אין לי ילדים וכל החברות שלי אמהות
רוצות היריון

אין לי ילדים וכל החברות שלי אמהות. אין לגיטימציה לכאב שלי

חברה אחת בהריון ראשון, שניה בטח תספר בקרוב על ההריון הראשון שלה. ארבע חברות אמהות בהריון שני. חמישית מנסה. לשישית ושביעית כבר יש שני ילדים. אין לי ילדים ואני מרגישה את התהום נפערת ביני לבין החברות שלי קצת בכל פעם. חלק מהחברות הכרתי בתואר, חלק מהחיים, אנחנו שייכות לשנתונים קרובים, היינו במקומות דומים בחיים עד שהן הפכו לאמהות.

למרות שיח על בדידות – לאמהות, גם טריות, יש מערכי תמיכה. להרבה מהשיח הזה אין מילים, אבל לאמהות יש לגיטימציה חברתית להגיד שקשה להן, וכמה קשה להן, ולפעמים גם שהן שונאות את הילדים שלהן ושהן מתגעגעות לצלם אנוש, לקפה חם ולסגירת דלת בשירותים. אני שמחה שאני יכולה לעזור להן. להגיע, לשטוף כלים, להכין אוכל, להוריד להן מטלות מהראש. אבל הן לא יכולות להיות שם בשבילי כמו שאני צריכה אותן.

זכרונות

זכרון ראשון:

הפעם ההיא שבאתי לחברה לשפוך כאבים ובכל פעם שהתחלתי להתניע רגשית, הילדה בת הכמעט-שנה שלה שמה לב שאמא מתעסקת במשהו אחר ומיד דרשה תשומת לב. בלי להתבלבל, החברה התייחסה אליה והתעלמה ממני. ביולוגית זה מובן וטוב שהיא לא התבלבלה – אבל מה אני עושה עם עצמי בסיטואציה? ולמרות ההבנה, איזו סיבה יש לי להישאר בחדר, או להמשיך לנסות לדבר איתה במצב הזה?

זכרון שני:

מכרה מגיעה לאירוע חברתי עם בטן מפתיעה, ואני לוקחת לחדר את החברה הכי טובה שלי, זאת שבכתה על הקושי להיכנס להריון, על הקנאה בגיסות ועל הדימוי העצמי. אני מתייפחת לה בכאב של אשה שרוצה ילד. אני לא זוכרת אם החברה מחבקת אותי או לא, אבל ניכר שהיא לא איתי. אומרים שמי שעברה את זה לא שוכחת, אבל באותו יום הרגשתי שהיא הספיקה לשכוח.

לגיטימציה

לאורך כל הכתיבה יש בי קול שאומר שאסור לי. שאין לי לגיטימציה לכתוב את זה. לאורך כל הקטע הזה אני קודם מסבירה שאני מבינה את האמהות סביבי ונותנת לגיטימציה לקשיים ולמעשים שלהן – ורק אחר כך מדברת על הכאב שלי. איך אני ארגיש שיש לי לגיטימציה?

כשאני מדברת על זה עם חברות אחרות, אפילו עם אמא שלי, כולן אומרות לי להבין אותן. שקשה להן. שהחיים שלהן עברו טלטלה. שזה לא נגדי ובאמת יש פה יצור חסר ישע שתלוי בהן. שהן קצת מקנאות בחירות שיש לי על החיים שלי. אף אחת לא אומרת לי "זה באמת מאוד קשה": הפער ביני לבין מי החברות שלי, הבינו אותי ואני הבנתי אותן, שיחות הטלפון שהפסקתי לקבל, הבדידות, התחושה שעל כרחי אני ילדה לעומתן והן חצו את הנהר לצד השני, עולם מלא באושר ובסבל שלי אין סיכוי להבין.

חברות אמהות
מחסום

היעדר הילדים שלי הופך לנושא

רק השבוע פעמיים היעדר הילדים שלי הפך לנושא, כשהוא לא אמור היה. פעם אחת כששאלתי חברה למה היא גמורה מעייפות והיא ענתה "כשיהיו לך ילדים אני אספר לך על תולעים" וגרמה לי להתחרט ששאלתי מה שלומה; השנייה שאלה אותי אם יש לי ילדים כדי להדגים לי משהו במענה על שאלה מקצועית. כשעניתי שאין לי, היא אמרה "כשיהיו לך ילדים" ואז התנצלה מהר "או שלא, לא כולן רוצות, יש הרבה שלא רוצות היום, הכל בסדר" – ואני כל כך רציתי שהיא לא תתקפל בגלל היעדר הילד שלי. שזה שאין לי ילדים שלי לא יהיה אישיו. שהאישה בשיחה לא תשאל ולא תדע ולא תביע דעה ולא תניח מה מצבי ההורי ומה מצב הרצון שלי בילד. 

בשני המקרים, אם היו לי ילדים השיחה היתה מחליקה, היא היתה מניחה שאני מבינה, היינו מוצאות שפה משותפת והייתי הופכת ל"אחת משלהן" הקולקטיבי.

התחושה שאני לא מסוגלת להיפגש איתן בקבוצה כי השיחות עוברות על הילדים וההריונות ומה יש לי לתרום חוץ מלשאול שאלות פעורות בעיני עגל ולהרגיש קטנה ובורה; 

יש מרחבים שאני לא מרגישה שיש לי לגיטימציה לדבר בהם כי אין לי ילדים. יש לי חברות שאני לא מרגישה נעים להגיד להן שאני עייפה. יש מפגשים חברתיים שאני מדירה את עצמי מהן והחברות שלי לא באמת מבינות שלא נעים לי להיות האדם היחיד בחדר שלא הביא את הילד לַפליידייט. טבעי להן שכל אחת מהן למשך כמה רגעים הופכת מאדם מבוגר בשיחה לאמא, ואני מתכווצת בכיסא.

הבו לי מילים לדבר על זה

זה לא רק זה שאני אשה בלי ילדים שרוצה ילד והיעדר הילד כואב לה בגוף. כאבי פנטום בידיים ורגעים שבראש שלי ברור שיש לי ילדה רכה שמחכה לי בבית – ואני פותחת את דלת הבית ויש שם גבר ולפטופ, וילדה אין.

זה שיח שעדיין אין לו מילים. איך לקרוא לזה? כולן בהריון חוץ ממני? כולן אמהות חוץ ממני? זאת לא צרות עין שאומרת שהיה עדיף בעיני לו לא היה להן. זאת קנאה שמלווה בטינה כלפיהן שהן מזכירות לי שאני כשלון. שלהן יש ולי אין את מה שאני רוצה. שכולן הצליחו חוץ ממני. שאני לבד ורחוקה בזמן שעוד חברה ועוד חברה חוצות את הנהר אל עבר הצד הנכון של החיים.

אני תמיד צריכה לפתוח בהרבה מילים כדי להתנצל, להסביר שזאת לא צרות עין. שאני יודעת שהילד שלהן לא גורע ממני. שאני מבינה שקשה להן מאוד. את כל המילים האלו אני מרגישה שאני חייבת להגיד לפני שאוכל להגיע לסיבה בגינה פתחתי: כדי לדבר על הקושי והבדידות שלי. אבל אחרי שאמרתי כל כך הרבה מילים שלא רציתי אבל הרגשתי שאני חייבת, ובמקום שבו אמהות היא משהו שקורה והיא חוויה נהדרת אבל גם קשה, איך אפשר להגיד שדווקא היעדר הילדים מולן הוא מה שקשה לי? ולמה להקשיב לי?

כתבה: אישה שבחרה להישאר בעילום שם.

***

מחפשת ליווי רגשי לקראת הורות? כל הפרטים כאן.

ליווי רגשי לקראת הורות יכול לעזור לך לדבר את המילים שאין עבורם לגיטימציה ולעזור לך למצוא את הדרך להיות עם כל התחושות שעולות בך דרך חמלה, קבלה ופחות שיפוטיות. הפרטים על הליווי נמצאים כאן.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

חג שבועות והנפת תינוקות
טיפולי פוריות- ההיריון יגיע, גם אם לא תירגעי

מה זה ליווי רגשי לאמהות ולמי הוא יכול להתאים?

את אמא. נכנסת למסע שרב הנסתר בו על הגלוי.

את פוגשת התמודדויות, רגשות ומחשבות שלא חשבת שתפגשי.

האם יש לך עם מי לדבר עליהם בכנות?

זה נכון, בהורות יש יופי ושמחה, אבל גם יש בה גם כאב, אשמה, תסכול, ייאוש, ולעתים הבושה גוברת על הצורך והרצון לעשות שינוי ולהיות האמא שאת רוצה להיות.

יש דרך עבורך, היא קיימת. ההורות שלך לא חייבת להיות מלאה באשמה, תסכול, כעסים ותסכול מתמשך.

צעד אחר צעד, דרך הקשבה, מחויבות ורכות, את יכולה ללמוד איך להיות טובה אלייך, ודרך זה ליצור קשר טוב יותר גם עם הילדים שלך.

כאן הפרטים על ליווי רגשי בהריון ואחרי לידה

את יכולה ליצור איתי קשר דרך הווטסאפ ( 0522835020)

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.

× איך אני יכולה לעזור לך?