הגוף אחרי הלידה
אחרי לידה,  אמהוּת,  גוף ומשקל,  ציפיות מהסביבה,  תחושות מגוונות אחרי לידה

בשינוי של הגוף אחרי לידה יש כאב

אתמול בבוקר נוגה (7.5) באה אליי למיטה. אני שכבתי על הצד והחולצה שלי הייתה מורמת קצת, כך שהבטן הייתה חשופה. היא שמה לב לבטן המשתפלת ושאלה: "אמא, למה הבצק שלך נשפך?" אני נקרעתי מצחוק, כי הבטן שלי באמת נראית כמו בצק כשאני שוכבת על הצד. היא הרימה את החולצה ואמרה שהבטן שלה נראית אחרת, ואמרתי לה: "נכון, גם הבטן שלי נראתה פעם ככה. היא השתנתה אחרי הלידה של אייל".

הראיתי לה את פסי המתיחה, הסברתי לה שפעם הם היו אדומים (היא רצתה לראות תמונה) ותוך כדי הסברים טלטלנו את הבטן הבצקית, עשינו ממנה צורות, עשינו תחרות ניפוח בטן וצחקנו המון. זה לא תמיד היה ככה, ההשלמה עם הבטן הבצקית. עד היום אני לפעמים עוד מסתכלת עליה ולא מאמינה שהיא שלי.

"הבטן שלי כמו מיטת מים מכוסה פלנל", כותבת אן למוט ביומן השנה הראשונה לאמהות, "כשאני שוכבת על הצד במיטה, הבטן שלי שוכבת בנימוס על ידי, כמו כלבלב"

– החיים אחרי הלידה, קיית פיג'ס –

כשאני משוטטת באינסטגרם אני מוצאת המון פוסטים על הגוף, בעיקר הבטן, שאחרי הלידה. בפעמים הראשונות שנחשפתי לזה, התלהבתי לראות את הלא מדובר- לראות נשים עם בטנות שדומות לבטן שלי – בטן עם סימני מתיחה, רכה, כזאת שנראית כמו איבר נפרד מהגוף. הרגשתי שיש משהו מעצים לראות באופן ויזואלי את האזור שאני ואחרות נוטות להסתיר. זה גרם לי להבין דרך ממד נוסף שהבטן שלי לא מיוחדת, לא שונה מהרגיל. הבטן שלי דומה להמון בטנות של נשים אחרות, רגילה.

משפטי העצמה המבקשים ממני לאהוב את הגוף

עם הזמן, משהו בעין שלי התרגל לראות פוסטים של סימני מתיחה ובטן רפויה, במיוחד כשהם מגיעים יחד עם משפטי העצמה המבקשים ממני לאהוב את הגוף שלי כפי שהוא. משהו התחיל לצרום לי, לחרוק. משהו הרגיש שוב חסר ולא מדובר.

בשנים שאחרי הלידה עברתי תהליך כואב וארוך של אובדן ואבל על הגוף שלי, ובעיקר על הבטן שלי, ולתחושת האובדן הזאת לא מצאתי מילים או תיעוד באינסטגרם. זה גרם לי לחשוב שלפני קריאת מילים על העצמה וחיבור אל הגוף, לפני שמיעת מילים כמו 'תאהבי את הגוף שלך, כי הוא הביא לך ילדים מדהימים', יש לרובנו צורך לקרוא מילים שמדברות על הכאב בפרידה מהגוף, המון מילים כאלה. 

תהליך האבל על הגוף התחיל אצלי חודש וחצי אחרי הלידה, אחרי הבדיקה אצל הגניקולוג. אני זוכרת שחששתי מהבדיקה, רציתי לשמוע שכל האיברים חזרו למקומם, שאני לגמרי בסדר, ובאמת נראה שהכול היה בסדר, אבל בסוף האולטראסאונד רופא הנשים אמר, בדרך אגב, שיש לי צניחה קלה של ריצפת האגן. הייתי בהלם. אני? צניחה? זה לא דבר כזה של זקנות?

"אבל קיבלת תינוק כזה חמוד"

אני זוכרת את הנסיעה הביתה ואת ההלם שהרגשתי, לא הצלחתי לדבר. רגע לפני שהגעתי, הצלחתי להרים טלפון לאמא שלי, וסיפרתי לה על אותה צניחה. בכיתי לה, יותר נכון. היא אמרה משהו בסגנון : "אבל קיבלת תינוק כזה חמוד", וזה היה בערך הדבר האחרון שרציתי לשמוע. לא היה לי אכפת מכלום, גם לא מהתינוק שלי. אני רציתי את הגוף שלי בחזרה.

במבט לאחור, אני כל כך שמחה על תבונת הגוף שהייתה, שכיוונה אותי להתאבל ולבכות על מה שהיה ולא יחזור. אני שמחה שהבנתי שאין קשר בין התינוק שהרווחתי, לבין זה שיש כאב על הגוף שהשתנה למשהו שלא יכולתי לאהוב. אני שמחה שאפשרתי לעצמי לכאוב.

החודשים עברו, הלכתי למפגשים אצל פיזיוטרפיסטית לריצפת האגן, ועד היום (14 שנים אחרי) אני זוכרת את הכאב שהרגשתי על הגוף ועל מה שהפך להיות. אני זוכרת את הבדיקה בעמידת השש ואת הבטן שנזלה ממני. אני זוכרת אותי מביטה על מה שאמורה להיות הבטן שלי, ולא מאמינה שהדבר הרוטט הזה היא הבטן שלי מעכשיו.

מעולם לא הייתה לי בטן נוזלת ורכה

מעולם לא הייתה לי בטן שטוחה, מעולם לא הייתי דקיקה, אבל גם מעולם לא הייתה לי בטן נוזלת ורכה, שכמו יוצאת מהגוף ולא שייכת אליו. מעולם לא הייתה לי בטן שיכולתי ללוש ממנה בצק ולעשות ממנה צורות. מעולם לא הייתה לי בטן חלשה ורפויה, כזאת שגם תרגילי בטן שעשיתי לא שינו משמעותית את צורתה. והיה בזה כאב גדול.

כשאיבדתי את הבטן שהייתה לי, לא רציתי לשמוע מילים כמו 'זה היה שווה את זה' ובטח שלא הייתי רוצה לשמוע 'תאהבי את הגוף שלך', שהיו גורמות לי להרגיש רע על זה שאני לא מקבלת אותו. כשאיבדתי את הבטן שלי, היה עוזר לי לשמוע נשים נוספות שהיה להן קשה לאבד את הבטן שלהן, לשמוע מעוד נשים על הכאב שלהן, להרגיש שאני לא סתם בוכה או עושה סיפור. אז לא מצאתי עדויות כאלה, וגם היום אני מוצאת מעט מאוד.

הייתי רוצה שלא נשכח לדבר על הכאב הזה, שלא נדלג עליו. אני יודעת שזה קשה לדבר על כאב ואובדן בתקופה הזאת ושזה יותר קל ומשמח לדבר מילים של העצמה נשית ואהבת הגוף. אבל שנייה לפני המילים המעודדות, או אפילו תוך כדי השמעתן – בואו נדבר רגע על הכאב הלא מדובר שאנחנו עוברות. כאב על גוף שהלך ולא ישוב להיות כפי שהיה.

אשמח לשמוע אתכן בתגובות על התחושות שהיו לכן בפרידה מהגוף שהשתנה אחרי הלידה. ואם תרצו לדבר על זה באופן מעמיק יותר, דרך הקשבה פנימית וחמלה לתהליך המורכב הזה וכל מה שהוא טומן בחובו, אז ליווי רגשי איתי יוכל להתאים.

שלכן,

לימור

לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית נשים אחרי לידה ובהורות, בכרכור ובשיחות וידאו. יוצרת האתר.
על ליווי רגשי אחרי לידה
על עיבוד חוויית אחרי הלידה
קצת עליי
"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?" הרצאה דיגיטלית

אפשר ליצור איתי קשר דרך הודעה למייל או לווטסאפ : medabrot.imahut@gmail.com 052-2835020

לימור לוי אוסמי

מלווה רגשית נשים אחרי לידה ובהורות, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'. נפגשת עם נשים בכרכור ובשיחות וידאו. אפשר ליצור איתי קשר בהודעה - 052-2835020 ואשמח לתאם שיחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ