"אמא רעה" – כמה מהר אנחנו קופצות למסקנה הזאת כשאנחנו לא מצליחות להיות מי שחשבנו שאנחנו אמורות להיות. בטקסט הזה אני משתפת תובנות שעלו בי בימי מחלה, מול סדרות שדווקא הן עזרו לי לראות משהו עמוק על אמהות, קבלה, וחמלה עצמית.
בימים האחרונים הייתי עם קורונה (לא היה קל בכלל הפעם) וראיתי הרבה יותר מדי נטפליקס. טוב שיש נטפליקס כשצריך אותו. אתמול התחלתי לראות את הסדרה 'ברידג'רטון' ושמתי לב איך הלב שלי נמשך לאישה הצעירה החדשה במשפחה ( פרנצ'סקה), שנראית רגישה, ביישנית, אמנית, שנראה שלא מעט פעמים מעדיפה להיות עם עצמה מאשר בקרבת אנשים. טוב, זה שהיא יפהפייה הורסת בטח גם תרם לתשומת הלב שהלכה אליה 🙂
תוך כדי הצפייה שמתי לב למשהו מעניין – לא הייתה שום ביקורת עצמית או ביקורת מבחוץ לצורך שלה להפסיק שיחה או פעילות חברתית כדי להיות קצת לבד. בכל פעם שהיא הרגישה חוסר נוחות בשיחה, היא התנצלה וביקשה לצאת החוצה כדי לקחת אוויר או לחזור הביתה, והיה נראה שמכבדים את הבקשה שלה. יכול להיות שזה הנימוס האנגלי, וברור שעבור חלק מהאנשים הבקשה לצאת החוצה נשמעה לא רגילה, אבל אף אחת או אחד לא העירו לה על הבקשה שלה, וגם לא נראה שהיא בעצמה מתייסרת או נבוכה או מתביישת בגלל הצורך שלה. היא פשוט ביקשה לצאת, ויצאה.
מה אם אני לא אמא מקולקלת – רק שונה ממה שחשבתי?
הייתה סדרה נוספת שהתחלתי לראות אתמול, שנקראת 'החבר הכי טוב', שגם בה היה משהו שונה ומעניין. מדובר בילד בן עם חרדה חברתית, שניכר שההתנהגות שלו לא רגילה יחסית לבני גילו – הוא מתקשה להיכנס לבית הספר ולכיתה שלו, לדבר עם חברים, לנסוע באוטובוס, לדבר מול הכיתה, ומגיע עם כלב טיפולי לבית הספר – אבל אף אחד לא צוחק עליו. בשלושת הפרקים שראיתי (אמרתי שראיתי המון נטפליקס בימים האלה ), לא הייתה מילה אחת של ביקורת מבחוץ כלפי ההתנהגות שלו, לא מההורים, החברים, או מאנשים אקראיים. כאילו זו התנהגות רגילה לגמרי, שלא אמורה להיות עניין. כמו- יש חרדה, אז מה?
בשתי הסדרות הביאו התנהגויות שהן לא שכיחות, ונירמלו אותן (התייחסו אליהם כאל נורמליות, רגילות) ואפשר היה לראות איך היחס של הגיבורים את עצמם, היה נטול ביקורת, אשמה, הסתרה או בושה. זה פשוט לא היה. זה היה כמו – אני צריכה זמן לעצמי, זו לא בעיה. או – אני מתמודד עם חרדה חברתית, זו לא בעיה. הנושאים האלה הוצגו כדבר רגיל שהגיבורים מתמודדים איתם, משהו שהוא חלק מהחיים שלהם, אבל הוא לא הופך אותם לאנשים לא ראויים, לא טובים, לא מוערכים, לא שווים, וכדומה.
"אני אמא רעה" – איך הפכנו את זה לאמת פנימית?
כל כך הרבה פעמים קיימת משוואת ההערכה בתוכנו. אם אנחנו לא XXX, אז אנחנו לא טובות, לא שוות, חסרות ערך, אין לנו זכות קיום. הפרשנויות הפנימיות לזה שאנחנו לא XXX, יכולות להיות מרחיקות לכת ולבטל אותנו לגמרי. בהורות זה נשמע במשפטים, כמו: "הלוואי ולילדים שלי הייתה אמא אחרת", "לא מגיעה להם אמא כמוני", "אני אמא רעה", "מה לא בסדר איתי?" המשוואה הפנימית היא שאם אני לא XXX, אז אני לא שווה שום דבר, ואם אני לא שווה שום דבר, אז עדיף לילדים אמא אחרת. וזה נשמע לנו לגמרי הגיוני!
מה אם נגיד לעצמנו – נכון, אני לא XXX לילדים שלי, וזה כואב לי ממש. זה כואב לי ברמה שאני מרגישה את זה פיסית בגוף וזה מטריד את המחשבות שלי. אני רוצה שזה ישתנה, אבל כרגע אני לא מצליחה לשנות את זה. אני בתהליך, בלמידה, אני לומדת איך להיות עם זה, אבל זאת ההתנהגות שלי כרגע. נכון, הדבר הזה לא כל כך מקובל חברתית ונכון, זה מאוד שונה, אבל זו מי שאני כרגע, ואני רוצה ללמוד שאפשר לראות בי אמא ממש טובה לילדים שלה, גם כשאני לא XXX. יש בי עוד צדדים בהורות חוץ מזה. יש בי צדדים יפים וחיוניים ואוהבים וחומלים ואני רוצה לטפח אותם ולראות כמה הם בעלי ערך ומקרינים טוב לסביבה ולילדים שלי, במקום לנסות להיאבק כל הזמן כדי להיות XXX.
נכון, אני אמא לא מושלמת וזה כואב
להגיד לעצמנו – נכון, אני לא מושלמת, וזה כואב. יש בי חלק שממש היה רוצה דמות מושלמת, הכי טובה, הכי נכונה עבור הילדים שלי, שעושה הכול ממש נפלא, אבל אני לא. זה באמת מעציב אותי, והעצב הזה מסמן לי כמה שהילדים שלי חשובים לי, כמה אני רוצה את הכי טוב בשבילם, כמה הבריאות שלהם והרווחה שלהם והשמחה שלהם יקרה לליבי. האם יש עוד מישהי בעולם שככה תאהב ותדאג לילדים שלי ותרצה את הכי טוב בשבילם? האם זה לא הדבר הכי חשוב בסופו של דבר? נכון שעצם זה שאני הדמות שהכי רוצה את הטוב עבורם זה בעל ערך וממש חשוב להם?
להגיד לעצמנו – ניסיתי כבר יותר מדי זמן להיות XXX, וזה פשוט לא עובד לי. נלחמתי בזה. ניסיתי להפסיק להיות מי שאני. התאמצתי להרגיש אחרת, לחשוב אחרת, להתנהג אחרת. השתדלתי יותר. התאפקתי. ברחתי. טיפלתי. זה לא עובד. זה רק יוצר בי תסכול ואשמה ובושה ומעלה את הכעסים שלי ואת האכזבה העצמית ממי שאני, וזה לא מה שהופך אותי לאמא טובה יותר עבורם. זה רק הופך אותי לאמא מיואשת, מתסוכלת, בלויה, שלא רואה את היופי שלה ואת מה שהיא שווה. אני כל הזמן רוצה להיות מישהי שאני לא, כל הזמן מרגישה שאני אמא רעה, ואני לא רוצה להיות האמא הזאת שלא מעריכה את עצמה.
לא מושלמת, אבל אמא שנוכחת ואכפת לה
להגיד לעצמנו – אני מבינה שאולי אני לא אוהב את עצמי כרגע על זה שאני לא XXX, ושעדיין תהיה אכזבה וייאוש ותסכול, ושזה לא ישתנה ברגע, אבל עכשיו הזמן לשנות מסלול. לפחות לנסות. במקום לחשוב כל הזמן על זה שאני לא XXX ולרדת על עצמי ולהגיד לעצמי שאני אמא רעה, אני רוצה לנסות משהו אחר. להתחיל לראות במה אני כן טובה בהורות, במה יש ערך, באיזה אופן אני פועלת ועושה טוב למען ילדים שלי. ללמוד לפרגן לעצמי על הדברים שאני כבר עושה ולעשות אותם יותר. לעשות עוד ועוד מהדברים שחשובים לי שיהיה בקשר בינינו.
להגיד לעצמנו – אז נכון, אני לא אהיה XXX כרגע, ואני לא יודעת מתי ואם בכלל, אבל כרגע, כל עוד שאני עדיין לא XXX, אני רוצה להיות עם זה בצורה אחרת. להלקות את עצמי ולבקר את עצמי ולהגיד לעצמי שאני אמא רעה לא עבד עד עכשיו. ניסיתי את זה כבר מספיק זמן. זה לא שיפר את המצב, אלא רק החמיר. עכשיו אני רוצה לשנות אסטרטגיה. עכשיו אני פתוחה לבדוק דרך אחרת שתעבוד. עכשיו אני מוכנה לפתוח את הראש למשהו אחר שיעזור לי להתמודד עם מה שחשוב לי.
אם אני כבר לא מנסה להיות מישהי אחרת – מה אני כן?
לשאול את עצמנו- אם אני מפסיקה את המאבק הזה שאני לא XXX ומתפנה לי מלא משאבים ואנרגיות שהלכו על המאבק הזה, מה הייתי רוצה לטפח במקום זה? אם עכשיו מתפנה לי אנרגיה בתודעה, אז מה ארצה לשתול שם ליד הקוצים של הביקורת העצמית? כשאסיים לבכות ולהתעצב על האמא שאני לא, מה ארצה להתחיל לטפח בהורות ובקשר שלי עם הילדים? כשעוד חמש שנים אסתכל אחורה ואסתכל על הדרך והתהליך המדהים שעברתי, באילו צעדים אני ממש אהיה גאה שעשיתי? אם לא אאמין למחשבות שאומרות לי שאני אמא לא טובה, מה יכול לקרות בחיים שלי?
לא תמיד צריך לעקור מחשבה, רגש, התנהגות או צורך, שלא מקובלים או נפוצים בסביבה / בהורות, ואפשר לראות את זה ממש טוב בסדרות האלה שציינתי. לפעמים מה שעוזר, במיוחד אם כבר ניסיתן המון זמן להשתנות, זה לבדוק איך אפשר להיות עם זה אחרת. זה מצריך גמישות מחשבתית, חשיבה קצת אחרת, לצאת מהמקום המאוד ברור של התודעה לגבי איך דברים צריכים להיות, וזה אפשרי. זה לגמרי אפשרי.
בעיניי, אם אתן שואלות, זה חלק מהיופי ממה שההורות מעניקה לנו. היא מצריכה מאיתנו ללמוד איך להיות עם חלקים קשים, מגעילים, לא אהובים, דחויים, לא מקובלים וחלשים, בעצמנו. הרבה פעמים אלו יהיו אותם חלקים שניסינו להיפטר מהם ללא הצלחה במשך כל החיים. היא מאלצת אותנו לצאת למסע, שלפעמים דחינו במשך שנים וטאטאנו מתחת לשטיח. הילדים שלנו כל כך יקרים לנו ואנחנו כל כך רוצות להיות אחרת עבורם, עד שאנחנו מבינות שאנחנו חייבות לגדול, לצמוח, להתרחב, לעשות שינוי. עבורם. הם המוטיבציה שלנו, אבל אנחנו מקבלות כל כך הרבה בזכות זה.
אז, מה אתן אומרות? להמשיך עוד קצת את המאבק במי שאתן לא או לנסות גישה קצת אחרת? אני אומרת, תראו כמה פרקים מהסדרות האלה ותחליטו.
שיהיה לכן שבוע מקסים, מלא בריאות! (כמה שזה חשוב)
ואמן אמן תראו את היופי והערך וכמה אתן חשובות כאמהות, ממש כמו שאתן,
לימור לוי אוסמי,
מלווה תהליכי צמיחה לנשים ואמהות רגישות.
אפשר לכתוב לי בהודעת ווטסאפ, ואני מבטיחה להגיב.
יש את הספר " אמא רעה " של איילת ולדמן, שבו היא מדברת בכנות על הקושי להיות אמא טובה ומתבלת בראייה ביקורתית פמיניסטית על הסטנדרט הבלתי האפשרי, אולי יעניין אתכן לקרוא.