עכשיו הזמן לכאוב (עוד אמא בקורונה)
אמהוּת,  התבוננות עצמית בהורות

עכשיו הזמן לכאוב

לפני הלימונדה שתצא מהלימון, לפני הכוחות שיעלו ויתגברו, לפי התובנות, המשמעות, האפקטיביות, העצות שאעביר הלאה אחרי שאתגבר על זה – עכשיו הזמן לכאוב.

זמן סגר עכשיו, וזה לא רק החוץ שסוגר.

חשבתי שיהיה קל הפעם, כי הרי כבר היה סגר, ולמדתי ממנו. חשבתי שהפעם העבודה לא תיפגע, שאהיה בתנועה, שלא אסתגר לכדי שבלול המתנתק מהחוץ. אז חשבתי. שוב ביטולי מפגשים, שוב כאב ראש שקטע הכול, שוב רצון להסתגר, להתנתק, לשתוק, לכאוב?

המוח הולך אל– מה יעזור? איך לעבור את זה בטוב? מה יקדם? מה ירחיב את הלב? איך היית רוצה לעבור את זה? מה יתמוך בך? למה את זקוקה?

והלב אומר– חכי רגע. עוד לא כאבת. עכשיו הזמן לכאוב.

הכול בסדר, לא?

אולי זה לא הלב שאומר את זה, אלא יותר מין תזכורת כזאת, קול עמוק שיודע שאין טעם לרוץ לחפש פיתרונות לפני שהכרתי בכך שאני כואבת. לפני שדמעות יסכימו לבצבץ.

הכול בסדר, בעיקרון. יש בריאות. יש אוכל. יש קורת גג. הבית נקי (כי ניקיתי, הלוואי והיה מתנקה מעצמו). ואמנם העבודה שאני אוהבת נלקחה ממני, ואמנם השגרה הועלמה, ואמנם יש תחושה של אפוקליפסה, אבל גם הכול בסדר, לא?

בתחושה שלי, לא. אני מודה על היציבות, על הבריאות, על הבית הנקי, ועל המון דברים, באמת, אבל כואב לי. אני מרגישה כאב על קטיעה של תנועה טובה שהתחילה, כאב על שגרה שנעלמה, כאב על חולים ומתים, על משפחות שכואבות. כאב על הורים שקשה להם, כאב על ילדים שעוברים אלימות בבתים, כאב על אנשים שאיבדו פרנסה.

אני מרגישה כאב על חוסר האונים, על הבידוד, על הייאוש, על חוסר התקווה. כאב על הממשלה הלא מתפקדת, על כל התושבים שנפגעים בגללה. אני מרגישה כאב על נטילת החופש לנוע, להפגין, להתפלל, להיפגש, ללמוד, להתפרנס, ללכת לים, להיפגש, להיות יחד. רק את החופש להסתגר לא נטלו.

אני לא רוצה לשמוע מה יכול לעזור לי

אז כואב עכשיו, ואני רוצה לתת לכאב הזה שם, ומילים וביטוי. אני לא רוצה להתגבר, לא רוצה לשמוע על נשים ואנשים שרוקחים לימונדה ורוח היזמות נכנסת אליהם דווקא בעת משברים. אני לא רוצה לשמוע מה יכול לעזור לי, ובכללי אני לא רוצה לשמוע דבר.

אני רוצה לכאוב. אני רוצה לתת לעצמי את הרשות להתעצב, להצטמק, להוריד דמעות, להרגיש לא אפקטיבית, לא יזמית, לא מכילה ובטח עוד כמה 'לא' שפספסתי בדרך. אני רוצה לכאוב. לא לעקוף את הכאב, לא להתגבר עליו, לא ללמוד ממנו, לא לעבור דרכו.

אני רוצה להגיד שכואב, שגם אם הכול בסדר ואני יודעת שזה זמני, זה עדיין כואב. שגם אם יש לי כוחות להתמודד, וגם אם הילדים שלי נהדרים, זה עדיין כואב. אני לא צריכה להבין את הכאב, לא לנתח אותו, לא להבין מה גורם לו, אלא רק לכאוב את הכאב שלי, את הכאב הקולקטיבי, את הכאב שנמשך יותר מדי זמן.

כאב של אובדן האמונה במנהיגות, על זה שאין על מי לסמוך, על תחושת הלבד בתוך כל זה. זה לא רק שהילדים בבית, ולא רק שנלקחה ממני העבודה שאני אוהבת, ולא רק שאי אפשר לצאת מהבית, ולא רק שהאווירה פה מדכאת. זה הכול. זה הסביבה. זה החולים. זה המתים. זה חוסר האונים. זה הלב שמתכווץ והראש שלא יכול לשמוע עוד מילה על החמרה.

אז את היום אני מרשה לעצמי לכאוב. מרשה להגיד שלא הכול בסדר כששואלים מה שלומי. מרשה להיות חלשה ופגיעה וכואבת. מרשה לא להיות רק אלופה וחזקה ומתמודדת. בעצם, אני אלופה וחזקה ומתמודדת, אבל גם כואבת. וכבר נכנס המון אוויר לנשימה.

שלכן,

לימור

לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית בהורות, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהוּת'

אפשר גם להזין את עצמך בתכנים בדף הפייסבוק

לימור לוי אוסמי

מלווה רגשית נשים אחרי לידה ובהורות, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'. נפגשת עם נשים בכרכור ובשיחות וידאו. אפשר ליצור איתי קשר בהודעה - 052-2835020 ואשמח לתאם שיחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× ליצירת קשר ופרטים על ליווי רגשי בהורות