נטע רותם ימניצקיי

כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה תינוק שנולד לפני 7 חודשים, זה כבר לא נשמע כמשהו טרי כל כך. או-קיי, יש לה ילד קטן, אבל זה נשמע כבר כמו מספיק ותק בשביל להיכנס כבר לאיזושהי שגרה שכוללת בה את כל המיומנויות הקשורות באימהות לתינוק, על הטיפול בו, הבנת צרכיו, חזרה לעיניינים ולתפקוד רגיל. אבל כלפי עצמי, אני ממש לא מרגישה שזה המצב אצלי. מרגיש לי עדיין ממש טרי.

ראשית, עניין הלידה. אני עדיין "מדממת" את הלידה שלי. לא עוזבת אותי התחושה שהיה צריך להיות אחרת, שיכולתי לפעול ולעשות דברים בצורה שונה, והלידה היתה יכולה להיגמר כמו שרציתי.

כשנולד במשפחה תינוק, אז האחים שלו נראים פיזית גדולים יותר, פשוט בגלל שהוא כל כך קטן.

פתאום הפנים שלה נראות לי ממש כמו פני אדם מבוגר, הגוף שלה כבר לא עגלגל כמו גוף של תינוק, השיער שלה ארוך ושזורים בו פסים של זהב, והעור שלה שזוף, ממש כמו נערה צעירה.

אני חושבת שאני מפחדת מהתינוק שלי. בעצם, אני חושבת שפחדתי ככה גם מהגדולה שלי, כשהייתה תינוקת, ואולי רק עכשיו אני מוכנה להודות שהתחושה הזאת היתה פחד.

אני אסביר. אני חוששת לעשות תוכניות או ללכת למקומות מסוימים מחשש שהוא לא יהיה רגוע, יבכה, יצרח, לא יתנהג בצורה נאותה.

אני כנראה לעולם לא אדע איך זה מרגיש ללדת, איך זה כשהגוף שלי, לאחר סערה עצומה של התכווצויות ולחיצות, פולט מתוכו תינוק. לא ארגיש איך הוא יוצא מתוכי. כבר לא ארגיש את התחושה של גוף קטן, דביק ולח המונח עלי, גוף אל גוף, כשהוא שואף בפעם הראשונה בחייו אויר אל תוך ריאותיו.

אני כנראה לא אחווה כבר בחיי את צירי הלחץ שדוחפים את התינוק החוצה, ולא את הצריבה כשראשו מבצבץ בין רגלי.

כן, להיות בבית עם תינוק זה לא כל כך קל. אני מרגישה שכל היום שלי סובב סביב חיתולים עם קקי, חיתולים עם פליטות, סלקלים, מנשאים, מוצצים, להרדים, להרגיע…. וזה לא נגמר. והראש שלי כבר כל כך מלא בזה, וכמעט שאין לי מנוח, עד שמידי פעם אני מוצאת את עצמי מפנטזת איך אני אשב בכסא המסתובב שלי במשרד, עם כוס קפה חמה, ואהיה שוב אותה נטע המצחיקה, הדעתנית, העובדת המצוינת שהנני.

אם יש דבר אחד שזכור לי בבהירות מוחלטת מחופשת הלידה עם ביתי הבכורה לפני כשלוש שנים, זה כמה כיף וקל זה היה.

מהרגע שהיא הגיחה לאוויר העולם, ועד לעצם רגע זה ממש, היא תמיד היתה ילדה רגועה, נינוחה, ולא דורשת הרבה (טוב נו, היא ישנה כרגע…). מן ילדה כזאת שלא בוכה ולא מייללת, משחקת יפה וישנה היטב.

היינו מתעוררות לנו בבקרים לא לפני 9:00, מטיילות, משחקות, עוד קצת ישנות. אידיליה. כאן בעצם התרחשה הטעות הראשונה שלי בתור אמא – באמת האמנתי שככה זה לגדל ילדים. שזה כזה קל.

עכשיו, כשיש לי בבית שני ילדים – אחת בת שלוש ואחד כמעט שלושה חודשים, אני מוצאת את עצמי עסוקה כל היום בתימרונים. להתעורר, להעיר, להלביש אותה בזמן שהוא יונק, להרדים אותו כשהיא יושבת בסיר, לקחת אותה לגן כשהוא נם את תנומת הבוקר שלו, לדחוף לו מוצץ כשהיא תופסת לי את הרגל ולא נותנת לי לעזוב את הגן. להכין לה ארוחת ערב תוך נידנוד הסלקל שבו הוא יושב, לעשות לה ולו אמבטיות במקביל (את זה ניסיתי היום לראשונה), להניק אותו ובינתיים לשים לה יובל המבולבל, להשכיב אותה כשהוא עלי במנשא, ועוד כהנה וכהנה אילתורים.