איך לזהות את ה'פגיעות הלוחשות' ולשמור על הגבולות של עצמי?

"את צריכה לשמור יותר על הגבולות שלך", אני זוכרת את האמירה ההיא, של מטפלת רגעית שהייתה לי. הייתי אצלה פעם אחת או פעמיים, כחלק מהניסיונות שלי להקל על הגוף והנפש, ואני לא זוכרת למה לא המשכתי איתה, אבל אני כן זוכרת שמשהו במשפט הזה שלה משך אותי. זה הרגיש אז כמו משהו הגיוני, אם כי לא ממש ברור. 

"מה זה אומר לשמור על הגבולות? איך זה קשור למה שאני מרגישה?" אני זוכרת ששאלתי אותה, והיא אמרה משהו עמום לגבי לדמיין הילה של הגנה מסביבי, בצבע שאני כבר לא זוכרת (זהב יכול להיות?). אבל לדמיין? הילה? לא הבנתי על מה היא מדברת. האמת היא, ולא נעים לי להגיד, שעד היום אני לא ממש מבינה.

מאז שמעתי בעוד איזה ספר שקראתי על אנשים רגישים מאוד על האפשרות לשמור על הגבולות דרך דמיון של הילה שעוטפת. אבל בכל מקרה, אני ודמיון זה פחות מסתדר, אז עזבתי את זה ומצאתי דרכים אחרות.

מה זה מבחינתי 'לשמור על הגבולות' ולהרגיש מוגנת ובטוחה?

מה זה אומר 'גבולות'? מה זה אומר 'לשמור על הגבולות שלי'? מה זה אומר להרגיש מוגנת ובטוחה? איך זה קשור למצבי רוח, תשישות הגוף והנפש ובעיות בריאותיות מגוונות? אני אכתוב פה חלקיקים מתוך המסע וההבנות הצנועות שלי – וזאת יכולה להיות הזמנה לחקר עצמי, כל אחת עם עצמה, למי שמתעניינת בכך. 

מה זה אומר 'לשמור על הגבולות שלי'? אני ארחיב לגביי בהמשך, אבל זאת גם יכולה להיות שאלה פתוחה, שמי שרוצה יכולה לקחת אל עצמה להתבוננות, לגילוי, להבנה. לבדוק, כל אחת עם עצמה –  מתי אני מרגישה ששומרים לי על הגבולות ומתי לא? מתי אני שומרת על הגבולות של עצמי? באילו מקומות ועם אלו אנשים אני מרגישה שמורה ומוגנת ומתי ועם מי לא?

כמישהי מאוד רגישה שנוטה להצפות רגשיות שמתבטאות בנפש ובגוף, אני מרגישה שעם השנים אני הופכת להיות מאסטרית של עצמי בהתמודדות עם הצפות רגשיות. אני בכוונה אומרת 'מאסטרית של עצמי' ולא 'מאסטרית' באופן כללי, כזאת שיודעת מה נכון לכולן ותמיד –  כי למרות שהרבה מהכלים להתמודדות עם הצפות רגשיות הם כלליים ויכולים לעבוד על רבות, אני גם חושבת שהחקר והגילוי הם אישיים לגבי מה עובד עבור כל אחת. בעיניי, זה תהליך של למידה וחקר שאפשר לעשות אותו עצמאית או עם אשת/איש מקצוע.

מהי 'פגיעה צועקת' וברורה?

חלק מהחקר והגילוי בנוגע להצפות רגשיות, הביאו אותי להבין שברגעים שאני מוצפת, זה הרבה פעמים בעקבות ההרגשה שאני לא בטוחה, לא מוגנת, לא שמורה – כשאני מרגישה שמשהו שפגע בי או שמשהו עומד לפגוע בי.

'לפגוע בי' זאת מילה חזקה, שאנחנו הרבה פעמים משתמשות בה רק אל דברים גדולים ומובחנים של פגיעה, כמו פגיעה מינית, אלימות מילולית או פיסית, אבל הפגיעות שאני מתכוונת אליהן, הן דווקא פגיעות יומיומיות, קטנות, הרבה פעמים חמקמקות, לא ברורות, לא חד משמעיות, לא תמיד מובנות – והפער הזה הוא בדיוק מה שיוצר את הפגיעה עבורי.

אם יש פגיעה 'צועקת' – כזאת שברור לי בה שמישהו או מישהי עברו את הגבול בהתנהגות שלהם, אז ברור לי שאנשים מסוימים התנהגו כלפיי בצורה לא יפה, לא אתית, לא נכונה, אלימה, חודרנית. במקרים כאלה קל לי להרגיש שעברו את הגבולות, שעברתי פגיעה, מה שמאפשר לי לגייס את הכלים שעובדים לי כדי להתמודד איתה – החל מחמלה עצמית, האטה, שיתוף, פריקה, נשימות ועוד, כל מה שעובד ונכון ברגע הזה.

ברגעים כאלה, כמובן שהפגיעה לא נעימה ויכולה לפעמים להותיר צלקות, לטלטל, להציף, ואפילו להשבית לכמה ימים ( או יותר), אבל בפגיעות 'צועקות', הזיהוי הוא ברור: הייתה פגיעה. לכן, ברור שיש מקום לפגיעה שלי, אני דואגת לשמור עליי ולבדוק מה יכול לעזור לי לחזור אל הגבולות שלי, אל הביטחון והמוגנות.

מהי 'פגיעה לוחשת' ועמומה?

לעומת זאת, כשיש 'פגיעה לוחשת' – הדברים הרבה יותר מסתבכים. 'פגיעה לוחשת' זו פגיעה חמקמקה, לעתים קטנה, יומיומית, לא דרמטית, כזאת שהנטייה אצלי יכולה להיות להחליק אותה ולעבור על סדר היום. זו יכולה להיות פגיעה שנעשית על ידי אנשים קרובים אליי או אנשים שבאו עם כוונות טובות, או פגיעה שנעשתה במסגרת קבוצתית או משפחתית, ונראה שהאחרים בסדר.

במקרים כאלה, הרבה יותר קשה לי להכיר בזה שנפגעתי, שהייתה פגיעה (גם אם לא בכוונה), שהייתה חציית גבול מבחינתי. יותר קשה להכיר בזה שגם אם נדמה שהאחרים ממש בסדר עם הסיטואציה, עבורי היה בה משהו לא בסדר, לא נכון, לא צודק או לא מוסרי. 

יכול להיות שהכוונות הטובות של מי שפגע, הקרבה לאנשים וההערכה כלפיהם, החמלה וההבנה שיש לי כלפיהם, מקשות עליי לזהות באופן ברור וצלול:'נפגעתי. כואב לי. זה לא נעים לי. זה חצה את הגבול שלי'. הרבה פעמים ההנטייה הראשונית שלי היא להחליק את מה שהיה, להקטין, להבין, להיות בסדר, 'לא לעשות סיפור'.

הרבה פעמים אני מבינה שהייתה פגיעה רק דרך הגוף, כי הגוף מגיב (כאב ראש, חולשה, עייפות קשה). כשהגוף יוצא מאיזון, זה גורם לי ללכת אחורה בזמן, לפעמים אפילו כמה ימים לאחור, ולבדוק: 'מתי התחלתי להרגיש לא טוב?' ואז מגלה שהייתה נקודת חיכוך, פגיעה, שלא שמתי לב אליה. הזיהוי של הפגיעות הלוחשות עוזר לתת לעצמי מקום, להתאזן, להיתמך, וכך לחזור אל  מוגנות, שמירה עצמית וביטחון.

מה זו תחושה של מוגנות וביטחון?

מה זו תחושה של מוגנות וביטחון? אני חושבת שאני מגדירה את זה אחרת לאורך השנים שחולפות. היום אני מרגישה שלהיות מוגנת ובטוחה, זה להרגיש שאני יכולה לנוח במקום מסוים, להרפות, להביא את עצמי בכל מצב, להגיע עם הפגיעות שלי, להיות אני על כל הרבדים שלי, להרגיש חופשייה להיות אני כמו שאני. זה קצת כמו אהבה ללא תנאי.

כשאני וגופי מרגישים בטוחים במקום או מרחב מסוים, אז הגוף שלי לא נמצא בכוננות, הוא לא בסטרס, הוא לא צריך לשמור, לתקוף או לברוח, הוא לא חושש שאולי אני חשופה מדי, פגיעה מדי ושאיום כלשהו או פגיעה מסוימת יכולים לקרות.

כשהמרחב בו אני נמצאת מרגיש לי בטוח ולא מאיים, אז הגוף רפוי יותר, נינוח, ולכן אני גם יכולה לראות שיש לי מגוון אפשרויות כדי להתמודד עם סיטואציה כזו או אחרת. אני יכולה אז לבדוק- מה נוח לי באמת? מה נכון לי? מה יעשה לי טוב?

כשאני מרגישה מוגנת ובטוחה, אני לא עסוקה בלהגן על עצמי, להתקשח, לשים שריון ואני גם לא פועלת אוטומטית מתוך הישרדות והגנה על עצמי (קפיאה או הימנעות במקרה שלי). אני יכולה לבחור כי אני רגועה, כי אין איום, אין חוקים שאני חייבת לציית להם, אין חשש מפגיעה בדמות הקטנה, מבט, תגובה מילולית, התנהגות מחרימה, תוקפנות, השפלה וכדומה. אני יכולה להיות בנחת.

במרחב שמור או מוגן, אני לא חוששת שיתקיפו או יפגעו בי ואני אני יכולה להקשיב לעצמי ולפעול לפי מה שנכון לי. תחושה מוגנת זה כשאני לא מחויבת לעשות משהו שלא נעים לי, לא נכון לי, לא טוב לי, או לא בתזמון שרצוי לי. אני יכולה להיות אני, כמו שאני, גם עם החולשות והשונות שלי.

לב תחושת חוסר המוגנות- "אין לי ברירה, אין לי בחירה"

על ההתנהגות של האחרים אין לי שליטה, וזה מעצבן, מכעיס ומרתיח. הלוואי והייתי יכולה לעשות משהו עם אנשים שנפוחים מחשיבות עצמית ומרשים לעצמם להתנהג בצורה פוגענית או לא לוקחים אחריות על הפגיעה שלהם, אבל לפעמים אין לי. לכן, מלבד לסמן ולזהות את הפגיעה ולהוקיע אותה, אני מנסה לתרגל שוב ושוב – איך אני יכולה לשמור על עצמי? מה אני כן יכולה לעשות?

כשאני לא יכולה למנוע פגיעות (או לשלוט באנשים אחרים), אני מנסה ולומדת למצוא עוד אופציות להתנהג בסיטואציות שלא נוחות לי, וכל הזמן לשאול את עצמי- איזה עוד אופציות יש לי? מה אני כן יכולה לעשות?

זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע, כי כדי להגיע לשלב הזה, אני צריכה לזהות שהייתה פגיעה, להכיר בזה שנפגעתי, וזה אומר- להכיר ברגישות שלי ובמשהו שנתפס כמו חולשה בתוך עולם של 'תהיי חזקה ומחוספסת ותיקחי את זה בקלות'.

זה צעד מאוד אמיץ בעיניי להסכים לזה שהייתה פגיעה, וזה נושא בפני עצמו. אבל אם אני לא מתעכבת אליו כרגע, הנה כמה דוגמאות שקרו לאחרונה, וגרמו לי לבדוק מה אני יכולה או הייתי יכולה לעשות.

למשל:
* אני יכולה לצאת משיעור יוגה שמתרחש בו משהו שלא נעים לי ולא חייבת להמשיך עד הסוף .
* אני יכולה לקחת הפסקה ולצאת להתאווררות מפגישה מקצועית שיש בה טון אלים ופוגעני.
* אני יכולה להבהיר לאדם שכתב לי משהו פוגע בקבוצת ווטסאפ שכונתית, שזו לא דרך להתבטא, גם כשאני מרגישה קטנונית.
* אני יכולה לשאול אם אפשר להעביר נושא כשמדברים על נושא עם תוכן פוגעני, שמשפיע עליי.
* להגיד לילדים שנפגעתי מאיך שהם דיברו אליי.
* לדווח על חוסר מוגנות וחציית גבולות, כשיש ממונים על האדם שפגע בי.

אלו צעדים קטנים של הקשבה, שיוצרים עבורי מרחב וכבוד ליכולות ולפגיעות שלי.

לטפח תחושת מוגנות וביטחון, שאינה תלויה בדבר

לטפח מוגנות זו הזכות להאמין לגוף שלי, להאמין לאיתותים הקטנים, לכבד את הפגיעות הלוחשות.

כשאני מקשיבה ומאמינה לפגיעה שהתרחשה, אני יכולה לרפא מקום שחווה פגיעה ונפגע, אני יכולה לחזור ולבדוק האם הייתה לי אופציה אחרת להגיב ולהתנהג, כזאת שהייתה נסתרת ממני בזמן אמת. זה תהליך לצעוד בו – כל פעם צעד, כל פעם חיבוק, כל פעם להאמין מחדש.

יש ריפוי שמרפא שנים אחורה ומבקש לקרות, והוא לוקח זמן. תחושת המוגנות יכולה להתפתח בכל דרך, כל הזמן, גם כשהעור והלב מרגישים חשופים, רגישים ופגיעים. לבחור בכל פעם בחדש בנתיב שייאפשר לי להיות יותר אני. וכך, גם יותר מוגנת. 

זאת למידה בפני עצמה להפחית את הקולות של הפגיעה העצמית, הביקורת והשיפוטיות לגבי – "למה לא עשית משהו? למה התנהגו אלייך ככה? למה את מתרגשת מזה, זה רק…" יש להם הרבה מה להגיד, לקולות האלה.

לשמוע את הקולות הפנימיים האלה, להכיר אותם, ועדיין לבחור ברשות להיפגע וברשות להגיב ולפעול. למען עצמי ולמען טיפוח תחושת המוגנות והביטחון, שאינם תלויים בדבר.

תמיד אשמח לשמוע דברים שעולים אצלן מתוך הקריאה, אפשר לשלוח לי לפה.

שלכן,
לימור לוי אוסמי
יוצרת האתר, מטפלת cbt-act לנשים רגישות ואמהות.

למי שמתחברת לתכנים באתר ורוצה להגיד תודה ולהעניק רוח גבית, אפשר לעשות את זה פה.