עכשיו קיץ וחם ומאתגר עם הילדים והחיים, אז משתפת בטקסט שכתבתי לפני כמה שנים ועוד לא פירסמתי. נראה לי שיעזור לחלק מכן להבין שהן לא לבד. חיבוק גדול, לימור.
בשבוע שעבר הרגשתי איך הכול מתחיל לנזול ממני. היה לי חם כל הזמן, גם כשהייתי במזגן. הרגשתי עצבנית, חסרת סבלנות, קצרה, כמו מישהי שרוצה לשאוג לעבר כל מי שמתקרב אליה, כמו מישהי שבקושי מחזיקה מעמד ומספיק להוסיף מטלה אחת קטנה, אפילו להזיז את הכוס מצד אחד לצד שני, כדי לאבד את זה. זו התחושה שאני כבר על הקצה, שאני הולכת לאבד את זה. ומסכנים הילדים.
שמתי לב לזה, אבל הרגשתי לכודה בתוך חוסר הסבלנות. כאילו אין מה לעשות, זה קיץ וזה מאתגר, והילדים רוב הזמן בבית, ואני רוצה להמשיך לעבוד על ההרצאה ולא בא לי לצאת לבלות איתם. הייתי אמא לא נחמדה, וזה ביאס. לא אהבתי להיות עצמי, לא אהבתי את איך שאני מגיבה אליהם, לא אהבתי את מה שמתהווה להיות החופשה הזאת.
בחמישי בערב הרגשתי שאני חייבת להתאוורר קצת, חייבת לנשום, אבל לא היה מי שישמור עליה. יותר נכון, בניתי על זה שאייל ישמור עליה, אבל זה לא הסתדר, מה שנהפך לסיפור בפני עצמו, שהתפתח לריב ענק ביום למחרת. בכל אותו הזמן אמרתי לעצמי: "לימור, ממש רע לך. מותר לך להרגיש רע. תני לכל הרע הזה להיות. מותר לך לבכות, מותר לך להישבר, מותר לך להרגיש למטה". לקחתי לי זמן בכי כדי לפרוק וחשבתי שזה מאחוריי.
ביום למחרת הגיע הריב עם אייל. הפכתי למפלצת. מפלצת מגעילה, כזאת שלא רואה ממטר, שמרוכזת בעצמה ויורקת אש וחורכת את כל מה שבסביבה. זה היה מגעיל, אבל במידה מסוימת גם הכרחי. לפעמים צריך לפגוש את הגועל, כדי להבין שמשהו צריך להשתנות.
בשעות שאחרי הריב הרגשתי מלא תחושות מעורבות. גם לגיטימציה להרגיש, גם חשש שאולי הגזמתי, גם רצון לא לראות אותו, גם צורך לעשות דרמה כדי לא לחפף את מה שמפריע, וגם מין ביקורת כזאת של: 'יופי של מדריכת הורים את, ממש דוגמא ומופת'. וזה לא משנה שאני לא מדריכת הורים, וזה לא משנה שאני יודעת שחשוב לחוות גם את הרגעים האלה, באותן שעות היה בתוכי מין קול מצקצק שהיה לו מה להגיד על זה שאני מלווה אמהות.
בשלב מסוים, בין הריב/פיצוץ/דרמה לבין השיחה שהייתה לנו אחרי, עלתה הבנה ממש ברורה, שהצליחה להרגיע: "אין אמא רעה, יש אמא שרע לה". נזכרתי בשיחה שעשיתי עם נוגה לפני כמה ימים על ילדה מהשכבה שמציקה לאחרות, כשאמרתי לה שאולי לא טוב לה. ומה לגבי אמהות?
יכולתי לשים לב שבאמת לא טוב לי. זה לא רק החום שבחוץ, אלא אירוח של ילדים מסוימים אצלנו בבית לא עשה לי טוב, ואני קצת לוחצת מדי עם לוח הזמנים של ההרצאה, ולא מתחשבת בתחושה החדשה של הקיץ, שמבקשת להרפות, לנוח, לרבוץ. לא מספיק חשבתי עליי, על הצורך שלי להיות לבד.
באופן כללי אני צריכה מלא זמן שקט, מלא זמן לבד, ואז מגיע החופש הגדול, ואני שוכחת את הצורך הזה, כי הילדים כבר גדולים ומסתדרים הרבה לבד. גם יש מין ציפייה כזו שזה חופש, וצריך להעביר אותו, ולא לצפות ליהנות, כי זה כמו זמן הישרדות- רק לצלול אל תוך המים ולעבור. ולא בא לי. אני רוצה שיהיה לי טוב.
ואז היקום נתן לי צ'ופר ואחרי יומיים מלאי בכי וגועל הגיעו ימים של אהבה ונפרדות. אייל נסע לחופשה עם אחותי, נוגה נסעה עם רועי לעבודה, אמא שלי לקחה אותה לכמעט יום שלם ואני- חזרתי לנשום. בהתחלה עלו בי ייסורי מצפון על זה שאני צריכה שהם יהיו רחוקים ממני כדי לחזור אל הטוב, אבל גם הם עברו. עוד גל עבר.
**
לבלוג שלי ולטקסטים חדשים שכתבתי
לטקסט נוסף שקשור: אני אמא רעה, למה אני מתנהגת ככה?
כדי להתעדכן בתכנים הבאים, אתן יכולות להירשם למטה או פה
אפשר לכתוב לי בכפתור הווטסאפ
הפרטים על תהליך ליווי איתי נמצאים בחלק העליון של העמוד.
שלכן, לימור.