ביום שבת לא הרגשתי טוב, ורציתי לצאת החוצה, לפינה השקטה השלי בשדות. יש לי עץ בתוך שדרת הברושים, שם אני בדרך כלל יושבת, בוהה, כותבת, ומרגישה קרקע.
יצאתי לשם קצת חלשה, עם תיק ובו מצלמה, בקבוק מים ומחברת, וחיכתי למנוחה ולהיטענות שלי. כשהגעתי, גיליתי שהעץ היה תפוס על ידי אנשים אחרים. אכזבה.
ניסיתי לשבת בכביש שליד העץ, הוצאתי מחברת והרגשתי קצת מסכנה. לקחו לי את המקום.
הראש קצת כאב, הרגשתי חלשה, וממש רציתי מקום שאוכל להישען עליו. שמתי פעמיי לעבר עץ אחר שקרוב, ומצאתי שם חתיכות ניילון, בקבוקים, צלחות זרוקות. לא כיף.
אבל יש עץ, יש קרקע, נשארתי ונשענתי. זה לא הרגיש אותו דבר, אבל זה מה יש.
בשלב מסוים הוצאתי את המצלמה, מתוך מחשבה של: 'אני פה ולא נעים, אז אולי אנסה לבטא את העזובה'. עשיתי כמה קליקים, עד שהרגשתי שהגעתי לתמונה שמצליחה לבטא את מה שאני מרגישה.
כמובן שבשחור לבן, באופן שתואם את האפרוריות שהייתה בי.
אחרי שצילמתי את הלכלוך ואת הלא נעים, יכולתי גם לראות דברים אחרים.
הרמתי את הראש, אל צמרת העץ. משהו שם הרגיש לי מעניין ושווה להתעכב עליו.
אוויר התחיל להיכנס.
עדיין הרגשתי לא טוב, עדיין התבאסתי על זה שאין לי אפשרות לשבת במקום 'שלי', עדיין ראיתי את הדברים הזרוקים מסביב, אבל יחד עם זה היה עוד משהו. עוד אוויר, עוד אופק, עוד יצירה.
כבר לא היה רק רע.
הצילום לא גרם לי להרגיש יותר טוב מבחינה פיסית.
אחרי שצילמתי חזרתי הביתה, וכאב הראש התגבר, והרגשתי לא טוב יום למחר למשך חצי יום.
הצילום לא לקח את הקושי שהרגשתי, והוא גם לא לקח את העייפות, אבל הוא העניק משהו, וזה עשה לי טוב, גם אם לכמה רגעים.
כשאני מסתכלת על התמונות היום, אני רואה טוב יותר את איך שהרגשתי באותו רגע.
קצת אבודה, קצת מבולבלת, קצת עייפה, קצת כבדה ומסורבלת. אלו גם חלקים שיש בי.
כשהגעתי הביתה והתמודדתי עם כאב הראש, אמרתי לעצמי: "אני אוהבת אותך כמו שאת. גם כשכואב לך" וזה הרגיש כמו ריפוי וחמלה עמוקה.
לא להתבייש בכאב הראש, לא להרגיש בו כישלון או דפיקות, לא לרדת על עצמי בגלל שיש לי אותו.
לחבק אותי עמוק, גם כשכואב.
שלכן,
לימור