שים רבות מתמודדות עם אכילה רגשית – אכילה מתוך צורך בנחמה, שקט או רגע לעצמן. אבל מאחורי האכילה מסתתר לעיתים קרובות סיפור עמוק יותר: מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, עם הגוף ועם הרגש. בטקסט הזה אני משתפת איך אפשר להתחיל לשנות את ההרגלים – בלי דיאטות, בלי אשמה, ובעיקר מתוך הקשבה.
מדי פעם יוצא ששואלות אותי איך אני מצליחה 'להתאפק' לאכול שוקולד או מאפה מפתה, או אומרות לי 'כל הכבוד' על זה, ואני לא ממש יודעת מה לענות. אני לא מרגישה מתאפקת וגם לא מרגישה צורך בעידוד או מחיאות כפיים, אני פשוט עושה את מה שנכון לי היום. וכן, בחוויה שלי זה די פשוט כרגע. כבר כמה שנים.
למה אנחנו אוכלות כשאנחנו לא רעבות?
אני לא מתאפקת בכלל, אני פשוט בוחרת לא לאכול. אף אחד לא מכריח אותי, אני לא עושה את זה כדי לרדת במשקל, ואני נמנעת ממאכלים מסוימים כי הבנתי בצורה בהירה לי שהם לא טובים לי. האם זה נכון לכולן להימנע ממזונות מסוימים? אני לא בטוחה בכלל. זאת ממש שאלה ששווה לחקור אותה.
איכשהו יצא שלא לאכול מזונות מסוימים זו עכשיו איזו שאיפה שכדאי ששווה להגיע אליה, איזה אידיאל לשאוף אליו, הדבר הכי בריא ונכון שיש, ואני לא חושבת שיש דבר כזה משהו שהוא בריא ונכון באופן אבסולוטי לכל אחד ואחת, למרות שנורא רוצים שנאמין בזה.
לכל אחת יש את הגוף הייחודי, את מערכת העיכול, הרגישויות, הצרכים והחשקים, ההיסטוריה האישית והתודעה – וכל אלה יחד (ועוד) יוצרים מערכת מסוימת, שאוכלת בין היתר מאכלים מסוימים בתדירות מסוימת. לאכול מזון כזה או אחר זה לא פרט טכני שאפשר להעלים או להגדיל בצורה כמותית פשוטה כמו במחשבון, אלא הוא חלק מחיים מסוימים, מהרגלים מסוימים, מהשקפות מסוימות.
אכילה רגשית היא לא כישלון – היא איתות
אם יש אשה שמחכה לשעות הערב כדי שיהיה לה זמן לעצמה ואז היא אוכלת את כל מה שיש, לא משנה אם טעים לה או לא, אז יש סיבה לזה. זה לא "חוסר שליטה" – זו אכילה רגשית במובן העמוק שלה: ניסיון לווסת את עצמנו מול עומס רגשי, עייפות ובדידות.
יכול להיות שהיא רוצה לפנק את עצמה, אולי היא רוצה זמן שקט, יכול להיות שזאת ההפוגה היחידה שיש לה ביום, יכול להיות שזאת הנחמה היחידה שיש לה בכל היום. האם זה יהיה צעד נכון עבורה לוותר על האכילה הזאת, בלי שיש מענה לצרכים העמוקים שלה?
מה יקרה אם ניקח את השוקולד לאשה, שעבורה לאכול שוקולד הוא הדבר המנחם, מווסת, מרגיע וחומל שהיא חווה כל היום? מה יקרה אם נגיד לה שהיא כבר לא יכולה לקבל את הדבר שממש עושה לה טוב, גם אם הטוב הזה הוא רגעי? מה יקרה אם נעלים לה את מה שהיא חווה כנקודה של אושר ושמחה בתוך היומיום שלה? זה לא רק שהיא תחווה תסכול וייאוש, אלא היא תחפש יותר את השוקולד, תחשוב על השוקולד, תאכל יותר מדברים אחרים כפיצוי על השוקולד שאיננו, ואחרי תקופה ארוכה של ניסיון להתאפק, סביר שהיא תאכל את כל השוקולד שהיא תמצא בסופר.
מה יקרה אם פשוט נפסיק להילחם בעצמנו
התמכרות קטנה או גדולה לא מגיעה סתם, היא מגיעה כי יש צורך, יש כאב, יש משהו שלא מקבל מענה ממקום אחר, והשיפוטיות כלפי זה ממש מיותרת ומכאיבה. סביר שחמלה עצמית כלפי החיים והאתגרים שאותה אשה עוברת, יעזרו לה הרבה יותר מאשר העלמת השוקולד מחייה. סביר שקבלה עצמית, והבנה שככה זה עכשיו, יעזרו לה יותר מהתאפקות. ככה לפחות היא תהנה מהשוקולד שהיא אוכלת, ולא תסבול מהאשמה.
לא תמיד אנחנו נאכל את מה שהכי מזין מבחינת הערכים התזונתיים, ואם אנחנו כבר אוכלות את הדבר הפחות מזין תזונתית כרגע, אז זה יהיה צעד מאוד גדול להגיע למצב של אכילה עם קצת פחות אשמה. הוא צעד גדול לא פחות מהעלמת מזון כזה או אחר מהתפריט והוא לפעמים יותר אפשרי.
הגוף שלנו לא צריך עוד שיפוט – הוא צריך הקשבה
ועכשיו יעלה בכן הקול שאומר "אבל זה לא בריא", ואני אגיד שבריאות מורכבת מהמון דברים, והרבה מהם רגשיים. גם אשמה עצמית זה לא בריא, וגם חרטה זה לא בריא, וגם לדבר לא יפה אל עצמנו זה ממש לא בריא. אני אגיד שלצעוד לצעוד למען מערכת יחסים טובה עם הגוף זה תהליך, והוא נבנה צעד אחרי צעד. אני אגיד שבתוך התהליך הזה, אחד הדברים החשובים הוא לפתח חמלה כלפי מה שיש, כלפי החשקים שלנו, כלפי מה שאנחנו חוות כחוסר הצלחות שלנו. לצעוד בקצב האפשרי תוך התחשבות במי שאנחנו, כפי שאנחנו.
זה מאוד דומה להורות, אגב. זה ממש אותו דבר. לצאת מהשבלונה של מה נכון וכדאי וצריך לעשות לפי הספר, ולהתחיל ללמוד את עצמנו, את הילדים שלנו, את המשפחה שלנו, ולעשות את הטוב הזה שמבקש להתרחש, והוא לא כתוב בשום ספר. זה לבחור לשים בצד את כל ההוראות שמסיטים אותנו מהגוף והרגש, ולהתחיל לסמוך על ההקשבה, על זה שאנחנו יודעות. זה להבין שאנחנו לא מושלמות, וגם לא אמורות להיות כאלה.
כמו הלמידה המתפתחת של איך להיות אמא שאני רוצה להיות, כך הלמידה המתפתחת של איזו מערכת יחסים אני רוצה עם הגוף שלי. זו למידה של איך לשמוט את כל האידיאלים, שגם ככה לא עבדו ורק יצרו תסכול, ובנייה מחדש של מערכת יחסים עם עצמנו, עם גופנו ועם הילדים, מתוך מה שקורה עכשיו, מתוך מי שאנחנו כרגע. להסתכל גם על ההווה, וגם על מה היינו רוצות לתרגל ביומיום שלנו כאיכות מיטיבה.
להרחבה על אכילה רגשית דרך מודל 'שפת האכילה' של איילת קלטר