בחוץ תותחי מלחמה רועמים, ואני יושבת לכתוב, מנסה לשמר אי של שקט, של שיגרה, של משמעות, של תנועה לעבר חיים של עשייה. האינסטינקט אומר לעצור, להפסיק, להיצמד לחדשות, להתעדכן. עולה פחד. יחד עם זה, בניגוד לתשישות אוגוסט שהייתה, משהו מתעורר, משהו חי, משהו מבקש ליצור ולנוע קדימה. להניח משהו, להגיד משהו, ליצור תכלית ולצקת תובנות מתוך חוסר הידיעה והידיעה יחדיו.
סוף אוגוסט עכשיו, והראשון לספטמבר מתקרב. זמן הסתגלות לגנים ובתי הספר. אתמול בלילה המורה שלי ליוגה הודיעה שהיא מבטלת את התירגולים בבקרים של ספטמבר, ויחד עם הצער על זה שלא אתרגל יוגה החודש, יש בי משהו ששמח עבורה, שגאה בה על הבדיקה והיישום של מה שהיא צריכה, כדי לעבור את חודש ההסתגלויות בשלום.
חודש הסתגלויות. לא יום, לא יומיים, גם לא שבוע. זה משהו שלדעתי רובנו לא מוכנות או רוצות אותו, ואפילו רוב הילדים לא זקוקים לו, אבל יש ילדים וילדות, וגם אמהות, שזקוקות לזמן הסתגלות. ולא רק לזמן הן זקוקות, אלא להרבה יותר מזה. אני הייתי אמא כזאת. אני כותבת 'הייתי' בלשון עבר, רק בגלל שהילדים שלי כבר לא בגיל של הסתגלויות לגנים ובית הספר.
הגעתי להסתגלות תשושה, עם הלשון בחוץ
זמן ההסתגלות לגנים ולבית הספר תמיד הגיע אצלי כשהייתי עם הלשון כבר בחוץ. אם זו הייתה חופשת לידה שהתארכה וכבר הותירה אותי מרוקנת, או קיץ לח ודביק, או סבלנות שפקעה ורצון להתחיל את מה שמעניין אותי באמת ולא רק להיות אמא. היה רצון להתחיל בשיגרה חדשה, להרגיש אותי, לעשות דברים שחשובים לי, אבל גם היה לי חשוב שההסתגלות שלהם תעבור בטוב.
באופן כללי, היה לי מאוד קשה להיפרד מהילדים כשהם היו קטנים, ואני לא יודעת מה קדם למה – הבכי שלהם בפרידה או הקושי שלי להיפרד. ואולי זה קרה בו זמנית. מגיל ממש צעיר, סביב שלושה חודשים, שניהם זיהו זרים והגיבו אליהם בבכי, ולא הרגשתי שזה נכון או נוח לי להשאיר אותם כשהם בוכים. לכן, כמעט ולא היו להם מטפלות או בייביסיטריות לאורך השנים. כל תהליך הסתגלות למישהי חדשה לקח המון זמן והתיש. כך הגענו גם למסגרות- אמא תשושה ומודאגת, ילדים שלא רגילים לידיים זרות ובוכים בקלות עם זרים, והמון רצון שזה יצליח.
בהסתגלות לגן הראשון, הכול הלך הפוך
בהסתגלות הראשונה למשפחתון לא חשבתי שזה כזה 'סיפור', הרי כולם מסתגלים. גיסתי המליצה על משפחתון שהבן שלה נמצא בו, וסמכתי עליה בעיניים עצומות. אני אפילו לא זוכרת אם הלכתי לראות את המקום לפני וגם לא התעניינתי יותר מדי. הגעתי מתוך מקום סומך ובטוח שיהיה טוב. אבל הכול הלך הפוך.
הבן שלי לא שיתף פעולה מהרגע הראשון, באופן שצפוי לו. הוא היה צמוד אליי, לא רצה לשחק או להתקרב לגננת ולסייעת. במצב הזה, היא הציעה לאחר יומיים שנתחיל את הפרידה ההדרגתית, ולמרות שזה לא נשמע לי הגיוני, רציתי לסמוך עליה.
היא ביקשה שאצא החוצה, והוא בכה. אני לא זוכרת כמה ימים זה לקח, אבל עד היום אני זוכרת סצינה קשה במיוחד, שבו אני חוזרת והוא בוכה את נשמתו, על עמידת ארבע על הריצפה. בלי חיבוק, בלי מגע, לבד. הן אמרו שהוא צרח יותר כשהן החזיקו אותו, ואני האמנתי להן. לראות אותו בוכה לבד, היה אחד הדברים קורעי הלב שעברתי כאמא.
היה לי קשה לקלוט ולהפנים שהמסגרת וההסתגלות שם לא מתאימה. היה לי קשה לקבל את זה שהילד שלי שונה, שאני שונה, שהצרכים שלנו שונים. היה לי קשה לקלוט שאני יודעת משהו, גם כשאני אמא צעירה. גיסתי הייתה אמא מנוסה ובוטחת, הגננת הייתה עם ניסיון ושמה הלך לפניה. ממש רציתי לסמוך ולשחרר, אבל היא נתנה הרגשה שמשהו בי או בו לא בסדר, ואנחנו 'לא כשירי הסתגלות'.
זה היה שיעור כואב במיוחד, על כמה חשוב להקשיב לעצמי ולילד שלי
הייתי צריכה לשמוע את בעלי אומר את מה שאני לא העזתי להגיד: "המקום הזה לא מתאים לו. אין סיכוי שיקרה פה משהו גם עוד שנה". במצוקתי, אפילו התקשרתי למרצה בקורס לפסיכולוגיה התפתחותית, שאמרה לי שההסתגלות לא תקינה, ושכדאי להתחיל מחדש באופן הדרגתי, אבל הגנננות אמרו שהוא "לא בר הסתגלות". זה היה שבר, אבל גם הצלה. הייתה פה התפכחות כואבת. זה היה שיעור כואב במיוחד בכמה חשוב להקשיב לילד שלי ולעצמי, ומאז הכול השתנה.
מאילך, הבנתי שאחד הדברים הראשונים שאני בודקת בגן זה איך הולכת שם ההסתגלות, ודרך זה הבנתי האם הגננות באמת גמישות ומתאימות לנו. "את נמצאת בריבוע שלך ולא יוצאת ממנו", זה משפט שנאמר על ידי גננת אחת, או "מה שאת משדרת לילד, זה מה שיהיה. הוא מרגיש הכול ממך". אני זוכרת את עצמי מנסה להסביר להן שיש שונות בין ילדים, שלכל ילד יש צרכים אחרים, אבל זה רק נתן להן דלק כדי להסביר את עצמן בצורה יותר אגרסיבית.
אחרי אחד ה'אודישנים' לגנים, כשאני מרגישה שאני נכשלת להסביר את מה שחשוב לי, בעלי אמר: "עזבי אותך, מה את מתייחסת? את לא רואה שאין עם מי לדבר?", וקלטתי שהוא באמת צודק. אין עם מי לדבר, וזה עצוב כל כך.
הבנתי שהבעייה היא לא בי
הגן הראשון שאמר לנו "כן" להסתגלות ארוכה, שם שמנו אותו. החלטתי שאת ההסתגלות תעשה המטפלת, וזו הייתה החלטה נכונה וטובה לכל הצדדים. זה לא הפך את ההסתגלות לקצרה יותר, באופן שלא הפתיע אותי, והבנתי סופית שהבעיה היא לא בי.
במשך שבועיים הבן שלי הלך לזמן קצר לגן ולמד להסתגל. הוא שיחק, הוא הרגיש את המקום, ולקח זמן עד שהרגיש בטוח. רק כשהתחיל ליצור קשר עם הגננות, ואחת מהן התחילה להחזיק אותו בידיים בלי שבכה, התחילה הפרידה בהדרגה. וזה לקח זמן. בהתחלה פרידה של שתי דקות ואז פרידות ארוכות יותר. ממש לאט, ממש קשוב, ממש הדרגתי.
ההסתגלות הזאת החזירה לי את הביטחון כאמא – הבנתי שאני יודעת מה הבן שלי זקוק לו. הבן שלי רגיש יותר, מרגיש יותר, עדין יותר, וזו לא בעיה. הוא רק צריך את התנאים המתאימים שיתמכו בו כדי שישגשג. הוא לא צריך להיות כמו כולם וזה בסדר שהוא יהיה הוא. זה גם לימד אותי שזה גם בסדר שאני אהיה מי שאני, וגם שאני לא כמו כולן.
אמרתי מראש שאני אמא לא משחררת
בהסתגלות הראשונה של הבת שלי כבר הייתי אמא מנוסה ובוטחת יותר. המשכתי לבחור גנים לפי מידת ההסתגלות, והפעם לא ניסיתי להסביר או לתרץ, אלא להיפך. אמרתי מראש שאני אמא לא משחררת, שהילדים שלי בוכים, שיש לי עניין עם פרידות, ושאני מחפשת גננת שתהיה קשובה גם לי וגם לה.
לא התנצלתי, להיפך. גם כשהתחילה ההסתגלות והיה קשה, עדיין התעקשתי, גם שהגננת אותתה שאני עולה לה על העצבים בזה שאני נשארת איתה. שתתמודד. בסוף ההסתגלות היא אמרה שהיא למדה ממני שאפשר להיפרד גם אחרת, בלי המון בכי. חצי נחמה.
זמן הסתגלות ופרידות מעורר בנו משהו
זמן הסתגלות ופרידות מפגיש כל אחת מאיתנו עם דברים אחרים – עם הרצון להיות בסדר עם הצוות, עם חרדות ופחדים לגבי מה יהיה לילדים כשהם בלעדינו, עם תשוקה לחזור לעבודה, עם אשמה על הפרידה, עם ביקורת על הילדים על האופן שבו הם נפרדים, עם תסכול על זה שהזמן מתמשך ושהם לא כמו כולם, עם קושי לסמוך על הצוות, עם תהיות לגבי העולם שבו יש דבר כזה שנקרא 'מסגרות', עם קושי לשאת את הבכי שלהם, עם רצון להיות ייחודית ולכבד את השונות שלהם, ועוד ועוד.
ככל שנתבונן וניתן מקום, כך יצופו הנושאים שמתעוררים בנו ברגעים האלה. לחלק מאיתנו זמן ההסתגלות לגנים ולבית הספר הוא זמן רגיש במיוחד, פגיע במיוחד, חושף חולשות, שונות ורגישויות. כשהוא לא קשוב ומותאם לצרכים שלנו או של הילדים שלנו, הוא יכול להיות כואב מיוחד, אפילו טראומטי. הרי מתוך הטראומה אני כותבת. אתן באמת לא לבד.
חלק מאיתנו רגישות יותר לפרידה, למעברים, להתחלות חדשות, לחוסר וודאות, לקשרים חדשים. חלק מהילדים והילדות שלנו רגישים יותר להתחלות חדשות, לאנשים חדשים, להמולה ולרעש. זה באמת לא משנה אם זה "בגללכן" או לא. ככה הילדים שלכן עכשיו וככה אתן עכשיו, וזה בסדר גמור. גם כשזה מצריך יותר זמן, יותר סבלנות או יותר חשיבה יצירתית לגבי איך לעבור את זה.
מה יכול לתמוך בכן בתקופת ההסתגלות?
אני מציעה בעדינות, שאם זה מתאים, אפשרי ונכון לכן -כדאי שתבדקו מה יתמוך בכן בתקופת ההסתגלות.
אנחנו רגילות לבדוק מה הילדים והילדות היקרים שלנו זקוקים כדי לעבור את ההסתגלות בשלום, אבל האם עצרתן לבדוק מה אתן צריכות, כדי לעבור אותה באופן קצת יותר תומך ומתחשב עבורכן?
בהינתן שתהיה הסתגלות, והיא תעורר בכן פחדים, רגשות, מחשבות, תחושות – מה יעזור לכן להתמודד עם כל אלו? מה יחזק אתכן? מה יתמוך בכן? מה יעודד אתכן? מה יווסת אתכן? מה יאפשר לכן מעבר קל יותר בין זמן ההסתגלות להמשך היום? מה יכניס לכן נשימה בימים שהם אינטנסיביים ומרגישים מיותרים?
זה רק נראה שלכל האמהות קל בספטמבר. זה ממש לא נכון. המון אמהות עוברות תהפוכות בטן. נסו לבדוק לפני, תוך כדי וגם אחרי ההסתגלות – מה יכול לתמוך בכן, כדי שחודש ספטמבר יהיה עבורכן קצת יותר קל. גם אם העוצמה של הכאב הרגשי תרד מ 8 ל 7, זה המון. טיפה להקל, טיפה לרכך, במידת האפשר.
זו יכולה להיות שיחת טלפון מעודדת מחברה, עדכון יומי מהגננת, חלוקת זמן ההסתגלות עם בן הזוג, קפה ומאפה בזמן שאת מחכה שיקראו לך, עדכון מראש של מקום העבודה, או כל דבר יצירתי אחר. העניין הוא לקחת בחשבון שאת עוברת משהו, שיש לו מקום, שגם עבורך זה זמן הסתגלות לא קל ואפשר להתחשב בזה.
היה חשוב לי לשים הפעם תמונות של הילדים ושלי, כדי לתת פרספקטיבה ולהזכיר שבסופו של דבר, עם כל הכאב והקושי, גם ההסתגלות לגנים ולבתי הספר היא רגע בזמן בתוך ההורות. גם היא חולפת, עוברת, והופכת לחלקיק אחד קטן מתוך תמונת הורות רחבה יותר, שמורכבת מעוד המון המון חוויות.
מאחלת לכן הסתגלויות קלות, מעברים והתחלות חדשות קשובים, והמון הקשבה לצרכים שלכן ושל הילדים ולכל הרגשות והתחושות שמתעוררים בכן.
שלכן, לימור.