הבן שלי התגייס השבוע ואני מנסה לתת מילים למה שמרגיש כמו הלם, אין מילים, אין נגישות, בתקווה לצאת מהקיפאון שנכנסתי אליו. והנה, תוך כדי המשפט הראשון, אני כבר יכולה לשים לב שיש רצון לא להרגיש משהו, לא לחוות משהו, יש רצון לדלג על השלב שבו אני נמצאת בתוכו, וזה כבר נעשה קצת יותר מאוורר מעצם ההבנה שאני רוצה לברוח ולהיות כבר אחרי זה.
אני כבר רוצה להסתגל, להיות האמא שמצליחה לנשום כשהוא לא בבית, להיזכר שזה תהליך טבעי בארץ המשוגעת שלנו ושזה קורה להמון אמהות ואבות, אבל אני עוד לא שם, וזה מקום לא קל או מוכר לכתוב מתוכו. הרבה יותר קל לכתוב אחרי, לכתוב מתוך מקום שכבר עבר את זה, שכבר יודע איך לנשום ולהכיל, כשכבר יש מילים או מחשבות שמתגבשות לכדי משהו שאפשר להגיד. עכשיו יש עוד חלקי מילים, חלקי רגשות, חלקי הבנות לגבי מה שקורה בתוכי. אבל מנסה.
לעצור, לשבת, לקחת זמן לעצמי, לנסות ליצור מילים, זו בעצם הסכמה לעשות סיפור. זו הסכמה לכאוב, זו הסכמה לתת לדמעות שנחנקות בתוכי לצאת. זו הסכמה לקחת את זה קשה, זו הסכמה להכיר בזה שקשה לי, למרות שהוא כרגע ממש בטוב ואפילו שמח. זו הסכמה לקחת רגע, לעצור, לבדוק מה קורה לי ואולי להבין למה אני מרגישה שהעולם שלי היטלטל מבפנים, כשהכול כביכול בסדר.
אני שמה לב שיש רצון להבין מה קורה לי ולמה. האם זו העזיבה מהבית? האם זה הפחד לשלומו? האם זה חשש מהעתיד? האם זה החוסר והריק? האם זה הדהוד של הטראומה שלי? האם זה פחד מעתיד הקשר בינינו? האם זה געגוע? התודעה מחפשת הסברים למה שמרגיש כמו צונאמי, אבל אף הסבר לא מניח את הדעת, שום דבר הוא לא "זה" ואולי הרצון להסביר הוא כי אין מתוכי מספיק תוקף ולגיטימציה להיות מטולטלת. זה לא משהו שחשבתי שאני ארגיש, לא ככה.
הרי הוא לא בקרבי, הרי הוא עצמאי, הרי אני סומכת עליו, הרי הוא חוזר בשבת, הרי אני רגילה שהוא לא בבית למשך שבוע או יותר, הרי כשהוא בבית אנחנו גם רבים לא מעט, הרי טוב לו, הרי יש הורים שמתמודדים עם דברים קשים בהרבה, וככה אני מתרחקת יותר ויותר מהכאב, מהפילוח הזה שהלב שלי מרגיש, מההתייפחות הזאת שבא לי להתייפח, מהרצון למשוך אותו בידיים ולהשאיר אותו בבית ולנעול את הדלת, שלא ייצא לשום מקום, אף פעם, ויישאר פה קרוב אליי, לתמיד.
והנה, הדמעות סוף סוף יוצאות, מתגלגלות במורד הלחיים, אל הדבר הכי לא רציונלי, שמנוגד לכל הגיון, אבל הכי קרוב ללב, מסתבר. המקום שלו הוא איתי, בבית. מה פתאום הוא יוצא החוצה? מה פתאום יש לו חיים בחוץ שלא קשורים אליי? מה פתאום הוא כבר גדול כל כך ומוכשר כל כך ועצמאי כל כך, ואולי הוא כבר לא צריך את אמא? ואני פה נשארתי בקן..
הכי טבעי שיפרוש כנפיים ויעוף, אבל אני גם הכי רוצה שיישאר קרוב קרוב אליי, ומי יבטיח לי את זה? הרי תיכף יהיה לו בית אחר, חברים אחרים, אישה שיאהב, והנה, המחשבות נודדות אל נטישה, אל פרידה, על מה שמרגיש לא רציונלי, אבל מה אני אעשה שהן נודדות לשם? מה אני אעשה עם זה שאני מרגישה תלושה ולבד כל כך כשהוא לא פה?
אני גם משחררת ולא רוצה לשמור אותו פה, ויודעת כמה ההאיחזות הזאת זה לא נכונה עבורו, עבורי ועבור הקשר, אבל זה כל כך קשה, אלוהים. איך זה שזה הגיוני וטבעי שילדים עוזבים את הבית? איך זה בכלל משהו שהוא חלק מהחיים ולמה אנחנו לא חיים בקומונות? ואם הוא היה גר בבית מעליי או לידי, כבר לא הייתי מרגישה את הכאב הזה? אני לא בטוחה. הרי זו היציאה מהחדר שלו, זו האנרגיה שלו שחסרה, זה זה שהוא לא פה, קרוב, ושהוא הילד שגר בבית של אמא. עכשיו הוא כמו אורח שבא לבקר בבית של אמא, וזה לא אותו דבר.
אני מעריצה עכשיו את כל אמהות העולם, ממש כמו שהערצתי אותן אחת אחת על הלידה והתקופה שאחריה. איך אתן עושות את זה, אמהות? איך אתן חיות עם זה שהילדים שלכן עוזבים את הבית ובונים להן קינים אחרים, בתים אחרים ושיש דמויות אחרות משמעותיות (יותר?) בחיים שלהן? איך אתן ממשיכות לנשום ואפילו להיות בטוב כשהם כבר רחוקים ולא צמודים קרוב קרוב? האם גם אתן הרגשתן את הפילוח הזה בלב?
אני יודעת שאסתגל וגם יודעת שיהיה לי טוב ושאגלה המון דברים נפלאים מהמציאות החדשה, אין לי ספק בזה. החיים חזקים יותר מהכול, והנפש והרוח מתמודדת עם הכול ומוצאת את הטוב בהכול, אבל כרגע אני בהלם או בהכחשה, ומנסה להכניס אוויר אל תוך הריאות. לעכל את הדבר הזה שאני עוד לא מבינה, לתת לעצמי לכאוב, גם כשאני לא יודעת מה הכאב הזה. אני רוצה לנסות להיות איתו בבית כשהוא יוצא בשבת, ולא רק להיות עם עצמי ועם הצונאמי הזה של המעבר מזה שהוא לא היה בבית ועכשיו הוא בבית ועכשיו הוא שוב לא יהיה.
זה הגיע בבום, ממש עם השעות הראשונות אחרי הפרידה המוזרה בקניון, והבום הזה הפתיע אותי. חשבתי שזה יקרה לאט לאט, שעם הימים והשבועות אעכל את ההיעדרות שלו. לחזור אל בית ריק, אל בית שהוא לא נמצא בו. החוסר הזה, האנרגיה שלו שלא נמצאת בו, הפתיעה אותי והיכתה אותי בהלם. זה משהו שאני מכירה רק מתוך אובדן והוא הרי חי, שיהיה בריא. ובכלל, זה שמתערבב אובדן עם התחושה שבפנים, זה כל כך סוחף ומפחיד ומכניס סרטים לראש ויחד עם זה גם מרחיק, כי הוא לוקח את הלגיטימציה לזה, כנראה. אז, רוצה להניח את המילים האלה, ולא לפחד, ולהבין שיש פה באמת אובדן של תקופה, וגם שאני אוהבת אותו כל כך והוא יקר לי ומשהו עכשיו קצת הולך לאיבוד.
הולך לאיבוד ומקווה שאמצא את הדרך לקשר, לקירבה, למשהו שירגיש לי קרוב קרוב וצמוד. ואולי זה לא יחזור? אולי הקשר משתנה לתמיד? ואולי זה יהיה בסדר, מה שלא יהיה? זה כל כך מוזר ושונה ולופת ומטלטל, כי הקשר איתו תמיד היה הדבר שאפשר לחזור אליו. אז, לסמוך על זה, אני מזכירה לעצמי. לסמוך על הקשר, לסמוך על מה שבנינו יחד ושקרוב לוודאי ימצא את דרכו, גם בתוך ההשתנות.
זה קצת מרגיש כמו תעתוע. הוא פה, אבל גם לא פה. אני מתמוטטת, אבל גם חזקה. הוא הולך, אבל גם חוזר. אני לא יודעת מה איתו, אבל גם יודעת שהוא בסדר ושדואגים לו. שקט בבית, אבל גם יש זמן פנוי. יש געגוע, אבל גם הגעגוע הוא סימן לאהבה. הוא עזב את הבית, אבל גם חוזר. מה המציאות? זה קורה או לא קורה? הוא פה או שהוא שם? הקרקע שלי זזה, ויש לי אתגרים עם קרקעות שנעות.
אני מזכירה לעצמי שהדברים שהכי יקרים לליבנו, הם אלו שהכי מכאיבים, ועוזר לי להיזכר בזה עכשיו. הטילטול הזה הוא חלק מקשר, חלק מהאהבה, הוא חלק מהדבר שהכי יקר לי לב. והדבר הזה רחוק עכשיו ולא נגיש לי ומסתובב בעולם הצבאי, ולי זה מרגיש שחלק שלי מהגוף הולך איתו וכבר לא קשור אליי, וזה באמת כמו משהו שחסר, שאיננו, ושאלוהים ישמור לי על הדבר היקר הזה שמסתובב לו בחוץ בלעדיי.
זה טוב הבכי הזה, שיוצא החוצה, אני מזכירה לעצמי. ולמה זה מרגיש כל כך לבד, למרות שאני יודעת שעוד אמהות מרגישות כמוני? ולא, לא בא לי להיות חזקה עכשיו. בא לי להתפרק, כי לעזאזל זה ממש קשה. אני יודעת שאני חזקה, אבל זה לא קשור. עכשיו זה הזמן שלי להתפרק ולעכל ולהתאבל, ולרקוע עם הידיים והרגליים על הרצפה ולכאוב, וזה הזמן לבכות. זה בסדר לבכות, אני מזכירה לעצמי. זה בסדר לבכות, וזה בסדר לא להיות בסדר. יש לך המון סיבות לבכי הזה, תני לו לצאת, אהובה. תני לו לצאת. הבכי הוא לא סימן לחולשה ולא סימן להתפרקות, הוא רק סימן שאת מרגישה את כל הטלטלה הזאת ושאת מספיק רחבה כדי להכיל אותה. פשוט תבכי, זה ממש טוב שאת בוכה עכשיו.
הוא תיכף יקום מהשינה ומקווה שאצליח להיות איתו ולא רק איתי, וגם אתקשה, זה גם בסדר. תני לעצמך רגע לעכל את הדבר הזה מבלי להאיץ. מה שתרגישי, זה בסדר. תני לגל הזה לשטוף אותך, כדי שתוכלי להסתגל אל המציאות החדשה. את יודעת שכשיש מקום לרגש ולהכול, אז זה גם עובר. פשוט תני לזה לעבור דרכך, ונסי לא לפחד. לא, זה לא פשוט, אבל תני לזה לעבור דרכך, בלי להאיץ להיות אחרי זה. זה כואב עכשיו, אבל הכאב הזה הוא טבעי ואנושי ובריא וחלק חשוב מהקשר שלכם ומההסתגלות שלך אל המצב החדש. תבכי את מה שהמצב החדש מעורר בך, גם אם זה לא מרגיש הגיוני, כי זה מה שעוזר לך לעכל ולהתמודד. פשוט תבכי.
אולי תיכף תגיע הבנה או מילים ברורות לדבר הזה, לטלטלה הזאת, ואולי לא. כרגע אין הקלה, ואין וויסות ואין משפט מחץ לסיים איתו. יש בכי, יש עדיין קושי לנשום, יש קצת יותר אוויר, יש הרבה ערפל וגם פחד. זה מה שיש עכשיו, וזה בסדר. זה כאב טוב, לימור. זה כאב של האהבה שלך, זה כאב טוב על הילד שלך, שגדל ועצמאי ועוזב את הבית, ואת אוהבת אותו כל כך. ומותר לך לבכות על זה. חיבוק גדול לעצמי, ולכל מי שמכירה משהו מהחוויה וגם לה יורדות הדמעות עכשיו.