הסל-קל הזה כבד/ מיטל גזלה רופא

מאת : מיטל גזלה רופא

10 בספטמבר 2019 | 0 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?, עזרה ודאגה לעצמנו, עמוד הבית, קושי אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

הסל קל הזה כבד

 

הסל-קל הזה כבד.
הוא אמור להיות קל.
המילה 'קל' היא חלק ממי שהוא, נמצאת בתוכו כמו מאפשרת לדמיין לרגע משקל קל כנוצה, כזה שמאפשר לכתפיים להרפות, להישען אחורה ברכות, שמאפשר לגוף לחדול להיות דרוך וקפוץ.
אז איך זה שהוא כל כך כבד?
איך זה שהמעבר מילד אחד לשניים מביא איתו משקל של אבן גדולה?
כזו שסוחבים בעלייה, בהתנשפות, בעצירות ממושכות שנדרשות להסדרת נשימה.
ואני חשבתי שאני כבר בכושר מצוין.
הגוף כבר מכיר וחווה, כבר הרים משקולת זהה, אומנם לפני 4.5 שנים אבל זה בדיוק כמו לרכוב על אופניים לא?

הסל קל הזה כבד

 

אנחנו חוזרים הביתה בפעם הראשונה בהרכב מורחב של ארבעה.
אמא, אבא, ילד ותינוק בן 4 ימים.
עם כל פס האטה בכביש, האוטו קופץ ומתנדנד. יחד איתו אני והתפרים הכואבים בבטן שמבקשים גם הם להאט.
להאט קצב עד לעצירה מוחלטת, עד להדממת מנוע.
הדמעות זולגות יחד עם הכאב הפיסי שהוא רק קצה הקרחון, שמתחתיו סופת שלגים של פחד, עצב, בלבול.
על מי לעזאזל אני עובדת?
אין לתחושות האלו באמת שם. הכול כמו בסופה. פתיתי שלג מתרוצצים במהירות בלתי נתפסת, הרוח שורקת סביב. מי שנקלע לתוכה, נשאב במעגלים פנימה, מנסה לשווא להיחלץ, להגיע למקום בטוח.
הו כן, זו התחושה.
הדימוי הזה מביא איתו מעט הקלה, כמו כשוייז מכריז בעוד 200 מטר נגיע ל…
לאן אגיע?
אז יצאנו מהאוטו, איזה מזל שמצאנו חנייה קרובה.
אני קמה לאט בדיוק כמו שהגוף מאפשר. כמה מזל שאני קשובה לו, לגוף הזה.
הוא לא יכול במהירות, הוא צריך המון תמיכה של הידיים, של הרגליים.
בלי להפעיל את שרירי הבטן.
אי אפשר. עדיין.
מוציאה את עצמי החוצה, אל החום הנוטף הזה, הנוזלי.
כל כולי במצב צבירה נוזלי.
התחושות, הדמעות.
אני מתחילה לצעוד.

 

זה מרגיש כמו תינוק הצועד לראשונה, הכול מט לנפול.
לפתע, כמו מתוך סרט, מישהי שאני לא מכירה רצה אליי.
רואה אותי, עד אליי, גם מרחוק.
רואה את הנוזלי והנשפך, את המעורער והכאוב,  את הנבהל, את הרוצה לברוח.
היא מגיעה ומנחמת. מחבקת ומאפשרת.
נותנת מקום והזדהות לכל התחושות הקשות. תופסת יד, נותנת יד, עוזרת לעלות הביתה.
מציעה עוד עזרה, עוד עיניים. עוד יד רחבה על הגב, כזו שתומכת בכל חולייה וחולייה בדיוק במקום הנכון.
והכול עדיין עוד מתערער לו בימים הקרובים.
לתמהיל הנוזלים התווסף גם גודש כואב.
הכול מוצף ומציף.
בתוך ההצפה אני מחזיקה בגופי את היד הלא מוכרת על הגב, שרצה אליי מרחוק.
תנועה של חיוך נרקמת לאט בין שפתיי. מזכירה לי מעט את החיוך הרפלקסיבי של התינוק הזעיר והמתוק שלי.
מופיע ונעלם, לא רצוני אבל כזה שמביא איתו המון אור ונוכחות ברגע הזה, בכאן ועכשיו.
כאן ועכשיו מתחיל להתחייך, לחייך אליי. ברצון, מאפשר להרים את הראש מעל קו המים.
מאפשר לנשום.
להתנשם בכבדות וגם להכניס אוויר.
להניח רגע את הסל-קל.

 

 

מיטל גזלה רופא

מלווה נשים בתהליכים רגשיים בתקופת ההיריון והלידה בגישת B.O.T ונציגת women friendly

הבלוג שלי

צילום: אביה כהן

 

קריאה מאתרים אחרים:

המלצות טיפול בתינוק בשבועות הראשונים – משרד הבריאות

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הריון שלישי. נקודה?

מאת : הילה שרעף גלסר

2 באפריל 20142 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

הריון שלישי אחרי ארבע שנים מהשני. ארבע שנים שבהם עברתי מסע הישרדות אמיתי ולא הישרדותי אל תוך האישה שאני היום, מסע הישרדות נשי, אימהי, קיומי.

ופאקינג…שרדתי. ויותר מזה.

מתי נהפכתי לר"סרית השינה של הבת שלי ?

מאת : אמא של אביגיל

28 באוקטובר 20103 תגובות

מתוך אחרי לידה, רוצות לישון!

תמונת הסיום של התסריט-הידוע-מראש-שלי, כתמיד; אני ואביגיל, לבד בחדר. אביגיל צורחת מרוב עייפות ואני-בתפקיד אמה המסורה, מנסה להרדים אותה.
מבעד לדלת מציץ ראש מודאג (לשמע הצרחות):
"צריכה עזרה?"
"לא"
"בטוח?"
"כן"
"לא"= את תיבהלי תוך דקה מהצרחות, תנסי להצחיק אותה, תחליטי שהיא לא עייפה, מה שיוביל אותה לעוד עייפות ועוד צרחות.

איך זה הגיוני שאנחנו לא מצליחים לסגור את החודש?

מאת : שני אביטל-יעקב

15 בנובמבר 20114 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, לכל אמא

אני בדרך כלל בנאדם מאוד אופטימי מטבעי, בעיקר מאז הלידה. רוב הזמן הכול ורוד ויפה וגם מה שלא בסדר- יהיה בסדר. אבל לעיתים האופטימיות, ללא הודעה מראש, בוחרת לצאת לחופשה קלה… ומשאירה אותי לבד, חשופה, עם מיליון חששות וחרדות.

אתמול היה היום הראשון של החופשה שלה… זה התחיל כשקיבלתי בבוקר טלפון מהבנקאית שלנו שאומר שככה אי אפשר להמשיך… אז הגענו אליה לפגישה ואנחנו בחריגה (שוב..) אז לקחנו הלוואה (שוב…) ואני מרגישה שאנחנו רק הולכים ומתדרדרים ובדרכנו גורפים איתנו את כל השלג בדרך והופכים לכדור שלג ענק שעלול כל רגע לפגוע בתחתית ולהתרסק…