איך נראה הדיכאון שלי אחרי הלידה

ככה נראה הדיכאון. ככה נראית האישה שאני, אחרי הלידה

אחת מאיתנו כותבת על איך היא נראית היום, בתקופה שבה היא מתמודדת עם דיכאון, ועונה על האמירה "לא רואים עלייך" בדרך שלה.

איך נראית 

האישה שאני, אחרי הלידה.

היא נראית ממש רגילה. אפילו הספיקה להתקלח בבוקר, להסתרק, להתלבש בבגדים פחות מרופטים (ממה שהייתה רוצה). לפעמים היא גם מחייכת. ומדברת ממש לעניין. יש לה תינוק חמוד. גם הוא נראה רגיל.

היא מתהלכת בחוץ. אפילו יש שמש נעימה. מהנהנת בראשה לעוברים ושבים. מגניבה חיוך כשאומרים לה 'איזה מתוקי, איך הוא דומה ל…'.

איך הוא נראה

הדיכאון (שלי) אחרי הלידה. 

כמעט ולא נראה. הוא יודע להסתוות ממש טוב. הוא פשוט שם. בתוכה. כמו ענן סמיך וכבד. לכל מקום שהיא הולכת הוא הולך יחד איתה. 

כשמדברים איתה, זה כאילו מדברים איתו. אבל אף אחד לא רואה. הוא נמצא שם, כמו ערפל סמיך, מפריד בינה לבין העולם, שלפני כמה חודשים היה העולם המוכר שלה. 

בחוץ הכל נראה אותו הדבר. הבית הוא אותו בית. האנשים אותם האנשים. אבל היא, היא כבר אחרת. היא לא מזהה את עצמה. היא מסתכלת במראה ורואה רק אותו, את הדיכאון

בלילות הוא מונע ממנה להירדם. גם כשהתינוק ישן. היא חושבת שהבוקר לא יגיע לעולם. היא חושבת שלא תצליח לתפקד אם לא תישן. היא חושבת שבחיים לא תישן יותר כמו פעם. היא הולכת למטבח באמצע הלילה ומתחילה לבכות. היא מרגישה שהיא השתגעה. היא בטוח השתגעה. אחרת איך יכול להיות שהיא הפכה לחצי בנאדם. 

ואז מגיע הבוקר. עוד יום. והבנות שלה שמחות לראות אותה ומספרות לה דברים וסיפורים. והיא שמחה איתן ומחייכת. והוא שבתוכה ממסך את כל המילים שלהן. מה הן אומרות. מנסה להתרכז. כבר לא בטוחה אם שומעת נכון. פעם יכלה להקשיב להן שעות. פעם רצתה להיות מטפלת. פעם ידעה להקשיב מלא זמן לכולם. עכשיו היא לא מצליחה להתרכז. המחשבות בראש רצות כל הזמן. 

היא נוסעת באוטו לטיפול. כי זה הדבר היחיד שיש לה חשק לעשות. אף פעם לא היו לה מחשבות אובדניות. 

היא למדה מלא כלים טיפוליים. היא אמורה לדעת איך להתמודד. אבל בתוך העומק הזה שלו, שום דבר לא עובד. 

'מחשבות ייאוש'. ככה היא קוראת להן. 

כשהן עולות זה מרגיש שזה כל מה שיש בעולם. רוצה שמישהו יתן לה יד ויציל אותה משם. אבל היא לבד. אף אחד לא יכול להבין. אף אחד לא יכול להציל. 

ופתאום עולה בה מחשבה. אם האוטו שמולה ייכנס בה. מה כבר יקרה. והיא מתחילה לבכות. היא לא רוצה לחשוב את זה. זה הדיכאון זאת לא היא. אל תאמיני לו. 

ככה נראה הדיכאון. 

ככה נראית האישה שאני, אחרי לידה. 

ממש רגילה. 

כתבה: אמא שבחרה להישאר בעילום שם

מעניין אותך להמשיך לקרוא?

את יכולה להמשיך לקרוא שיתופים אישיים ומקצועיים על דיכאון אחרי לידה ועל רגשות של נשים אחרי לידה.

מוזמנת גם לדף הפייסבוק שלנו.

את מתמודדת עם אתגר רגשי אחרי הלידה?

זה לא קל להיות אחרי לידה ולהרגיש עצב, חוסר הנאה וקושי להתחבר לילדים, לעצמך, להתרחק מעצמך כפי שאת מכירה אותך. אני יודעת עד כמה קשה לדבר על מה שאת מרגישה או להאמין שמשהו יכול לעזור, אבל טיפול הוא משהו שיכול לעזור לך, גם כשזה מרגיש ששום דבר לא יכול לעזור. אל תישארי עם זה לבד, לימור (יוצרת האתר) ♥.

מי אני ?

נעים להכיר, אני לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר ומלווה רגשית נשים בהריון, אחרי לידה ובהורות. אני בת 45, נשואה, אמא לשניים (16,9) ואוהבת העמקה, מוסיקה מקפיצה, לצלם, ולהיות בחברת נשים משובחות.

אני אוהבת להיפגש וללוות נשים רגישות (תכונת הרגישות) שחוות את ההורות בעוצמה, שמרגישות רגשות שלפעמים מכניסים אותן ללופים מחשבתיים, והן לא יודעות עדיין איך להתמודד איתם.

אם את מרגישה צורך במרחב עבור עצמך בזמן ההריון, אחרי לידה ובהורות, מקום שבו תוכלי להיות כפי שאת, להבין מה עובר עלייך ולקבל כלים להתמודדות, אז תהליך ליווי רגשי בהורות יכול להתאים לך. 

את יכולה לקרוא את הפרטים על תהליך הליווי, לשים לב אם את מתחברת למהות ולצורך, וליצור איתי קשר על כל שאלה שעולה בך.

כדי לקרוא עוד קצת עליי, אפשר לקרוא בבלוג שלי או על מי אני

אשמח לפגוש אותך, לימור. 

רוצה להתעדכן בתכנים החדשים?

צרי קשר

אנחנו עדיין לא מכירות, אבל את יכולה להרגיש בנוח לשאול אותי כל שאלה.

חשוב לי שתדעי שהשאלה שלך נשמרת אצלי
באופן חסוי ואני שומרת על הפרטיות שלך באופן הדוק.

אני פה.

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× איך אפשר לעזור לך?