וקפוץ.
אז איך זה שהוא כל כך כבד?
איך זה שהמעבר מילד אחד לשניים מביא איתו משקל של אבן גדולה?
כזו שסוחבים בעלייה, בהתנשפות, בעצירות ממושכות שנדרשות להסדרת נשימה.
ואני חשבתי שאני כבר בכושר מצוין.
הגוף כבר מכיר וחווה, כבר הרים משקולת זהה, אומנם לפני 4.5 שנים אבל זה בדיוק כמו לרכוב על אופניים לא?

 

המעבר מילד אחד לשניים

 

אנחנו חוזרים הביתה בפעם הראשונה בהרכב מורחב של ארבעה.
אמא, אבא, ילד ותינוק בן 4 ימים.
עם כל פס האטה בכביש, האוטו קופץ ומתנדנד. יחד איתו אני והתפרים הכואבים בבטן שמבקשים גם הם להאט.
להאט קצב עד לעצירה מוחלטת, עד להדממת מנוע.
הדמעות זולגות יחד עם הכאב הפיסי שהוא רק קצה הקרחון, שמתחתיו סופת שלגים של פחד, עצב, בלבול.
על מי לעזאזל אני עובדת?
אין לתחושות האלו באמת שם. הכול כמו בסופה. פתיתי שלג מתרוצצים במהירות בלתי נתפסת, הרוח שורקת סביב. מי שנקלע לתוכה, נשאב במעגלים פנימה, מנסה לשווא להיחלץ, להגיע למקום בטוח.
הו כן, זו התחושה.
הדימוי הזה מביא איתו מעט הקלה, כמו כשוייז מכריז בעוד 200 מטר נגיע ל…
לאן אגיע?
אז יצאנו מהאוטו, איזה מזל שמצאנו חנייה קרובה.
אני קמה לאט בדיוק כמו שהגוף מאפשר. כמה מזל שאני קשובה לו, לגוף הזה.
הוא לא יכול במהירות, הוא צריך המון תמיכה של הידיים, של הרגליים.
בלי להפעיל את שרירי הבטן.
אי אפשר. עדיין.
מוציאה את עצמי החוצה, אל החום הנוטף הזה, הנוזלי.
כל כולי במצב צבירה נוזלי.
התחושות, הדמעות.
אני מתחילה לצעוד.

 

המעבר מילד אחד לשניים

 

זה מרגיש כמו תינוק הצועד לראשונה, הכול מט לנפול.
לפתע, כמו מתוך סרט, מישהי שאני לא מכירה רצה אליי, שכנה מבניין סמוך.
רואה אותי, עד אליי, גם מרחוק.
רואה את הנוזלי והנשפך, את המעורער והכאוב,  את הנבהל, את הרוצה לברוח.
היא מגיעה ומנחמת. מחבקת ומאפשרת.
נותנת מקום והזדהות לכל התחושות הקשות. תופסת יד, נותנת יד, עוזרת לעלות הביתה.
מציעה עוד עזרה, עוד עיניים. עוד יד רחבה על הגב, כזו שתומכת בכל חולייה וחולייה בדיוק במקום הנכון.
והכול עדיין עוד מתערער לו בימים הקרובים.
לתמהיל הנוזלים התווסף גם גודש כואב.
הכול מוצף ומציף.
בתוך ההצפה אני מחזיקה בגופי את היד הלא מוכרת על הגב, שרצה אליי מרחוק.
תנועה של חיוך נרקמת לאט בין שפתיי. מזכירה לי מעט את החיוך הרפלקסיבי של התינוק הזעיר והמתוק שלי.
מופיע ונעלם, לא רצוני אבל כזה שמביא איתו המון אור ונוכחות ברגע הזה, בכאן ועכשיו.
כאן ועכשיו מתחיל להתחייך, לחייך אליי. ברצון, מאפשר להרים את הראש מעל קו המים.
מאפשר לנשום.
להתנשם בכבדות וגם להכניס אוויר.
להניח רגע את הסל-קל.

 

 

מיטל גזלה רופא

מלווה נשים בתהליכים רגשיים בתקופת ההיריון והלידה בגישת B.O.T ונציגת women friendly

הבלוג שלי

צילום: אביה כהן

 

יכול לעניין אותך גם: 

ההרצאה הדיגיטלית- "אני אמא לתינוק, האם זה נורמלי מה שאני מרגישה?

 

 

קריאה מאתרים אחרים:

המלצות טיפול בתינוק בשבועות הראשונים – משרד הבריאות

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

שבועות והנפת תינוקות

מאת : מטופלת פריון

17 במאי 20132 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

כל שנה בחג השבועות מתקיים טקס הנפת התינוקות כחלק ממסורת הבאת הביכורים במושב. כל שנה אני שמחה בשביל אחרים אך, גם אחוזת קנאה בהורים שעולים לבמה ומציגים בגאווה את התינוקות החדשים שלהם. כל שנה ליבי מתכווץ ונחמץ עוד קצת. קול מיוסר בתוכי ממשיך ושואל מתי כבר יגיע התור שלנו?

להיות אחרי לידה / לימור לוי אוסמי

מאת : לימור לוי אוסמי

10 באפריל 20190 תגובות

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות, קושי אחרי לידה

לפני שנה צילמתי את התמונה הלא כ"כ מחמיאה הזאת של עצמי. צילמתי אותה בגלל שידעתי שבשלב מסוים אתגבר על התקופה הזאת ולא רציתי לשכוח איך זה הרגיש באמת. התינוקת שלי הייתה אז בת חמישה וחודשים ועדיין לא ישנה בלילות. לא היה לי רגע לעצמי מאז שהיא נולדה. הייתי עייפה. כל כך כל כך יפה. היה נראה לי שהיא כל הזמן רעבה והנקתי אותה בלי הפסקה. התחלתי להרגיש חסרת אונים.

אמא'לה

מאת : סשה חזנוב

10 בינואר 201227 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

אני עומדת באמצע מחלקת התינוקות בחנות גדולה עם בני הקט צורח על הידיים ומסתכלת על שברי חיי הקודמים מפוזרים על מדפי הלבשה תחתונה ועיצוב הבית.

הדברים האלה חדלו להתקיים אי שם במהלך החודשים האחרונים והצטמצמו למבצעי חיתולים, שוברי הנחה למגבונים לחים ואוברולים לקיץ. וחבל, מכיוון שבחיי לא היה מזיק לי לעשות סיבוב בשאר המחלקות ולנסות למזער את דמותי כקלישאה המהלכת על שתיים של "פלטו עלי ולא ישנתי חודשיים".

האשליה של אימא מאושרת, מצוחצחת ומגולחת למשעי, המצוידת בסבלנות של אחת תֶרזה שכבה מנופצת לרגליי, בעודי דורכת עליה שוב ושוב בניסיון להרגיע את העולל שונא השופינג שלי, גם אם השופינג בשבילו. עצם המחשבה שאין שום שופינג אחר באופק או ששופינג זה מה שנותר לשמירה על שפיותי היא התגלמות הפרדוקס של חיי הנוכחיים.

כן, שמחתי לגלות שלעמוד כך בפרהסיה קבל עם ועדה עם חיתול מלוכלך, ילד המאדים מבכי, מבט עייף ומיוזע, לא מטריד אותי כפי שחשבתי שיקרה. אני תמיד יכולה לזקוף את זה לזכות שעות המדיטציה הארוכות טרום ההורות, לזכות הבגרות הנפשית או שפשוט להודות שיש משהו באימהות שמפנה את כל הביקורתיות החיצונית על פיה ומצמצם אותה לכדי התפקוד האימהי נטו, לביקורת העצמית המשובללת פנימה שמשאירה את העולם החיצון להתנהלותו בלעדייך. תחושה מוזרה להרגיש חופשיה בו ברגע שבו את הכי מגויסת עד המשאב האחרון שבך…

לולא היוהרה או האשליה (שהרי הן בכל מקרה אחיות תאומות) של "לא אהיה כמו כל האימהות האלה", הייתי מצליחה לראות