פרגון עצמי בהורות שיפוטיות ביקורת הילה פיאלקוב
אחרי לידה,  אמהוּת,  עזרה עצמית,  רגשות אשם,  רגשות אשם אחרי לידה

מביקורת, שיפוטיות ואשמה אל פרגון עצמי ותחושת הצלחה – התהליך של הילה פיאלקוב

פרגון עצמי הוא משהו שמוכר לך? לא כל כך? אם את אחרי לידה, אז סביר ששיפוטיות, ביקורת ואשמה מבקרים אצלך יותר מאשר פרגון עצמי. היום כמעט ואין אמא אחרי לידה שלא מרגישה אשמה, שלא מרגישה שהיא לא עושה מספיק, לא טובה מספיק, לא יודעת מספיק, ושבאופן כללי היא 'לא מספיק'.

אשמה היא הרגל מנטלי שמשתמר ומטופח, גם בלי שאנחנו שמות לב. אשמה היא סוג של סבל עודף שעולה בעקבות כאבים רגשיים בהורות, ואפשר ללמוד איך להחליש את הנוכחות שלה. כשעולה אשמה, אפשר לטפח כלפיה חמלה, להיות רכות עם עצמנו על היותה, אבל לא צריך לחשוב שאמא חייבת להרגיש אשמה. היא לא. החיים נפלאים גם בלעדיה.

לפניכן ראיון מעורר השראה שערכתי עם הילה פיאלקוב, שעשתה דרך משמעותית מאשמה, ביקורת ושיפוטיות לפרגון עצמי והצלחה בהורות ובכלל. מקווה שדרך הראיון תוכלו לקבל נקודת מבט נוספת לגבי איך אפשר להתמודד עם אשמה בהורות ולקבל השראה לצאת לדרך טובה עבורכן. הילה פיאלקוב היא מורה ליוגה נשית, מטפלת רגשית בנשים, אמא לארבעה ילדים מתבגרים ואישה יקרה לי. תיהנו.

"הבנתי שכל מה שאני עושה בחיים זה להצדיק את הקיום שלי"

הילה, ספרי לנו קצת על התהליך שעברת בנושא פרגון עצמי בהורות ובכלל.   

בעבר הייתה בי הרבה ביקורת ושיפוטיות, כלפי עצמי וכלפי הסביבה, שמנעה ממני לראות את היופי והשמחה סביבי. אני חושבת שלא הייתי מודעת עד כמה מאמץ היה בחיים שלי כדי להוכיח כל הזמן כמה שאני בסדר, ראויה, מספיקה. 

האסימון נפל לי בשיעור ימימה  (על שמה של ימימה אביטל, מורה רוחנית), שאמרה: "יש לך זכות קיום, גם בלי להצטדק". הבנתי שכל מה שאני עושה בחיים זה להצדיק את הקיום שלי. למשל, אם עבדתי קשה במשך היום או השבוע, אז מגיעה לי מנוחה, אבל אם קראתי ספר במשך רוב היום, אז אני צריכה להתנצל על זה ש"בזבזתי" את הזמן.

הריון, אישה בהריון
הילה בהריון ראשון

את יכולה להרחיב לגבי מה זה אומר "יש לך זכות גם בלי להצטדק"?

המשפט של ימימה הולך כך: "יש לך זכות קיום מבלי להצטדק- בהצטדקות מחפשת אישור חיצוני מתמיד ומתפתלת. אל תחששי לחיות כפי שאת." ה'הצטדקות' פירושה להצדיק את הקיום שלנו, את הבחירות שלנו, הרצונות שלנו. למשל, להיות בעשיית יתר – להתאמץ נורא, לתת מעבר ליכולת, לרָצות, לתת מקום גדול יותר לאחר מאשר לעצמי. 

זה כאילו שהיה בתוכי קול מחליש שאומר: "ככה את לא מספיקה, את לא ראויה, אבל אם תעשי יותר ותוכיחי את עצמך, אז אולי יעריכו אותך יותר, יראו אותך, יקשיבו לך". הפרגון העצמי הגיע רק אחרי שהייתה הצלחה ענקית, שבה, כביכול, הוכחתי את עצמי. 

את אומרת שבעבר פרגון עצמי הגיע רק אחרי מאמץ משמעותי שנעשה מצידך? הפרגון הגיע בעקבות משהו שהיה מעבר ליכולת שלך, והצלחת לעשות אותו למרות הכול?  

אני בוהה בשאלה, ובהתחלה לא מבינה. אחר כך קוראת שוב וכן מבינה, אבל לא יודעת מה לענות. אני חושבת עוד קצת ומבינה איזה פער עצום היה בין רמת המאמץ לרמת הפרגון. אני בעיקר זוכרת מאמץ בגידול הילדים שהיו קטנים ובשילוב בין עבודה ואמהוּת

הפעמים שאמרתי לעצמי מילים טובות היו מועטות, אם בכלל. בעיקר חיכיתי שהסביבה תפרגן לי על המאמצים שעשיתי, והייתי מתאכזבת כשזה לא היה קורה. הייתי מפרגנת לעצמי ספר חדש, פינוק כלשהו, לימודים של משהו שמעניין אותי, רק אחרי "שהרווחתי" אותם, והכוונה היא כמובן לרווח כספי. כאילו שאר הדברים שעשיתי לא היו מספיק חשובים כדי להצדיק הוצאה כספית על עצמי.

ילד בוכה לא ידעתי מה זה פרגון עצמי בהורות
הילה כאמא לילדה ראשונה

"הרגשתי שמה שאני עושה תמיד לא מספיק"

זה מזכיר לי איך שהייתי אחרי הלידה הראשונה, ואני יודעת שהתחושה הזאת רווחת אצל נשים אחרי לידה. גם אני התקשיתי לפרגן לעצמי כלכלית והאמנתי שלא מגיע לי. אני טיפלתי בילד שלנו באותה תקופה, וזו הייתה החלטה משפחתית, אבל הרגשתי שאם אני לא מכניסה כסף, אז עדיף שלא אוציא כסף על עצמי. גם כמעט לא פרגנתי לעצמי על העבודה האימהית שעשיתי, אלא בעיקר הרגשתי ביקורת, אשמה ואכזבה מהאמא שאני.

כן, זה בדיוק זה. זה בדיוק ה- "להצדיק את קיומי", שאומר שכמו שאני עכשיו זה לא מספיק. אני צריכה לעשות יותר, להספיק יותר בבית, להספיק יותר בחוץ. גם המחשבה שאחרות עושות יותר ואני לא עושה מספיק, מעלה בי את ההרגשה שכמו שאני היום זה לא מספיק. אני לא מספיק מרוויחה, לא מספיק מתקתקת, לא מספיק מג'נגלת, לא מספיק עושה, מה שאומר שאני לא מספיק טובה או ראויה ואז לא מגיע לי פרגון על זה. אני כותבת את זה בדמעות ושמחה מאוד שאני חושבת פועלת אחרת היום.

מה התחיל להשתנות בך דרך לימודי ימימה?  

בזכות המשפט של ימימה נפל לי האסימון והבנתי עד כמה אני לא טובה לעצמי. השינוי לא קרה בן רגע, אלא הוא עדיין קורה ומתמשך. היום אני שמה לב לשיח הפנימי שלי, לא מחכה שהציבור ימחא לי כפיים, ומרימה לעצמי על הצלחות קטנות יומיומיות. למשל, הייתה לי שיחה טובה עם אחד הילדים? שמחה ומודה לעצמי. הכנתי אוכל טעים? שמחה ומודה לעצמי. העברתי שיעור יוגה טוב? עפה על עצמי. 

לפני שבוע העברתי הרצאה בלייב בקבוצת פייסבוק שאני חברה בה והייתי ממש גאה בעצמי על ההרצאה הזאת, אפילו שלא היו תגובות מדהימות או פרגונים חיצוניים. הרגשתי שאני מבסוטית ממה שאמרתי וממי שאני. השלב הבא שאני רוצה להתפתח לתוכו- לפרגן לעצמי גם כשאני מפשלת. אפשר לקרוא לזה בשם הגדול – 'קבלה עצמית'.

לא ידעתי מה זה פרגון עצמי כשהייתי אמא צעירה
הילה כאמא לשניים

"היום 'הצלחה' מבחינתי, זו היכולת שלי לקבל את עצמי כמו שאני"

מהי הצלחה קטנה יומיומית ששווה פרגון עצמי עבורך היום?  

עדיין יש בי כמיהה לפרגון חיצוני כמעט על כל דבר. הילדה הקטנה שבי רוצה שיראו אותה, שיאהבו אותה, שיגידו לה שהיא נהדרת ונפלאה. זה מתבטא בכל תחום- לייקים או תגובות על דברים שאני כותבת, מחמאות על האוכל שאני מכינה, על איך שאני נראית, על זה שאני חכמה, שנונה, מצחיקה, סקסית. אני מייחלת לכך שהעולם יהדהד לי אהבה על כל צעד ושעל. 

יחד עם זאת, הבוגרת שבי מבינה שהכמיהה הזאת לעולם לא תוכל להתמלא על ידי החוץ. זאת כמיהה עמוקה מאוד, עתיקה מאוד. היום אני מבינה שאני לא יכולה להיות תלויה בחוץ כדי להתמלא, כי זה הופך אותי לאדם מאוד מטולטל, לא יציב, כמו סירה במים סוערים שמתנדנדת לאן שהגלים לוקחים אותה. אני לומדת למלא את עצמי, לומדת את מקומי בעולם.  

היום 'הצלחות' מבחינתי, זה היכולת שלי לקבל את עצמי כמו שאני. אם פישלתי ולא ירדתי על עצמי, זאת הצלחה ששווה פירגון. אם נשארתי יציבה אל מול סערה של אדם אחר, זאת הצלחה ששווה פירגון. בכל פעם שאני זוכרת את מקומי ולא מתבלבלת או מטלטלת, אני מאוד גאה בעצמי, כך שפרגון היום הופך בעצם לסוג של קבלה עצמית.

הורות לילדים בוגרים, בן ובת, הילה פיאלקוב, מתבגרים
הילה והילדים הבוגרים שלה

"אני פחות מוציאה אנרגיה על מה אחרים חושבים ויודעת לפרגן לעצמי"

אני מאוד מתחברת לתחושת הטלטול וחוסר היציבות בהמתנה לפרגונים מהחוץ. ההמתנה לפרגון מבחוץ היא בעצם תלות, שגורמת לפסיביות וחוסר אונים, כי אין ידיעה מתי והאם הפרגונים יגיעו. בנוסף, הבור שזקוק לפרגון נשאר פעור גם כשמגיע פרגון מבחוץ, כי לא תמיד הוא מגיע בעוצמה המתאימה או בתדירות המתאימה או בטון הרגשי המתאים. 

אני מאוד מתחברת למה שאת אומרת, במיוחד לתחושת הבור. כשאני לא על מקומי, אז אם מישהו אומר לי משהו טוב, אני שמחה, ואם מישהו אומר לי משהו לא נעים, אני עצובה. לעומת זאת, כשאני זוכרת את מקומי, אני יודעת מי אני, ולכן הרגשות ומצב הרוח שלי לא תלויים בפרגון של האחר. זהו איזון עבורי. קבלה עצמית זה הבסיס ליציבות ואיזון.

כשאני 'על מקומי' אני יכולה לזהות בתוכי יציבות פנימית, שאינה תלויה בדבר. מקום של שקט, פנימי, שאינו מוטה מקולות חיצוניים. לפעמים התחושה הזאת היא יותר פיזית כמו להיות נטועה באדמה, לזכור את הדרך שלי, את הטוב שבי. לפעמים זה מרגיש כמו צלילות של ההכרה ויכולת לראות את הדברים כמו שהם, ללא פרשנות שמקורה באשליה. כשאני מכירה את עצמי בלי לשפוט את עצמי, בלי לרצות להיות אמא אחרת, אני יכולה להיות מדויקת עבור עצמי ולפרגן לעצמי גם על מה שלא נראה מבחוץ.

מעבר לפרגון עצמי, שהופך להיות פחות תלותי באחרים ויותר מדויק לצורך שלי, אני מוציאה פחות אנרגיה על מה אחרים חושבים ופחות מתאמצת כדי להרשים או לרצות (בקמץ). אני פחות דורשת מעצמי להתאים את עצמי לאחרים ומרגישה יותר בנוח בתוך העור של עצמי. אני חושבת שאפשר לקרוא לזה 'התבגרות' במובן הטוב של המילה אולי אפילו 'עצמאות פנימית'.

פרגון עצמי הילה פיאלקוב ילדים בוגרים תחושת הצלחה בהורות
הילה והילדים הצעירים שלה

התקופה של ההריון ואחרי הלידה היא התקופה הכי קשה בחיים והפרגון בה הוא הכרחי

מנקודת המבט שלך כמטפלת ביוגה, למה לדעתך בתקופה של ההריון ואחרי הלידה הביקורת העצמית בשיאה, והיכולת לפירגון עצמי נמוכה?

עבור נשים רבות תקופת ההריון מלווה בחרדה ופחד, בעיקר לבריאות התינוק. האגן שלנו זהו המקום אליו אנחנו מדחיקות כאב, טראומות, וכל מני סודות שלא העזנו לחשוף. הלידה היא סוג של טלטלה גדולה, בטח בפעם הראשונה אבל גם אחר כך. זאת טלטלה פיזית, אבל יחד איתה גם משתחררים דברים ששמרנו באגן.

אישה אחרי לידה נשארת לבדה, ללא תמיכה, מטפלת ביצור קטן ששואב את כל האנרגיה שלה. היא כאובה ובודדה, ההורמונים שלה משתוללים, המון פחדים השתחררו ואין להם מענה, ובנוסף לזה היא אמורה להיות מאושרת. לפעמים הפער פה הוא בלתי נסבל ומוביל לתחושות לא נעימות כלפי עצמך, לביקורת עצמית ואפילו לתחושת כישלון.

התקופה של ההריון ואחרי הלידה היא תקופה מאוד מאתגרת. עבורי זאת הייתה התקופה הכי קשה בחיים, וחוויתי אותה 4 פעמים. זה היה מאתגר בכל פעם מחדש, אבל דווקא הקושי הוא הזדמנות גדולה ללמוד על עצמך וללמוד את עצמך. אמהוּת היא דרך ההתפתחות האישית הכי טובה שאני מכירה והילדים שלנו הם מורי דרך אדירים בשיקופים שהם משקפים אותנו.

מילה אחרונה- פרגני לעצמך עזרה כמה שאפשר וכמה שיותר, ותזכרי – מה שאת זה מספיק.

**

הילה פיאלקוב, מורה בכירה ליוגה נשית ומטפלת רגשית נשית. מוזמנות ליצור קשר ולעקוב אחריה בפייסבוק, באינסטגרם, בערוץ היוטוב, ובמייל: hilla.yoga4me@gmail.com

לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית נשים בהריון ואחרי לידה, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהוּת'. הבלוג האישי שלי . אפשר לשלוח לי הודעה דרך הווטסאפ ל 052-2835020

**

מחפשת ליווי רגשי בהריון ואחרי לידה?

ליווי רגשי הוא תהליך המותאם באופן ייחודי לנשים בהריון ואחרי לידה, כדי לעזור להן להתמודד עם האתגרים הרגשיים האופייניים לתקופה דרך חמלה, קבלה, הפחתת שיפוטיות והגדלת הביטחון ההורי. כאן הפרטים למי התהליך מתאים במיוחד.

**

אולי יעניין אותך לקרוא גם:
על כאבים רגשיים בהריון ואחרי לידה ואיך אפשר להימנע מסבל עודף/ לימור לוי אוסמי
להפסיק להספיק / מאשה טרטנברג
תודה לעצמי, כי אני האמא הכי טובה שאני יכולה / עידית סברדליק

ליווי רגשי בהריון ואחרי לידה – להכניס נשימה אל תוך הדחיסות

מיליוני נשים עוברות בכל יום את תקופת ההיריון ואחרי לידה, אך אין אישה שלא מרגישה כיצד החיים שלה משתנים ללא היכר. בשינוי של ההורות יש משהו מבורך, שמתקרב לתחושת הנס או הבריאה, אך השינוי הזה מביא איתו גם אתגרים פיסיים ורגשיים, המפגישים עם תחושות לא צפויות או לא נעימות.

ליווי רגשי בהריון ואחרי לידה הוא הדרך להכניס נשימה, הקלה, ביטחון בהורות, ולהפחית שיפוטיות, ביקורת, הלקאה עצמית ונוקשות. תהליך הליווי עוזר לנשים לפתח חמלה עצמית, יכולת קבלה של המציאות ומודעות למחשבות ודפוסים שלא בעדן. הוא מסייע לרכך ולהיטיב עם החוויה ההורית ולהכניס הקלה, חיבור ומשמעות.

רוצה לשמוע עוד על תהליך הליווי? כל הפרטים נמצאים כאן. 

אשמח ללוות אותך,

לימור, יוצרת האתר.

לימור לוי אוסמי

מלווה רגשית נשיםבהריון ואחרי לידה, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'. נפגשת עם נשים בכרכור ובשיחות וידאו. לפרטים וקביעת מפגש אפשר ליצור איתי קשר בהודעה - 052-2835020.

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.

× איך אני יכולה לעזור לך?