אמהות אוהבות את הילדים שלהן

כל האמהות אוהבות את הילדות שלהן?

אמהות אוהבות את הילדות שלהן. נכון? כן. וגם, תלוי. זה מורכב. אני רוצה להודות במשהו שלא פשוט להגיד בקול: כשהבת היפה שלי, המהממת, המושלמת, נולדה, לא הרגשתי כמעט כלום. כן הרגשתי שוק ובלבול. תחושה מוזרה כזאת, איך יכול להיות שיצא ממני יצור חי? כן הרגשתי מסירות ללא תנאי, שזה לא משנה מה יבוא, אני אמסור עליה את גופי ואת נפשי (והיו רגעים שאכן הייתי צריכה להשתמש בכוח הזה). אבל לא הרגשתי את רגשות המתיקות הגואים. את הרצון לשאוב אותה אליי, להביט בה, להריח, להתגאות. כל מיני דברים ששמעתי וראיתי מסביבי.

ככל שנקפו הימים, השבועות, החודשים, הבנו שמצאנו את עצמנו עם אחת מהתינוקות האלו שלא ישנות, והכוחות הלכו ועזבו אותי יותר ויותר, הלב שלי הלך ונסגר. המסירות שלי לא פחתה, אפילו החריפה במובנים מסוימים, מנתקת אותי לאט לאט עם הקשר מהמציאות. דכדוך כבד הלך והשתלט עלי, אולי דיכאון. זה כבר עבר, ועכשיו אין לדעת.

אמא אוהבת מחבקת תינוקת אחרי לידה בבית חולים אמהות אוהבות
לצילום: רות לונה לב

לא הבנתי עד כמה ההנקה מזיקה לקשר בינינו

ההנקה הייתה הנוראית עבורי, ולא הבנתי בזמן אמת כמה שהיא מזיקה לקשר בינינו. הלילה הראשון שישנו ביחד, לולי ואני, כשאני כבר לא מניקה, היה רגע אחד מרגעי המתיקות הראשונים בינינו. עד היום אני נהנית להתכרבל איתה ולנמנם יחד.

הזמן חלף. לולי גדלה, ובמובנים מסוימים עדיין הייתה מה שנהוג לכנות ״היי ניד״; המון ידיים, פיזיות, היצמדות טוטאלית אליי כשאני בסביבה, לא מעסיקה את עצמה בלעדיי לרגע, וכל זה כשברקע מתחילים הרצונות החזקים שה לעצמאות ושליטה (מה שנהוג לכנות 'גיל שנתיים האיום'. מה כל כך איום בזה שהילדה שלי מפתחת אישיות?).

במובנים אחרים, כבר יכולתי לראות שקיבלתי את הילדה הכי קלילה וזורמת שאפשר לבקש: יצירתית, עם יכולת וורבלית הרבה מעל לגילה, אינטליגנציה רגשית נפלאה, נהנית ומתלהבת מהכל, ונשמה נעימה, רכה, מתלטפת, מתמסרת. עדיין לא עזר לי. משהו במערכות האהבה שלי עדיין גמגם.

אמא מנשקת תינוקת אהבה
הילדה הכי קלילה וזורמת שאפשר לקבל

השנה הראשונה להורות הייתה טראומטית בשבילי

השנה ומשהו הראשונות הטראומטיות, הכעס שלי על עצמי, איך לא ראיתי מה אני עושה לעצמי, מה אני עושה לה. אשמה. כל החומרים שמהם עשוי ריחוק, עדיין שיחקו בתוכי (ועדיין משתעשעים בי לפעמים). גם עדיין היה לי נורא נורא קשה, עדיין ידיים, עדיין התנגדויות, עדיין השעמום הנורא, השניות החולפות בקצב האיטי ביותר בעולם כשמעבירים את הזמן עם פעוט. אלוהים, השעמום המייסר, והמורכבות הפיזית אצלי.

כל איסוף מהגן, מלחמה בשבילי לצאת מהבית לקור/לחום/לבדים המגרדים/לכאבים/לעצמות המתפוקקות בכל תנועה, צעד וכיפוף. כל בילוי בגן שעשועים שדה קרב, גם אם הילדה שלי נדירה במושלמותה (והיא אכן כזאת).  כל ביקור אצל חברים, מסכת מייאשת של זמן שלא עובר, של צעצועים שעוד רגע אצטרך להתכופף להרים, של יאוש אימהות סמיך ודביק ועייף. כולנו יחד בסירה הזאת.

תינוקת זוחלת ואוספת עלים עלים
כולנו יחד בסירה הזאת

היא התחילה לדבר ומשהו התחיל להשתנות בקשר בינינו

לאט לאט החלו רגעים קטנים לחדור את השריון. היא מדברת. היא מדברת ממש. לא רק ״בית״ ו״בובה״ ו״שעון״. היא יודעת שאני בהריון עוד לפניי. היא יודעת לפניי שיש לי תאומים. היא חולמת עליהם, ומספרת עליהם (ואנחנו מכחישים, למודי פרידות מוקדמות מדי וכואבות מדי).

כשאני מספרת לה אחרי הסקירה הראשונה שהייתי אצל הרופאה, והיא אמרה לי שיש לי משהו נחמד בבטן, היא מרימה אליי עיניים נוצצות ואומרת בחיוך ענק ובאנחת הקלה, ״התינוקים!״ ושתינו צוחקות ומתחבקות. שלוש פעמים ביום היא מנשקת לי את הבטן, פעם אחת מכל צד.

כשהיא נסערת אנחנו עורכות שיחות משפחתיות, שכוללות גם את ״התינוקים״. היא רוצה לשמוע מה גם הם חושבים. כשמשהו מפריע לה היא מציעה ״בואו נדבר על זה״ (היא בת 2.7, כן?). היא נוגעת בחומרי היצירה שלי, מתרגשת איתם ואיתי. אנחנו חולקות את זה, אני מציינת לעצמי בכוכבית קטנה.

ילדה מנגנת על גיטרה

האהבה בינינו מתחילה לפעום, כמה כואב זה לאהוב!

עם הזמן היצירתיות והיצירות מתחילות לזרום גם ממנה. עוד התרגשות קטנה שנוזלת ממני, עוד רגע ורגש של חיבור. אני אומרת לגננת שלה שהיא התחילה מדי פעם להעסיק את עצמה לבד לכמה דקות, במשחק פה ושם. הגננת מתפלאת, זה מה שהיא עושה בגן כל היום, לא חשבתי שיש עם זה עניין. אני בולעת שוב רוק של אשמה/כעס. מה אני עושה לא נכון?

הזמן חולף, והדקות האלו מתחילות להתארך, השיחות נעשות מצחיקות יותר, מעניינות יותר, מאתגרות יותר. החיבוקים נעשים מסורים יותר, ופתאום אני מוצאת אותי מריחה לה את השיער, מתגעגעת אליה כשהיא לא לידי. מחכה לרגע שלנו יחד. לא כל הזמן, לא צריך להגזים, אבל אהבה מתחילה לפעום בנינו בעוצמה, וזה כואב! פתאום אני מסכימה לראות איזה סיכון נורא זה לאהוב. כמה צדקתי כשלקחתי רגע לפתוח את הלב לאהבה. הרי זו להבה כל כך בוערת ושורפת!

אם לא הייתי בהריון עם תאומים, הייתי יכולה לתכנן תכניות לעתיד

אני מחכה לעוד שני ילדימות, שיגיעו מתישהו בשבועות הקרובים. אין לדעת מתי בדיוק, טווח הזמן הצפוי ללידת תאומים משתרע עד אין קץ (הו, כמה שאני אוהבת חוסר וודאות). ביום שבת יאיר ואני ישבנו, אישה ואיש בכורסאותיהם המרופדות, בנינו פעוטה מאושרת שוכבת על הבטן בראש סוער מתלתלים ומנופפת בעונג ברגליה, תוך שהיא בונה מקל ארוך ארוך ארוך מחלקיקי משחק זיזיים. בעצמה.

אני מסתכלת על יאיר ואומרת לו: "מותר רגע משהו קצת מרמרה?" ולא מחכה לתשובה. "אתה יודע, אם לא היינו מחכים עכשיו לצמד הקופיפים, אז. זהו. בשבועות הקרובים היה נגמר החלק הנורא של הפעוטוּת. הלילות כבר ממש בסדר (ומה שלא, התרגלנו), הלב כבר פתוח לרווחה, מה זה פתוח, פעור. כיף ביחד. מתחיל להיות לנו לרגעים גם פנאי. סתם פנאי של מבוגרים, לקרוא עיתון, לפטפט, לבשל משהו, לצאת בערב כשסבתא האהובה באה לשמור. הכל מרגיש אפשרי. בעולם אחר, שבו לא היו שתי נשמות בדרך להגיע לכאן (אבל מתי, אלוהימה, מתי), הייתי נרשמת עכשיו לאיזה ארבע קורסים, ומתחילה לעשות תוכניות עסקיות. ובא לי שוב קצת לבכות את זה."

הוא מחייך אלי, אהובי.

תינוקת ואמא אוהבת בהריון
אהבה פועמת

כמה בוערת היא האהבה לילדים

אחרי שעה אני יושבת איתה כשהיא מכרסמת מנגו שהביא לה ״שוֹמקי״, שלומקי שלה. הידיים הרכות האלו לוכדות את הגרעין החלקלק, והיא שואבת את הפרי הצהבהב, סנטר עגול מטפטף מעל לצלחת הפלסטיק הוורודה, מתמסרת להנאה שבנשנוש הזה כמו עוללית יונקת.

אם לא הייתי בהריון, כנראה שברגע הזה היו משתחררות אצלי איזה שבע ביציות. בלי טיפול הורמונלי, בלי כלום. רק מהגוף והלב הזועקים- תנו לי עוד מהדבר הזה. אוי כמה בוערת היא האהבה.

לא יצורים רציונלים אנחנו. לא אני, כנראה. יש בי לפעמים בושה, מי אני, שהבאתי ילדה לעולם הזה. שהרשיתי לעצמי? ועכשיו עוד שניים. ולפעמים אני אישה-חיה, משחררת את השחלות ואת הרחם ואת הלב לסחרר אותי, להרגיש, להיקרע, לאהוב.

**

כמה מילים מילים מלימור, יוצרת האתר ומלווה רגשית אמהות:

התהייה האם אמהות אוהבות את הילדים שלהן באותה המידה היא תהייה ברורה וטבעית, שבדרך כלל מגיעה כשהאהבה מגמגמת ומחפשת את מקומה, כשיש פער בין המידה שבה יש רצון לאהוב לבין מה שקורה במציאות, או כשמשהו בקשר עוד לא נבנה או השתבש או לא עובד באופן שרוצות.

כשיש פער בין האופן או הצורה שמדמיינות אהבה לילדים לבין סוג הקשר והאהבה כפי שהיא, זה יכול להיות אחד הדברים הכואבים והטראומטיים בהורות, מה שיכול לפגוע בתחושות הביטחון ההורי ובתחושת המסוגלות ליצור קשר טוב עם הילדים.

הדבר המפתיע והאופטימי הוא לא רק הגילוי שבדרך כלל לוקח זמן לאהבה להיבנות (לא כמו שסיפרו לנו באגדות), אלא שממש אפשר ללמוד איך אפשר לכבד את האהבה שכבר נוצרה, את הקצב והצורה של האהבה והקשר הייחודיים, וללמוד מה התנאים והדרך של כל אמא לאהוב כל תינוק וילד בדרך שטובה ונכונה לה. לפעמים הלימוד קורה מעצמו, ולפעמים הוא צריך קצת הכוונה ועיניים טובות, שילוו לאורך הדרך.

אחד הדברים שיכולים לעזור כבר עכשיו, הוא להבין שאת לא לבד. לחזק את ההבנה שיש עוד אמהות אוהבות כמוך, שלומדות לאהוב את התינוקות שלהן בדרך שלהן. לקרוא עוד אמהות אוהבות שלקח להן זמן ליצור את הקשר, כדי להתחזק ביכולת ליצור את האהבה שתתפתח גם ביניכם. הנה כמה דברים שכתבו אמהות אוהבות (וגם מאמר מקצועי אחד שאני כתבתי) על תהליך ההתאהבות שלהן:

אהבה לתינוק שעוד לא הגיעה, מה אפשר לעשות?

אהבה ועוד

כמה אהבה

מתאהבת לאט לאט, כמו צעדים קטנים

אם את מרגישה שאת רוצה להבין למה ההתאהבות עוד לא הגיעה ומה כבר אפשר לעשות כדי להרגיש טוב יותר בתוך הקשר עם התינוק, יכול להיות שליווי רגשי הוא משהו שיכול לעזור. כאן נמצאים הפרטים על תהליך הליווי, ואת יכולה ליצור איתי קשר דרך הווטסאפ לכל שאלה או דבר, לימור.

את אף פעם לא לבד. מקווה שהתכנים יעזרו לך:

צרי קשר

תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,

לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.

בהודעה ל – 052-2835020

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× טיפול רגשי לנשים ואמהות