דברי הרמטכ"ל הבוקר, עוררו בי תחושות ומחשבות על כישלון, אחריות ותנועה קדימה
אני קוראת הבוקר את המילים של הרמטכ"ל לשעבר, ומרגישה איך הגוף שלי מגיב.
"האחריות היא שלי", אני קוראת, ומתחילה בתוכי שאיפה עמוקה, כזאת שממלאת את בית החזה. אוויר נכנס אל מקום שלא הרגשתי שהוא חנוק. דמעות מתחילות להגיע.
"אנשים צריכים לעבור את התהליך, לחוות, להרגיש, ולהתמודד, כדי לצאת טוב יותר קדימה", ואני מרגישה את הרגליים שמתרקעות על האדמה, משהו נעשה נוכח יותר בירכיים, באגן, כאילו ננטע יותר באדמה.
"אני חושב שארגון ואדם שלא יודע לעמוד ולהתבונן לכישלון בעיניים, יהיה לו מאוד מאוד קשה לתקן". נעלמת לי הנשימה, כמו נעתקת פתאום. כישלון זה דבר מפחיד. הגוף מגיב כמו בתגובת קפיאה לא נשלטת. הנשימה נעצרת יחד איתו.
להמשיך להתבונן, גם כשעולה רצון לברוח
לעמוד ולהתבונן לכישלון בעיניים. לעמוד עם שתי רגליים נטועות ולנשום את כל חתיכת הכישלון הזה.
להתבונן לכישלון עמוק בעיניים, ולהישאר בעמידה הזאת, גם כשעולה רצון לברוח. להמשיך לעמוד גם כשיעלו הסברים ללמה כבר לא צריך להתבונן בו. להיות יציבים, יחד עם הכישלון. עולה בי תחושה של חוזק, של ציבות, של עוצמה.
"ואני אומר לכם, אל תנסו לשכוח, אל תנסו להסיט את המבט. לא ממקום של חולשה, עם הרבה מאוד עוצמה, כי ככה נהיה חזקים יותר". אני מרגישה אחדות, שייכות, כוח, תקווה, אומץ. אם הוא, שכשל בכישלון הכי נורא, שהביא למחירים הכי נוראיים, אז גם אני יכולה להביט בכישלונות שלי בעיניים.
"אני חושב שארגון ואדם שלא יודע לעמוד ולהתבונן לכישלון בעיניים, יהיה לו מאוד מאוד קשה לתקן". זה מרגיש נכון, זה מתחבר. זה כזה כואב להסתכל לכישלון בעיניים, אבל לכאב הזה יש משמעות והוא התקווה שמפה יהיה אחרת, שמביא לתנועה קדימה. לנוע לעבר מה שאפשר לתקן ולעשות אחרת מעכשיו, כי את מה שכשלנו בו כבר אי אפשר לתקן.
הכאב צף למעלה
כשאני קוראת את המילים, אני מרגישה שאפשר לנשום לרגע, כי מישהו לוקח אחריות. מישהו הבטיח לתקן, מישהו הבטיח לפעול מתוך הכרה בכישלון. מישהו אומר "טעיתי", "נכשלתי", וככה הוא רואה את הפגיעה שלי, את זה שסמכתי עליו, את זה שהוא עשה טעויות אדירות. הוא בגד באמון שלי, ועכשיו הוא לוקח אחריות. קצת מאוחר מדי.
והנה, כנראה בעקבות לקיחת האחריות, הניתוק שלי מתחיל להיות מופשר ורגשות שהדחקתי מתחילים לבעבע. הבגידה, חוסר המוגנות, ההפקרה, הכעס, אובדן התמימות, עולים וצפים. לקיחת האחריות לא מטשטשת את הכאב, אלא רק מציפה אותו, ואולי בגלל זה כל כך קשה לקחת אחריות.
לקחת אחריות על כישלון זה צעד שמציף כאב, אבל הוא כאב שאפשר ליצור ממנו שינוי. לעמוד על שתי הרגליים, להתבונן בצער על הנזק שנגרם, ולהבטיח לעשות טוב מעכשיו. ולפעול, באמת לפעול. לעשות כל מה שאפשר, כדי שהכישלון לא יקרה שוב. ואז, ורק אז, תוכל גם להגיע הצמיחה.
אולי יעניין אותך גם:
כאבים רגשיים הם חלק בלתי נפרד מתקופת ההריון ואחרי הלידה / לימור לוי אוסמי