"יש דופק, למה את לא שמחה? תחייכי"
"בסקירה ראו שהכול תקין, עכשיו את יכולה לשחרר?"
"יהיה בסדר, הכול יסתדר. את סתם מדאיגה את עצמך"
"העובר ייצא, כולן יולדות. זה כואב, אבל תעברי את זה"
"כשאת תהיי אמא, הכול ישתנה. אין לך מה לדאוג"
אין רשות לדאוג, אין רשות ללחץ, אין רשות לפחד, אין עם מי לדבר.
מרוב רצון לעודד, להראות את החיובי, לטעת תקווה, נוצרת עוד בושה עוד הסתרה, עוד אשמה.
ומה אם זה היה ההיפך? מה אם אפשר היה לקבל חיבוק של הבנה בכל פעם כשעולה דאגה? מה אם אפשר היה לדבר על הכל, בלי לצנזר או לצמצם? מה אם אפשר היה לדאוג, להילחץ, לפחד, ולדעת שיש עוד נשים שמרגישות בדיוק אותו דבר?
***
דאגות הן רגשות, עולות ויורדות, מגיעות וחולפות. יש להן תנועתיות של התחלה, ציר של שיא, ואז ירידה והתפוגגות.
כשאין משהו שמפריע לביטוי, כשאין מאבק בדאגות, כשאין בושה, אשמה או הסתרה, אז יש בהן תנועה. הן מגיעות והולכות. הן לא נשארות לנצח.
**
דאגות הן רגשות טבעיים, שכיחים, נורמליים, ויש להן תפקיד באבולוציה ובשמירה על ההישרדות.
דאגה יכולה לעזור להגן על עצמנו ועל הילדים. היא עולה מתוך ניסיון העבר שלנו ושל הסובבים אותנו.
הדאגה היא הסנסור הפנימי הלא שקט, שעושה אינטגרציה בין תחושות הגוף לבין הידע, ואומרת – משהו פה לא בטוח, לא רגוע, ודוחפת לפעולה כדי שהמציאות תהיה יותר בטוחה.
מותר לנו לדאוג. הדאגות הן רגשות בעלות תועלת.
**
כנשים עם תכונת הרגישות, יש סבירות שנרגיש יותר דאגות מהסביבה שלנו, והרבה פעמים אין להן מקום או הבנה.
מכיוון שתכונת הרגישות מאופיינת בתשומת לב ערה לגירויים ופרטים, יוצא שהמערכת החושית קולטת יותר מידע, ויחד עם עומק העיבוד הגבוה, יש לנו באמת יכולת לראות דברים שאחרים לא רואים. חלק מהדברים שנקלטים יכולים להדאיג אותנו.
זו לא בעיה ולפעמים גם להיפך, זה יכול להוביל לפעולה מקדמת ולפתור מצבים שאחרים לא מודעים אליהם.
פעמים רבות הבעיה המרכזית היא בפער בין מה שאנחנו רואות, מבינות, מפרשות, לבין האופן שבו הסביבה מתייחסת אל אותה סיטואציה. אנשים בסביבתנו לא מבינים ממה אנחנו מודאגות ולמה, ולא יודעים להכיל את הדאגה שלנו.
בשלב הזה מתחילים "לעודד", לייעץ, "להרגיע", ומתקבלת תחושה של חוסר הבנה, חוסר לגיטימציה וביטול של מה שאנחנו מרגישות באמת.
כשאנחנו מקבלות משוב שלילי מהסביבה על מה שמדאיג אותנו, אז זה גורם לנו להיסגר, לא לדבר על מה שמטריד, להישאר לבד, להאשים את עצמנו, להסתיר את הדאגות או לנסות להיאבק בהן או להעלים אותן.
אי אפשר להעלים דאגות, הן כמו כדור אוויר שמנסים ללחוץ אל תוך הים, שקופץ מהר חזרה. מאבק בהן לא עוזר, רק עושה להיפך ומגביר אותן. אפשר להסתיר דאגות, והמחיר של זה בנפש הוא כבד ומעציב.
**
דאגות זקוקות לתוקף, להבנה, לקבלה.
דאגות זקוקות לתיחום, להבנה של מה שאפשר לפעול למענו אל מול מה שלא בשליטתנו.
דאגות זקוקות שידברו אותן ולקבל עליהן חיבוק של הבנה.
ואז הן חולפות, כמו כל רגש טבעי שחולף.
**
מנקודת מבטי, חרדות הן דאגות שלא קיבלו תוקף והבנה, ואז התקבעו והשתרשו, שלחו שלוחות וכבר לא נמצאות בתנועתיות, כבר לא מחוברות לפעימת הרגש הטבעיצ, שגורמת לרגש להגיע ואז לחלוף. הן כבר שם, תקעו יתד, והן לא מתכוונות להיעלם.
מתי דאגות של היומיום התחילו להתנהג כמו חרדות? כמה אחורה צריך ללכת בזמן כדי לבדוק מתי הדאגות הקטנות לא קיבלו מקום, חיבוק והבנה? מאיזה גיל אמרו שאנחנו סתם לחוצות ומתרגשות מכל דבר? מתי איבדנו את האמון ואת הזכות שיאמינו לנו כשמדאיג?
**
"זה שום דבר, זה יעבור"
"מה את לחוצה?"
"את סתם עושה עניין"
מה קורה לנפש שלנו, כשמתעלמים ממה שמרגיש כמו דאגה אמיתית של ילדה רגישה?
לאן הולכות הדאגות כשהן לא מקבלות הכרה?
מתי התחלנו להרגיש חלשות בגלל הדאגות שלנו?
איזה מנגנון פיתחנו כדי להתמודד עם הדאגות, כשלא היה להן מקום?
**
ועכשיו טיפולי פוריות, הריון, אחרי לידה, הורות.
את הבוגרת, את הגדולה, את האמא.
אמא אמורה לדעת. אמא אמורה להיות חזקה. מותר לאמא לדאוג?
מי ייתן חיבוק לאמא, ודרכו חיבוק לילדה הקטנה של אז?
מי יגיד לה: "אמא, אני רואה שאת מודאגת. אני רואה שלר קל לך, איך אפשר לעזור לך?" ויעשה ריפוי לילדה שלא ראו את הדאגות הקטנות שלה.
**
לקחת נשימה עמוקה.
לשאוף אוויר על ספירה של 5 ולמלא את בית החזה בחמצן, ואז לרוקן לאט לאט את האוויר ולהאריךךךך את הנשיפה.
שלום דאגה יקרה, אני עושה איתך תיקון.
אני כבר לא הילדה הקטנה שמבטלים את הדאגות שלה, אני הבוגרת.
אני מקשיבה לך, דאגה, אני חזקה, אני יכולה להכיל אותך.
מה מדאיג אותך היום יקרה? אני פה להקשיב.
לקחת שוב שאיפה עמוקה ונשי.פה איטיתתת במיוחד.
זה לא קל לפנות מקום לדאגה.
למצוא את המקום היציב, המקום הנוח, שלצידו אפשר לפגוש אותה בלי להתפרק.
להזכיר שהכול בטוח. אני שמורה, אני מוגנת, אני בטוחה. אני חזקה.
אני יכולה להכיל דאגה.
**
לימור לוי אוסמי, מלווה תהליכי צמיחה לאמהות רגישות, ואישה שלא קיבלה הרבה מקום לדאגות שלה, עד שלמדה שזה ממש בסדר לדאוג. אפשר ליצור איתי קשר דרך הווטסאפ או בטופס פה למטה.
ויש מדטציה ממש טובה בעיניי, שקולגה שלי יצר, ומתאימה לרגעים של דאגות, חרדות ועוררות גופנית גבוהה. מאוד מתאימה לנשים עם תכונת הרגישות. שווה לנסות: