קןנפליקט מאבק אמא ילד ילדה התנהגות של הילדים
אהבת אם,  אחרי לידה,  איפה אני בתוך האמהוּת?,  אמהוּת,  התבוננות עצמית בהורות,  עזרה עצמית,  רגשות אשם אחרי לידה,  תחושות כלפי הילדים,  תחושות מגוונות אחרי לידה

"הילד הזה נמאס עליי": על התנהגות של הילדים שמוציאה אותנו מדעתנו

"מה שווה התאגיד, אם אנחנו לא שולטים בו?", אני נזכרת באמירה ההיא של מירי רגב. זה קצת מפתיע, אבל זה המשפט שקופץ לי כשאני ניגשת לכתוב על הקושי להתמודד עם התנהגות של הילדים שמוציאה אותנו מהדעת. אני מתכוונת להתנהגויות מצד הילדים/ תינוקות/ פעוטות, שהיינו רוצות למגר, להעלים, לשנות מן היסוד ולוודא שלא יחזרו שוב. לעולם.

בכל גיל של הילדים, מגיל ינקות והלאה, יש התנהגות של הילדים שמעוררות בנו חוסר נוחות, כעס, תסכול או חוסר אונים, החל מהרגלי שינה בינקות, עד גיל שנתיים הנורא או גיל ההתבגרות. אלו בדרך כלל התנהגויות או הרגלים שיוציאו מאיתנו את הצד הפחות יפה או נחמד בהורות. הם יכולים להוציא מאיתנו צעקות, האשמות, הקנטות, חוסר סבלנות, רטינות. הם יעוררו בנו דפוסי חשיבה שהילד הזה נוראי, בלתי נסבל, או שהם יעוררו מוטיבציה לשנות את המצב, ואז להישאר מתוסכלות כששום דבר לא עובד.

אם נבהלתן על ההתחלה, קחו נשימה. אנחנו משתדלות לדבר פה כנות. מה שנדמה שקורה רק אצלכן ואסור לדבר עליו, קורה גם אצל האחרות. אז כן, בכולנו עולים רגשות לא נעימים כלפי התנהגות של הילדים, בואו נדבר על זה.

התנהגות של הילדים, לא מלאכים
בני אדם הם לא מלאכים

קונפליקט: כשהתנהגות של הילדים לא תואמת את הרצונות  

הרגלי שינה, הרגלי אכילה, התארגנות בבוקר, סדר וניקיון, חשש מבעלי חיים/ גובה/ מים/מפגשים חברתיים, ביישנות, צעקות/נשיכות, וכדומה, הם חלק מהתנהגויות של הילדים והילדות שמעוררים בנו תסכול ומצוקה. אנחנו רוצות שהם ישנו בלילה, שיאכלו בריא, שידברו בצורה מנומסת, שייקחו חלק בפעילויות חברתיות, שישמרו על הסדר ועל הניקיון. אין שום בעיה או הגזמה בבקשות והרצונות שלנו, אבל כשהם לא תואמים את המציאות, מתחיל להיווצר קונפליקט שלפעמים מוביל למאבק, מה שעושה לנו כווץ' מכל הקטע הזה של ההורות.

כשאין הלימה בין הרצונות והערכים שלנו כאמהות לבין ההתנהגות של הילדים, זה יכול ליצור תסכול וחוסר אונים. הבעיה המרכזית מתרחשת כשהתסכולים מובילים אותנו להתנהג כלפיהם באופן שלא תואם את הערכים שלנו כאמהות. אחרי רגעים בהם התנהגנו מגעיל, גלגל האשמה והבושה מתחיל להתגלגל, מחשבות מקובעות חוזרות להציף את התודעה ("הילד הזה בלתי נסבל", "אי אפשר איתו", "אני לא יכולה יותר"), ויכול להתחיל ריחוק מהילד או הילדה. זה מכאיב.

כשאנחנו יוצאות מאיזון פעם בכמה זמן, זה אמנם צובט, אבל אפשר להמשיך הלאה. אבל כשקצב החיכוך עם הילדים או הילדות הולך ומתגבר, זה מעיב על מערכת היחסים איתם ופוגע משמעותית ברווחה הנפשית שלנו, האמהות.  

דפוס אוטומטי מביא אותנו לאותן תוצאות של התנהגות

"אני לא מרגישה שאני אוהבת את הבת שלי"

"אם אני אהיה כנה איתך, אני מרגישה שאני לא אוהבת את הבת שלי, לא כמו את הילדים האחרים", היא אמרו ועלו לה דמעות. היא הגיעה לתהליך ליווי סביב התלבטות אם להיכנס להריון נוסף, אבל אחרי כמה מפגשים היא שיתפה שהקשר שלה עם הבת הבכורה מכאיב לה ורחוק מאיך שהייתה רוצה שיהיה (פרטי המקרה מבוססים על מקרים אמיתיים אך שונו לחלוטין, כדי לשמור על הפרטיות). 

במפגשים הבאים תהליך הליווי התמקד במערכת היחסים עם הבת הבכורה, ורגשות יכלו להתבטא אחרי שנים של הסתרה. היא יכלה לפנות זמן כדי לדבר בכנות על איך היא מרגישה, מה מכעיס או דוחה אותה בהתנהגות של הבת שלה, לדבר את מה שלא היה לו מילים עד עכשיו. היא כבר לא הייתה לבד.

כמו שקורה לרובנו, בהתחלה היא הרגישה שלרגשות הקשים כלפי הבת שלה אין מקום, ושעדיף לנסות להתעלם מהם או להתגבר עליהם. היא מעולם לא עצרה לבדוק מה קורה לה בסיטואציות קשות ומתסכלות מולה, אלא הייתה בטוחה שמשהו בהתנהגות של הבת משובש, מעצבן, ומוציא מהדעת וזה משהו שלא יכול להשתנות. 

לאורך השנים היא ניסתה להתנהג הכי טוב שיכלה, להכיל התנהגויות לא נעימות או להציב גבולות, אבל בסופו של דבר התסכול הצטבר והתפרץ בצעקות, הקטנות וזלזול. היא הייתה צריכה ללמוד מחדש שמותר לה להרגיש, להבין שרגשות קשים הם חלק בלתי נפרד מההורות, להכיר אפשרויות תגובה נוספות שלא היו זמינות לה. הדרך ליחסים של קירבה נפתחה בבפניה.

התנהגות של הילדים ספוג הכלה
האם להיות ספוג ולהכיל את ההתנהגות של הילדים זו בחירה שמתאימה תמיד?

מודעות בהורות יכולה לשנות את דרך ההתמודדות עם הילדים 

מודעות מתפתחת לגבי מה שאנחנו מרגישות מול הילדים יכולה לשנות את מידת המצוקה ואת הדרך שבה אנחנו מתמודדות. דרך תירגול ערות ונוכחות בהורות, אנחנו לומדות להסב את תשומת הלב אל מה אנחנו מרגישות ועוברות, גם בתוך סיטואציות התנהגות של הילדים וגם אחרי שהן מסתיימות.  

דרך תירגול מודעות אנחנו לומדות לשאול:

מה לא נעים או נוח לי כשהוא/היא מתנהגים ככה?

מה הפרשנות שלי להתנהגות שלו/שלה?

מה הרגשות שעולים בי?

איזה מחשבות מעסיקות אותי? 

האם המחשבות שלי עוסקות בעבר או בעתיד?

איזה זיכרון מתעורר בי?

מה אני מפחדת שיקרה אם ההתנהגות הזו תמשיך?

האם אני מרגישה שההתנהגות היא באשמתי או באחריותי?

דרך תירגול תשומת לב אנחנו מתחילות ללמוד שמערכת יחסים בין הורים לילדים דומה למערכות יחסים אחרות בחיים (זוגיות, משפחה, חברות), ומעוררת קשת של רגשות, שחלקם נהדרים וחלקם מכאיבים. עם התירגול מתפתחת גם הבנה שאפשר לקיים מערכת יחסים חמה ואוהבת עם הילדים, יחד עם רגשות ומחשבות שחשבנו שאסור להם להיות.

קשת התנהגות של הילדים מורכבת מכל מיני צבעים
מערכת היחסים עם הילדים מורכבת ממגוון של רגשות

המפנה בהורות התחיל אצלי בהסכמה להרגיש 

אני לא מכירה שינוי התנהגותי שיכול להתרחש בלי ההסכמה להכיר בכך שיש רגשות לא נעימים כלפי הילדים. זה קשה, אני יודעת כמה שזה קשה, אבל הקושי הוא עבור מטרה שמשמעותית לנו- ליצור מערכת יחסים קרובה וטובה עם הילדים.

עבורי, שם היה המפנה שהתחיל בהורות. בהסכמה להרגיש, בהסכמה להכיר בכך שאני לא האמא שחשבתי שאני אהיה, בהסכמה לבנות את דמות האמא שאני רוצה להיות. עד אז היה הרבה מאבק, בעיקר מאבק עם עצמי. למה לא טוב לי כל הזמן? למה אני לא סבלנית כל הזמן? למה אני לא מפעילה ומשחקת איתו יותר? היה לי טוב, הייתי סבלנית, והפעלתי ושיחקתי המון. אבל בחוויה האישית שלי, זה היה לא מספיק. הרגשתי שאני צריכה לעשות יותר.

התסכול מאיך שהתנהגתי לא נשאר כלפי עצמי, אלא הייתי  גם מתוסכלת מהבן שלי. למה הוא בוכה אחרי כל החלפה? למה קשה לו לעבור מבגדי קיץ לחורף? למה הוא בוכה במקלחת או במגע עם דשא? (סימנים קלאסיים לילד עם תכונת הרגישות או בעיה בוויסות חושי). הוא היה ילד מתוק להפליא, אבל אני רציתי יותר. גם ממנו וגם ממני. וזה העלה בי רגשות ומחשבות לא קלים.

עבורי זו הייתה הזמנה למסע שלא תכננתי. מסע של היכרות עם עצמי, מסע של מפגש עם מקומות שהעדפתי להניח בצד, מסע של הסכמה להרגיש. אני עדיין צועדת במסע הזה. 

שק, שק אשמה בהורות
הסכמה לראות את שקי האשמה והתסכול ולבחור להיות איתם בקשר אחר

התנהגות לא נעימה של הילדים: להפסיק להתעלם, להדחיק, להכחיש

אני יכולה להגיד לכן בפה מלא שבהורות אני נלחמתי על הזכות להרגיש. נלחמתי על על הזכות להיעלב מהילדים, להיפגע, לעשות סיפור. נלחמתי על הזכות להיות עצובה, להרגיש חרטה (זה הרגש שהכי הפחיד אותי), לרצות להיעלם ולא לחזור. נלחמתי על הזכות להרגיש רגשות לא נעימים מול מעשים שונים של הילדים. זאת הייתה מלחמה, כי בסביבתי לא חוויתי אמהות שמרגישות, והמסרים שקיבלתי היו שהכול שטויות ואין מה להתרגש מהילדים. 

בחרתי להרגיש, כדי להפסיק להתעלם, להדחיק, להכחיש, ובעיקר כדי להפסיק לנסות אסטרטגיות שלא עבדו לי. בחרתי להיות בקשר עם הרגשות, יחד עם ההבנה שהם לא האמת היחידה או הקבועה, אלא שהם זמניים כמו החיים עצמם. ידעתי שגם אם עכשיו, ברגע זה, אני מרגישה שאני לא סובלת אותם או את ההתנהגות שלהם, עוד רגע זה יעבור לי ואני אשוב לחבק, לאהוב, להוקיר, ולהודות על קיומם. זו הייתה בחירה ללמוד להיות בדרך אחרת עם רגש – גם לטפח לגיטימציה להרגיש, וגם לא לאחוז ברגשות ולהאמין שהם קבועים או מעידים על משהו בי או בהם. בשבילי זה חופש במלוא מובן המילה.

גלים
הרגשות שלנו הם כמו גלים – באים והולכים

הילדים והילדות הם המורים והמורות הכי טובים להסכמה להיות ברגש

אני זוכרת שיחות עמוקות עם הבן שלי, שהיה אז בן 7. אלו היו שיחות בהן איפשרתי לו להרגיש את המהפך שקורה אצלו בחיים. אני לא אשכח נסיעה קשה במיוחד, כשהקטנה צרחה מאחור והוא שאל: "אמא, אני לא באמת התכוונתי שאני רוצה אחות", ואמרתי לו:" זה באמת קשה לפעמים, אבל הרגעים האלה עוברים ואז בעיקר נהנה. וגם, לא הבאנו אותה בגלל שביקשת, אלא בגלל שרצינו". אלו היו כמה דקות של עומק וכנות, שלאחריה היא נרגעה והוא חזר לצחוק ולהשתובב איתה, כאילו לא קרתה דרמה רגע לפני.

אם נסתכל על הילדים שלנו, הם המורים והמורות הכי טובים להסכמה להיות ברגש. הם בוכים עד הסוף, צוחקים עד הסוף, מתרגזים עד הסוף, ויכולים להחליף צחוק בעצב תוך דקות, ולהיפך. הם לא מאשימים את עצמם על הרגש, הם לא נבהלים ממנו, הם לא מאמינים ברגש או מנתחים אותו. הם פשוט נמצאים ברגש שמגיע אליהם, עד שהוא ממצה ועובר.  

צחוק הנאה שמחה ילדים הורות
ההסכמה להרגיש מתבטאת גם ביכולת גדולה יותר לשמוח וליהנות

איך היית רוצה להתנהל עם רגשות לא פשוטים מול התנהגות הילדים?

בכל רגע נתון יש לנו אפשרות להתחיל לתרגל דרך אחרת. דרך שאומרת כנות ופשטות, שאומרת לעשות סיפור ממה שמפריע לנו, לכעוס ממה שמכעיס אותנו, להיעלב ממה שמעליב אותנו, להיעצב ממה שמעציב אותנו. ויחד עם זה, לזכור שכל רגש חולף ולא נשאר לתמיד.  

אנחנו לא חייבות לשתף פעולה עם אווירה חברתית של הכחשה ודה-לגיטימציה לרגשות הוריים. אנחנו לא חייבות להמשיך לצעוד בדרך שהיא לא אפקטיבית לנו, לא נוחה לנו, לא תואמת את הערכים שלנו, ומבטלת את מי שאנחנו כבוגרות וכאמהות. אני לא יודעת איך אצלכן, אבל אני מרגישה שאחד הדברים שהייתי רוצה להעביר לילדים שלי זה את הלגיטימציה להרגיש, ואני  אני לא אתן לגיטימציה לעצמי, איך אוכל ללמד אותם?

הילדים שלנו הם הדברים הכי יקר לנו בחיים וברובנו יש את הכמיהה להרגיש איתם רק טוב, רק נפלא, רק זרימה, רק כיף ושלווה. הרצון הזה טבעי וברור ובהחלט יש לו מקום, אך יחד איתו אתן מבינות שהמציאות היא אחרת, ויש רגשות נוספים שעולים בתוך מערכת היחסים איתם. השאלה שאפשר לשאול היא  – איזה קשר הייתן רוצות שיהיה לכן עם הרגשות? איך הייתן רוצות להתנהל כשעולים בכן רגשות לא פשוטים? איזו מערכת יחסים הייתן רוצות שתהיה לכן עם כל אחד מהילדים? אלו שאלות חשובות, שהתשובות אליהן יכולות לכוון אתכן לצעידה בדרך הורית שמתאימה לכן.

אם אתן רוצות להתחיל לתרגל כדי ליצור שינוי בהורות, נסו לבדוק מה הדבר האחד שאתן נשארות איתו לאחר קריאת המאמר, ומה הייתן רוצות שיהיה התירגול שלכן לשבוע הקרוב. לבדוק מה הדבר הקטן שאפשר ליישם מתוך המילים שהתחברתן אליהן. אוסף של תירגולים קטנים יוצרים שינוי גדול. רק לא לשכוח חמלה גם בתוך התירגול ♥.

שלכן,
לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית נשים בהריון ועד שנתיים אחרי הלידה, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'.

**

יש שתי כתבות מעניינות שכדאי לכן לקרוא בנושא של רגשות לא מדוברים כלפי הילדים: פרדוקס האמהות אחרי לידה: שמחה ועצב בו זמנית, כשאמהות יכירו בכך שהן שונאות את הילדים, האהבה שלהן רק תתעצם / נועה לימונה, הארץ

אם אתן מרגישות שמשהו מכל זה מדבר אליכן והייתן רוצות לפנות זמן כדי לדבר על רגשות ומחשבות שאין להם מקום כרגע וכדי להתפתח לכיוון האמא שאתן רוצות להיות, אז ליווי רגשי בהורות הוא משהו שיכול להתאים לכן, אתן יכולות לכתוב לי כל שאלה בווטסאפ.

לפרטים על ליווי רגשי בהורות לחצי כאן

מלווה רגשית נשיםבהריון ואחרי לידה, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'. נפגשת עם נשים בכרכור ובשיחות וידאו. לפרטים וקביעת מפגש אפשר ליצור איתי קשר בהודעה - 052-2835020.

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.

× מעוניינת בליווי רגשי לאמהות?