חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
עץ עף ברול

הרגשתי שזה גדול עליי להיות אמא

"זה גדול עליי” מלמלתי לעצמי באמצע מפגש חברות סורגות. 
המארחת, סורגת וותיקה, הסבירה לי מה צריך לעשות וכמה עיניים לספור, אבל המסרגה שלי נתקעה בתוך עיניים קטנות, וברגע הזה עברתי לעולם אחר.

״אין לי סבלנות לספור עיניים. אני רוצה לסרוג חופשי. לספור כמה פעמים צריך להכניס את החוט לתוך העין זה לא בשבילי, זה לא אני, זה גדול עליי". הן חלק מהמחשבות שרצו אצלי בראש.

זה מפגש סריגה, מפגש חברתי לא מחייב, לא משהו שמחשבות בו מאיימות על הביטחון האישי שלי. אני בקלות יכולה לעזוב את הסריגה ואף שמיים לא ייפלו. אבל, מה קורה לי כשהמחשבה "זה גדול עליי" עולה בתחומי חיים שחשובים לי? מה קרה כשהאמנתי למחשבה הזאת שעלתה כלפי ההורות?

הרגשתי שההורות גדולה עליי, שאני לא בנויה לזה

מתוך מרחק הזמן אני כותבת על ההרגשה ״זה גדול עליי״ כאל מחשבה שעברה בי, אבל אז זה לא הרגיש כמו מחשבה, אלא זה הרגיש כמו האמת. האמנתי שההורות גדולה עליי, שאני לא בנויה להיות אמא. היו רגעים בהם האמנתי שעשיתי טעות, וחשבתי שהבן שלי ראוי לאמא טובה יותר.

זה כאב להאמין שאני לא מסוגלת, שאני לא יכולה להתמודד. זה כאב להאמין שנשים אחרות מסוגלות ובנויות יותר ממני להורות. זה הכאיב להיות האישה הזו שגדלתי להיות, האמא שלא חשבתי שאהיה.

על הנקודה הזאת אני בוחרת להתעכב – האמנתי שזו האמת.

הרגשתי שאני קטנה וההורות גדולה עליי

לא הייתה נפרדות ביני לבין המחשבה

באותו רגע בזמן, לא יכולתי לראות שהמילים "זה גדול עליי" הן רק מילים, הן לא אני, הן לא המציאות כולה. אני נתפסתי אל המחשבה בה כמו שדג נתפס אל החכה, והאמנתי לה. לא ראיתי שום דבר מלבדה.

כשנדבקתי למחשבה "זה גדול עליי להיות אמא", הייתה אחדות ביני לבין המחשבה. לא הייתה נפרדות בינינו. לא הייתה לי יכולת לראות שיש אותי, ויש את המחשבה, ואנחנו לא אחד. זה היה כאילו שהמחשבה לכדה אותי בתוכה, ולא הייתה לי יכולת להשתחרר ממנה.

ההילכדות במחשבה היא לא משהו ייחודי, אלא דבר נפוץ שקורה לכולנו. אבל, כשאנחנו נלכדות, בלי לשים לב, אל תוך מחשבה מכאיבה של פרשנות לגבי עצמנו או לגבי המסוגלות ההורית שלנו, זה יכול לייצר המון כאב, שמייצר סבל עודף (כאן יש מאמר על מה זה 'סבל עודף' ואיך אפשר להפחית אותו).

האם את אדם רגיש מאוד?

אם עולה בך מחשבה שההורות גדולה עלייך, זה סימן שלא קל לך, ויכול להיות שזה קשור לתכונת הרגישות (כאן יש פוסט על מהי תכונת הרגישות) שאולי יש לך. תכונת הרגישות מאופיינת בתשומת לב מוגברת לגירויים בסביבה, לאנרגיות, לרעש, לריחות, מה שמעמיס על מערכת הוויסות הרגשי.

כשתנאי ההורות אינטנסיביים (בכי של התינוק, חוסר שינה וכדומה), הגוף של נשים עם תכונת הרגישות יגיב בקצב פעימות לב גבוה/ חום עולה/ נשימה כבדה/ עקצוצים בגפיים, והמחשבות שיבואו בעקבות תגובות הגוף יכולות להיות של בהלה והסקת מסקנות, כמו: "זה גדול עליי להיות אמא", "אני לא מסוגלת", "אני לא יכולה יותר", "אני לא בנויה לזה".

ההורות גדולה עליי

עזרה פיסית ורגשית יכולה לעזור

גם אם אין לך את תכונת הרגישות, המחשבה "זה גדול עליי להיות אמא", בדרך כלל תעלה כשקשה בהורות וכשתנאי המציאות לא מותאמים לצרכים וליכולות, ולכן היא יכולה להיות סימן טוב לזה שנדרשת תמיכה פיסית ורגשית.

הקושי עם המחשבה "זה גדול עליי להיות אמא", זה שהיא מרגישה כמו האמת שתישאר לתמיד, מה שמקשה לייצר שינוי במציאות ולבקש עזרה, אבל יש דברים מרכזיים שיכולים להקל וליצור שינוי: שעות שינה ומנוחה, זמן לעצמך, ולדבר עם מישהי על מה שאת מרגישה.

כשתשני יותר, כשיהיה לך קצת יותר זמן לעצמך, כשתוכלי לעבד את החוויות, יש סבירות גבוהה יותר שהמשימות ההוריות ירגישו לך אפשריות יותר.

איך ליצור הפרדה מהמחשבה?

שינוי נוסף שאפשר להתחיל ליצור, הוא שינוי בקוגניציה, בתפיסה, על ידי זה שתתחילי לשים לב לרגשות שלך ולמחשבות שעולות. למשל, לשים לב כשקשה לך, כשאת עייפה, כשהבכי של התינוק/ת חזק מדי, כשאת מיואשת – אלו הרגשות. וגם לשים לב גם למחשבות שעולות, כמו – זה גדול עליי, אני לא מסוגלת, אין לי כוח.

ההפרדה מתחילה בתשומת הלב. ברגע שאת שמה לב שעולות בך מחשבות ורגשות, את כבר לא טובעת בתוכן. את יכולה להגיד לעצמך "אני שמה לב שקשה לי", אני שמה לב שאני מרגישה ייאוש", "אני שמה לב שעולה מחשבה שאני לא מסוגלת", ודרך שימוש במילים "אני שמה לב", מתחילה להיווצר ההרחקה בינך לבין המחשבות והרגשות.

כשאת מתרחקת מהמחשבות, יותר קל לאפשר להן לחלוף בלי לאיים עלייך. יותר אפשרי לבחור אם להתייחס אליהן או לא. יותר קל לבקש עזרה, כי את רואה שעולה מחשבה קשה, שמצריכה התייחסות.

נסי בימים הקרובים לתרגל תשומת לב ושימוש במילים "אני שמה לב ש.." לגבי מחשבות ורגשות, ותוכלי לראות שאת מצליחה יותר ויותר ליצור הפרדה בינך לבינם, מה שיאפשר לך בהמשך לא לטבוע בתוכם.

אם יש שאלות, מחשבות, הדהודים, אשמח לשמוע אני פה.

שלכן,

לימור לוי אוסמי,
מלווה רגשית אמהות

אולי יעניין אותך לקרוא:

בכי אחרי לידה: לא רק תינוקות בוכים, גם אמהות בוכות
'אדם רגיש מאוד' – מהי תכונת הרגישות?

קבלי בחינם תכנים שיעזרו לך להרגיש מובנת:

צרי קשר

תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,

לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.

בהודעה ל – 052-2835020

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× טיפול וליווי רגשי לאמהות