אמנם אני בגיל שבו הילדים גדולים ויש לי טון זמן לעצמי, אבל אני לא יכולה לשכוח את התקופות של צורך בחמצן רגשי ופיסי באמהוּת, את הצורך בזמן לעצמי. זמן שבו אני אהיה לבד, בשקט, אעשה את מה שחשוב לי- ולפעמים זה היה רק להתקלח או ללכת לשירותים או לשתות את הקפה מההתחלה ועד הסוף. זמן שבו אני אהיה 'אני' ורק אני, ולא אמא לתינוק או פעוט.
אני זוכרת את הצורך בזמן לעצמי כמשהו כל כך בסיסי וחייתי, כמו הצורך לנשום. מין תחושה של 'רגע, אני חייבת את הזמן הזה', מין הבנה שאני ממש צריכה לנשום אוויר מסוג מסוים כדי להזין בו את עצמי. כשלא היה לי את הזמן והשקט לעצמי, אני זוכרת שהרגשתי יותר לכודה, כאילו כלואה בתוך הבית של עצמי, ממולכדת לתוך האמהות ולא יכולה לברוח ממנה. זאת תחושה ממש קשה להרגיש כאמא, ויצא לי לכתוב עליה:
כשהיה לי איים של זמן לעצמי, כשיכולתי ללכת להתקלח, לצאת להליכה, לדבר עם חברות, להיות רגע בלי תינוקת על הידיים, אז הרגשתי בטוב, בשמחה, התמלאתי בעונג ובהרגשה של הודייה על הזכות להיות אמא שלה.
אני ממש זוכרת את אחד הרגעים שהגיעו אחרי שבועות קשים של הסתגלות למשפחתון, שבהם לא היה לי רגע לעצמי, והגעתי לקריסה אמהית שכתבתי עליה ואז שיתפתי בפייסבוק. כמה התפלאתי שהיה לשיתוף הזה המון תגובות ושיתופים. ידעתי שאני לא היחידה שמרגישה ככה, אבל לא ידעתי עד כמה זה לא מדובר.
תכונת הרגישות והצורך בזמן לעצמך
בשנים הראשונות להורות לא הכרתי את , אז כמובן שלא ידעתי שיש קשר בינה לבין לכל מה שקשור לצורך שלי בזמן לעצמי. לא היה לי מושג שיש לי יכולת לשים לב לדברים שאחרים לא שמים לב אליהם או שאני מרגישה דברים ביותר עוצמה, ושזה מפעיל את מערכת העצבית שלי. כל מה שיכולתי להרגיש זה את הרטט הפנימי שנחווה כאי-שקט, אבל לא ידעתי שזה שונה ומה ההסבר לזה.
לא הבנתי למה אני 'לוקחת את זה כל כך קשה', למה אני כל כך נבהלת, למה קשה לי שהתינוק שלי יהיה עם אנשים אחרים, למה קשה לי להתארגן ולצאת מהבית, למה חשוב לי לשמור על שגרה מסוימת ברגע שהיא הגיעה. לא ידעתי למה אני מרגישה רטט פנימי ואי-נחת גבוהה אחרי הבכי שלו או אחרי שלא ישנתי בלילה. לא היה לי מושג שעוצמת הרגשות שהרגשתי היא באמת גבוהה, ובטח שלא ידעתי שהיכולת שלי להרגיש היא מתנה ממש גדולה.
הרגשתי שאני חייבת לישון, שאני מחפשת את הכרית כל הזמן, שאני חייבת להתאוורר מהבית (ולכן חזרתי לאוניברסיטה שבועיים אחרי הלידה), שאני חייבת קצת זמן לבד, אבל הייתי בטוחה שכל האמהות רוצות את זה ומסתדרות בלי זה, ולא רציתי 'להתפנק' ולדאוג לעצמי. רציתי להצליח בהורות.
הרגשתי אשמה על הרגשות שעולים בי
חוסר הידיעה הוביל אותי לאשמה לא קטנה והלקאה עצמית, שהופיעה בחלק ניכר מהיום. להרגיש אשמה על מה שאני מרגישה זה אומר להסתכל על עצמי בעיניים שבטוחות שמה שאני עושה הוא לא מספיק טוב.
הרגשתי שאני לא מספיק משחקת איתו, לא מספיק נהנית, לא מתעוררת אליו עם מספיק שמחה, לא מספיק מתלהבת, לא מספיק מצלמת, לא מרגיעה את הבכי שלו מספיק מהר, לא משכיבה מספיק מהר, לא מקלחת אותו מספיק טוב. ההלקאה העצמית גרמה לי להרגיש שיש בי בעיה, שמשהו בי משהו משובש, שאני לא מצליחה במשהו שהיה לי ממש חשוב להצליח בו.
להרגיש אשמה זה בעצם להתמודד כל הזמן עם שני פטישים על הראש. פטיש אחד דופק לי על הראש כי קשה לי, כי אני עייפה, כי אני מיואשת, כי אני מתוסכלת וחסרת אונים. והפטיש השני מכה חזק ושוב ושוב, כי הוא ממש לא שבע רצון מזה שקשה לי, מזה שאני מרגישה כמו שאני מרגישה, מזה שאני לא רק מאושרת.
להיות אמא שדופקים לה כל הזמן שני פטישים על הראש, זה דבר לא קל. זה מכווץ, זה מקטין, זה מוריד את הביטחון ההורי, זה פוגע בהנאה. זאת תחושה שאני כל הזמן לא בסדר, ושאחרות יודעות יותר טוב ממני ומצליחות יותר טוב. זה ניסיון חוזר להשתנות ואז להיכשל בניסיון להשתנות, וזה מתיש ומלא מאמץ שלא מביא לתוצאות.
זמן לעצמי זה לא פינוק ולחוסר שלו יש השלכות
אני יודעת שאנחנו חיות בתוך חברה שמתייחסת אל זמן לעצמי כאל פינוק, או כמו שאומרים פה: "שינה זה לחלשים", אבל אני חושבת שאפשר להתחיל לטפח את השריר האחר. אפשר להתחיל להתייחס את הצרכים שלנו בכבוד, בחמלה, ברכוּת, ולהבין שאם יש צורך להזנה וטיפוח עצמי, אז כנראה שיש לו גם סיבה.
הצורך ב downtime ( הדממה, השקטה), במיוחד אצל נשים עם תכונת הרגישות, הוא צורך קריטי. זה זמן שאנחנו צריכות אותו לטובת היכולת שלנו להתמודד עם האתגרים של החיים. כשמערכת העצבים שלנו מעוררת ומופעלת, בגלל שלא היה לנו זמן ויכולת להתווסת, אז כל אתגר שיגיע אלינו נחווה כמערער, מפחיד, מאיים ובלתי אפשרי. לעומת זאת, כאשר מערכת העצבים שלנו רגועה, מווסתת, נינוחה, אנחנו נרגיש שיש לנו את היכולת להתמודד ולפתור דברים בצורה נינוחה ויצירתית.
אם ספגנו המון לאורך היום או הימים האחרונים ולא יצא לנו לקחת זמן שקט, כדי לעכל, להתווסת, להירגע, להכיל את מה שעברנו, אז אנחנו נפגעות מזה, וגם המשפחה שלנו נפגעת. כשאנחנו לא מווסתות, אז העצבים שלנו רופפים ואז נרצה להתווסת על ידי צעקות, ולא נהיה פנויות רגשית לילדים שלנו, כי נהיה עסוקות בהרגעה עצמית.
הקושי לפנות זמן לעצמי לא היה רק קושי טכני
זה לקח לי כמה שנים כדי לא רק להבין בראש את החשיבות של זמן לעצמי, אלא גם להפנים אותה. להרגיש דרך הגוף שההזנה הרגשית והפיסית שלי, שהתחזוקה היומיומית שלי, היא חשובה ואפילו קריטית.
המון שנים ניסיתי להתנגד לזה, ניסיתי להצליח להתמודד לבד ובאינטנסיביות עם האתגרים של החיים וההורות, אבל הגוף לא איפשר לי להמשיך. הגוף סימן לי (ועדיין מסמן מדי פעם) דרך כאבי ראש, דרך אשמה, דרך צעקות שיצאו על הילדים, שלדאוג לעצמי ולדאוג לזמן לעצמי זה לא משהו שאני יכולה לשים אחרון בסדר העדיפויות. זה משהו שבאמת לקח זמן, ולא היה רק טכני של פינוי זמן ביומן.
כדי שאהיה מסוגלת לעשות דברים בשביל עצמי, גם כשהיה לי זמן מבחינה טכנית, הייתי צריכה ללמוד לראות את עצמי, וזה משהו שלמדתי רק בזכות ההורות. מי זאת אני? מה אני מרגישה היום? מה מעסיק אותי? מה המצב הוויסות הגופני שלי? מה אני צריכה כדי להתאזן? מה המקומות שבהם אני רודה בעצמי ולא מתייחסת אל עצמי יפה? מה ההזנה הפיסית, הרוחנית והרגשית שאני זקוקה לה? מהי הזנה שכבר לא נכונה לי? למה חשוב לי לדאוג לעצמי? איך החיים שלי ישתנו כשאני אדאג לעצמי? מה יתאפשר לי? איזו איכות חיים אני מבקשת לעצמי? מה מונע ממני לדאוג לעצמי?
כמו שאפשר לראות, אלו שאלות עומק, ואינן טכניות. אלו שאלות שהסכמתי לשאול, לפגוש דרכן את עצמי, ואני עדיין עושה את זה מדי יום. זאת למידה והתפתחות מתמדת. המפגש עם השאלות האלה לקח זמן, לתשובות לקח זמן להגיע והייתה תקופה ארוכה שבה הרגשתי את החשיבות של הזנה עצמית, אבל לא ידעתי איך. גם היום יש עדיין שאלות כאלה.
אני באמת חושבת שיש סיבה טובה ואמיתית לכך שגם כשיש לנו את האפשרות לזה, אנחנו לא לוקחות זמן לעצמנו, אבל היא לא תמיד ברורה וגלויה מאליה.
להיות עם עצמי בכל מקום שאני נמצאת
אני חושבת שזה לא מובן מאליו בכלל לעבור מהפאזה שעוסקת בחיפוש אחר זמן לעצמי רק באופן טכני דרך פעולות מסוימות מחוץ לבית (לנסות לצאת לחוג, להירשם לסדנא, לרוץ), לעבר פאזה אחרת שמסתכלת על זמן לעצמי במובנים רחבים ופחות קונקרטיים, מתוך ידיעה שמהם יצמחו פירות ההזנה.
כשאני הייתי בראשית ההורות, לא חשבתי שיש אפשרות אחרת מלבד לנסות להשיג זמן שבו ארגיש 'עצמי' מחוץ לבית. הרגשתי מין פיצול כזה- או שאני עם הילדים שלי, ואז אני לגמרי איתם וקשובה להם, או שאני עם עצמי, לבד, מחוץ לבית. כשהתחלתי להבין מהו זמן לעצמי, יכולתי לאט לאט להרחיב את המושג 'זמן לעצמי' ולהרגיש שיש לי אותו גם כשאני עם הילדים ובתוך הבית.
היכולת הזאת להרגיש שאני עם עצמי בכל מקום, גם כשאני אמא, היא יכולת שנבנתה באופן הדרגתי. זה היה תהליך של גילוי והבנה לכך שיש אותי, שאני מרגישה וחושבת דברים בכל רגע נתון, שיש דברים שקורים לי ומעוררים אותי לשים לב אליהם, גם כשאני עם הילדים. התחלתי לשאול את עצמי: מה שלומי עכשיו? מה אני מרגישה? מה יהיה לי נוח? מה לא נוח לי עכשיו? שהתשובות עליהן סייעו לי לראות את עצמי ולהבין מה טוב לי.
מה הסיבה שאני לא מצליחה למצוא זמן לעצמי?
כאישה עם תכונת הרגישות, אני מודעת לזה שאני צריכה הפסקות, צריכה להיות לבד, צריכה טבע, צריכה יצירה, וזה חשוב לי לטובת הוויסות והבריאות הנפשית שלי. יחד עם זאת, לפעמים מה שאני צריכה לא מתאפשר או לא מצליח, וגם שם נכנסת ההתייחסות הרחבה יותר.
אם אני לא מצליחה למצוא זמן לעצמי, אז אני בודקת מה הסיבה לזה ומשם תגיע ההתייחסות המתאימה. למשל:
- בתקופות אינטנסיביות בחיים ובהורות, יכול להיות שיותר תתאים לי להתייחס אל החסך בזמן לעצמי בחמלה, לראות את הקושי שעולה לי מול החסך בזמן לעצמי, ולבדוק מה אני יכולה לעשות לטובתי בתוך מציאות שלא קלה לי.
- בתקופות יותר מרווחות בחיים ובהורות, כשיש לי יותר זמן פנוי אבל אני רואה שאני מתקשה לייצר זמן איכות שמזין אותי, אז אני אבדוק למה אני זקוקה, מה קשה לי, מה ישמח אותי ואיזו איכות אני רוצה לטפח דרך בחיים ומשם נובעים רעיונות יצירתיים שאני יכולה לממש.
כל עוד שאני מטפחת את המיומנות של הקשבה לעצמי, אל מה שנוח ונכון לי, אז אני מרגישה שיותר קל לי באופן כללי להתמודד עם אתגרי היומיום. אני יכולה להיות עם הילדים באופן שנכון לי ולא מתיש אותי, לבחור פעולות מסוימות בעסק שדורשות ממני פחות מאמץ, לשים גבולות מול דברים שגוזלים ממני אנרגיה, וכך מלכתחילה אני פחות ופחות מגיעה למצבים שבהם אין לי אוויר ואני חייבת את הזמן לעצמי כדי שייכנס לי אוויר לנשימה.
קושי רגשי בהסכמה לתת לעצמי את מה שאני צריכה
אני חושבת שזה נכון להגיד, שעבורי הקושי בלייצר זמן לעצמי לא נבע מכך שלא הבנתי מה אני צריכה או רוצה, אלא דווקא בצד הרגשי, בהסכמה לתת לעצמי את מה שאני צריכה. שם היה האתגר.
לתת לעצמי את מה שאני צריכה זה אומר להתמודד עם הצרכים השונים של הילדים, שאין להם בעיה לבטא את עצמם ולהיעמד על הרגליים האחוריות כדי להשיג את מה שהם רוצים.
לתת לעצמי את מה שאני צריכה, זה אומר לגלות שאני לא האמא שחשבתי שאני אהיה, ולהרגיש רגשות שלא קל לי לפגוש.
לתת לעצמי את מה שאני צריכה, זה אומר שאני לפעמים אעשה משהו שונה ממה שהמשפחה שלי רוצה והם יתרגזו עליי וגם יגידו לי את דעתם.
לתת לעצמי את מה שאני צריכה, זה לפעמים מתנגש ממה שחשבתי במשך שנים שהוא הדבר הנכון והטוב ביותר.
זה מבלבל, זה קשה, זה מפגיש עם חוסר וודאות ותסכול כשאני מאתרת משהו שהוא נכון וחשוב לי, ואז מגלה שלא קל לי ואפילו בלתי אפשרי לי ליישם אותו. לפעמים זה ממש מרגיש כמו תקיעות. ופה, בדיוק במקומות האלה, יכולה להגיע הצמיחה. כשהכול מרגיש תקוע, ובלתי אפשרי, עד שאני רוצה להרים ידיים ולחזור לדפוסים הישנים.
כולנו יחד באותה התמודדות
המילים האלה נבעו מתוכי מתוך דיון שהיה בדף הפייסבוק, שבו שאלתי אם יש לכן שגרה של דאגה עצמית. דרך התגובות יכולתי להרגיש שאנחנו ביחד, מתמודדות עם רצון משותף, ולפעמים מצליחות ליישם אותו יותר ולפעמים פחות. בתוך מציאות של רשתות חברתיות, יכול להיווצר מצג שווא של המוני אמהות שרק מטיילות, עושות ספורט ומשקיעות בעצמן בכל הרף. יכול להיות שגם מהדיון בדף נוצר רושם כזה.
עבורי, יש משהו מאוד מנחם ומרגיע, כשאני יודעת שההתמודדות מול הרצון לייצר זמן לעצמי (או כל דבר אחר) היא התמודדות רווחת, שכיחה, שבאמת לא קלה בתקופתנו. זה מדרבן אותי לצאת למסע חקר אישי, ללמוד את עצמי ומה עובד לי, וזה מבהיר לי שאין כאן פתרונות פשוטים או מוכנים מראש, אלא יש רק הסכמה שלי לבדוק מה עובד או לא עובד לי. ובעיקר, הסכמה לתהליך שלפעמים לוקח זמן.
מקווה שמשהו במילים שלי יוכל להעניק לכן את ההבנה שאתן לא לבד בהתמודדות לייצר זמן לעצמכן, לתת כיוונים למחשבה ופעולה, ובעיקר- לתת לעצמכן את הלגיטימציה והזמן שדרוש לכן, כדי למצוא איך לעשות את זה בדרך הייחודית לכן.
שלכן,
לימור
מלווה רגשית אמהות
אולי יעניין אתכן לקרוא גם: