אני משתפת אתכן טקסט שכתבתי לפני כעשור לאחד האתרים הגדולים. השבוע חיפשתי אותו, כדי לשלוח אותו למישהי שמתמודדת עם תחושות דומות ולא מצאתי אותו. אז אני מעלה אותו שוב, כי אני חושבת שהוא יכול להיות לכן בעל ערך.
"למה חשבת שאת אמורה לבטל את עצמך באמהות?"
אני זוכרת שיחה על כוס קפה עם אמא שלי, בה ניסיתי להסביר לה מה הרגשתי בתקופה שאחרי הלידה. היה לי קשה להודות בזה, אבל סיפרתי לה בכנות את מה שהרגשתי – שאני לא אמא מספיק טובה, שאני לא מתמסרת לאמהות, שאני לא מספיק סובלנית, מכילה ואוהבת, ושאני מתקשה לוותר על עצמי למען אייל. הודיתי בפניה שבאמת הרגשתי באותה תקופה אחרי הלידה שאני מאוכזבת מעצמי, בעיקר על זה שאני לא אמא טוטאלית שמקדישה את כולה לבנה באהבה גמורה, תוך שימת צרכיה בצד לרגע.
באותו זמן של שיחת כוס הקפה הזו, הייתי סטודנטית לתואר שני בלימודי מגדר ( בשמו המוכר: "לימודי נשים"), כבר אז התעניינתי בכל הקשור לאמהוּת וצברתי כמה השקפות ודעות פמיניסטיות די מוצקות.
אמא שלי, מהיכרותה אותי, התפלאה לשמוע ממני את מה שהרגשתי ואמרה: "את ? לימור ? אני לא מאמינה שאני שומעת אותך אומרת את הדברים האלו. למה הרגשת שאת צריכה או אמורה לבטל את עצמך באמהוּת ? איך חשבת שאת אמורה להיות ? זה נשמע לי כמו משהו שאמהות בדור שלך לא צריכות להרגיש, עם כל הקידמה והשינוי". ושוב ושוב חזרה והוסיפה :"אני לא מאמינה שאת אומרת את זה, כל כך לא מתאים לך".
"למה שתהני לטפל בתינוק? זה משעמם"
אני זוכרת שבזמנו קצת נפגעתי מדבריה, הרגשתי שיש לי איזו שריטה פנימית עמוקה. דבריה הדהדו לי במקום שהיה עבורי הכי לא ברור בעצמי. איך זה שקיים בי הפער הזה בין מה שאני מבינה, יודעת ומאמינה על אמהות ועל בחירות אימהיות וטובתן של הנשים, לבין מה שאני מרגישה בפנים, בלב ?
הרגשתי שיש בי מעין שני קולות, שתי ישויות נפרדות בעצמי.
חלק אחד אמר לי: "לימור יקרה, את אישה עצמאית שיש לה רצונות וחיים משל עצמה. למה שתיהני מלטפל מתינוק שדורש את תשומת ליבך המלאה ומלהתעסק כל כך הרבה שעות ביממה במשימות משעממות עבורך? מותר לך להרגיש שזה ממש לא בשבילך. את אמא טובה כפי שאת, את לא אמורה ולא צריכה לוותר על עצמך. היית בכלל רוצה לוותר על עצמך? זה כאילו שהיית רוצה לא להיות את. את אמא בדרך שלך, יש המון סוגים ובחירות של אמהות, נסי לקבל את הדרך שלך ולכבד אותה".
"משהו חסר בך. אמא טובה מתמסרת להורות ונהנית ממנה"
הקול הזה של הראש נשמע לי מאוד הגיוני. זה נשמע לי שהוא 'אני' ושהקול הזה מאוד מתאים לי ומאפיין אותי, אבל לצידו הרגשתי כל הזמן גם את הקול האחר, שממש לא היה מרוצה. הוא אמר: "משהו חסר בך, למה את לא מרגישה אחרת? אמא טובה היא אמא אדמה, מכילה, מתמסרת לאמהות, נהנית מהאמהות ומצליחה לשים את עצמה בצד לטובת הילדים. את צריכה לעבוד על עצמך כדי להרגיש אחרת".
הסתובבתי כך תקופה ארוכה, עם שני הקולות המפוצלים האלה ופשוט לא הצלחתי להבין את עצמי. איך יש בי את הניתוק הזה בין שני הקולות האלו ?איזה קול צודק ? הקול הראשון או הקול השני ? על איזה קול אני צריכה להתגבר ולהשתיק ? עם איזה קול אני צריכה ללכת ?
בחרתי להבין למה יש שני קולות מנוגדים בתוכי
בתקופה הזו התחלתי להנחות קבוצות לנשים אחרי לידה והניתוק הזה הרגיש לי לא בנוח באופן מיוחד. הרגשתי שאני עובדת עם נשים, מלווה אותן, מחבקת אותן, אומרת להן דברים שאני מאמינה בהם, אבל אצלי, אותו עניין שאנחנו מדברות עליו עדיין לא פתור. הרגשתי שזה לא עוזר לי לשמוע את מה שאני משמיעה להן, כי אצלי, עדיין יש קול שמתעקש לדבר אחרת.
… אוחח… כמה שהקול הזה עיצבן אותי… והמשפט הזה של אמא שלי, כל הזמן המשיך להדהד בתוכי: "אני לא מאמינה שאת מרגישה ככה, זה לא מתאים לך". למה הקול הזה לא יכול להיעלם לעזאזל ?
מכיוון שהרגשתי שהעבודה עם נשים חשובה לי ומעניינת אותי, הרגשתי שאני חייבת להבין מה קורה פה, אחרת, לא נראה לי שהייתי מתעסקת בזה בכלל. הייתי מתייחסת לזה כאל עוד סיבוך אחד מני כמה שקיימים אצלי. לא חייבים להבין הכל. אבל את זה הרגשתי שאני חייבת להבין. הרגשתי שאני לא יכולה לעבוד בצורה שהיא לא אותנטית מספיק עבורי וזה היה הדרייב בשבילי להתחיל בתהליך.
כפמיניסטית, היה לי קשה לראות שיש בי חלק שחושב שאני צריכה לבטל את עצמי
כשהתחלתי בתהליך אישי וביטאתי את הקול שקראתי לו ה"לב", הבנתי שהוא בכלל לא מייצג עבורי את הלב, את הרגש, אלא את הביקורת, את הקול הזה שיש לו מה להגיד על הבחירות שלי ועל מי שאני. זה הקול הזה שעושה "נו, נו, נו".
כשבחרתי לדבר את הקול הזה בקול רם, להתחבר אליו ולהרגיש אותו, זה היה אחד הדברים המשמעותיים בחיי. הבנתי שעד אותו זמן לא ממש שמעתי את הקול הזה, כי לא היה לי נעים. כשהייתי עם הקול הזה והעזתי לבטא אותו, זה היה מהמם בעוצמתו.
הייתי בהלם מטלטל גמור להבין שהקול הזה שאני מבטאת (ביטאתי ונסחפתי עד הסוף..) שוכן בתוכי והוא חלק ממני. לא האמנתי שאני זו שמבטאת ומשמיעה את הדעות האלו, שבשבילי, הן דעות קדמוניות ומסורתיות, שלא הרגשתי שאני מזדהה איתן. פתאום הבנתי שהדבר הזה הוא חלק ממני. אמאל'ה, הוא קיים בתוכי !
קיים בי חלק שחושב שאמא טובה היא אמא שמקריבה את עצמה
קיים בתוכי חלק שחושב שאמא טובה היא "אמא אדמה" שמבטלת את עצמה לחלוטין לטובת ילדיה, שמדמיין מין נערת פרחים שנהנית מהטיפול בתינוק ומנשנשת אותו כל הזמן. אמא שלא מתלוננת לרגע, בגלל שהיא מבינה שאוצר חייה בין ידיה, אמא שקמה בשלווה בבוקר ובלילה, מתוך הבנה שזה מה שהתינוק צריך עכשיו וזה בסדר גמור להיות פה רק בשבילו.
בדמיוני אמא טובה היא אמא שלא צריכה עזרה, שמסתדרת לבד, אמא שזה בסדר מבחינתה שבן זוגה ימשיך בשיגרת חייו כי היא ממש נהנית מההורות. אמא שלא מפריע לה שהוא חוזר מאוחר הביתה, שלא מתלוננת לו למה הוא לא נמצא מספיק בבית ולא עוזר מספיק ולא מבין מספיק. אמא שמרגישה שהיא מגשימה את עצמה ואת חייה באמהוּת, שחוץ מהילדים היא לא צריכה דבר בחייה מרוב ההנאה שהם מספקים לה.
אני מבינה שהקול הזה קיים בי, אבל הוא לא משמעותי.
נאנחת קשות.
אפילו לכתוב את זה לא קל לי. לא קל לי לכתוב ולהבין שיש בי חלק שחושב ומרגיש את כל הדברים האלו. אני חושבת שאפילו עצוב לי במידה מסוימת לכתוב את זה. אבל היום אני יודעת לדבר את הקול הזה בלי לפחד. זה הקול (חייבת לציין, לצערי..) שגדלתי עליו, שקראתי עליו, שחשבתי עליו וכן, הוא חלק ממני. עדיין.
רק עכשיו כשאני כותבת, אני מבינה עד כמה הקול הזה כבר לא משמעותי בחיי יותר. אולי הוא היה צריך להגיד את דבריו ולהזהיר אותי מכל מיני דברים שהרגיש שמסוכנים לי ולמשפחתי ועכשיו הוא יושב לו בשקט. רק עכשיו אני שמה לב שכבר תקופה ארוכה שבאמת לא שמעתי אותו. נחמד הגילוי הזה. גם עולה המחשבה שזה בעצם גם לא כזה מפריע לי אם הוא יבחר לבוא לבקר שוב. הפעם אני יודעת איך לארח אותו.
***
מילים מהיום:
בחרתי לחלוק אותו אתכן, למרות הזמן שעבר, בגלל שאני יודעת ושומעת את הקולות השונים שנמצאים אצל אמהות וכמה קשה לחיות איתם. פערים בין איך שאמהות מרגישות שהן אמורות להיות לבין איך שהן בפועל.
הדרך שאני בחרתי לעצמי בהורות, היא: להתבונן, לאתגר עמדות חברתיות, להיות ערה לאופן שבו הן משפיעות עליי. הנטייה שלי היא להיות "בסדר", להיות"טובה", וכדי להרגיש יותר חופש, הנאה ושמחה מההורות, עברתי דרך קריאת תיגר על נורמות חברתיות. זה מה שהיה נכון לי.
לכל אחת יש את הדרך שלה להתמודד עם תחושת חוסר הנאה וחוסר סיפוק מההורות. זה בסדר למצוא דרכים אחרות כדי להתמודד עם הפערים בין האמהות שחשבנו שנהיה, לבין מה שאנחנו בפועל. יש כל כך הרבה כאלה, אפשר רק לנסות.
אני כן ממליצה, תמיד, לא לוותר על ההנאה והחופש בהורות. כל כך בקלות אפשר להגיע לשחיקה, שעמום, חוסר סיפוק, עצבים, תשישות. כל כך בקלות אפשר להמשיך ולנסות להיות "טובות" יותר, ולהתרחק מעצמנו, להיות צל של עצמנו.
בכל דרך שתבחרו, תבחרו בעצמכן. כשאתן בטוב, כשאתן מוזנות ושמחות, הילדים שלכם רק ירוויחו. גם אם זאת לא תהיה הורות "לפי הספר".
מאחלת לכן הורות משמעותית, ופה הפרטים על תהליך טיפול/ ליווי איתי אחרי לידה וגם בהורות, למי שמעוניינת.
כתבי לי בווטסאפ
אולי יעניין אותך גם:
מאמר על הפער בין הציפיות למציאות אחרי לידה: "אני לא האמא שחשבתי שאני אהיה"