אני מברכת את הצעתך שהיא אכן מאפשרת לנשים לחוש נוח יותר ביציאה לתקופת הלידה ולא ברגשי אשם כלפי מקום העבודה. (ורגשי אשם כלפי הנולד שעוזבים אותו כשהוא עדיין בחיתוליו). הצעתך מאפשרת לחברה לראות את התקופה הזו בדיוק כמו שהיא עבודה לא פשוטה ובעיקר התאוששות נפשית ופיזית עבור הנשים. שימוש נכון ומדויק בשפה, יעשה הבדל גדול עבור הנשים שיוצאות ללדת את ילדיהן ונתקלות במערכת העבודה או במערכות הממשלתיות, הבדל בתחושות, ברגשות…

בלידה הראשונה לא הצלחתי להניק. בתוך כל סבך הרגשות בהן "שחיתי" אי ההנקה שנחשבה בעיני מהות האמהות (איזו שטות!) הפילה אותי עמוק יותר מהמקום בו עמדתי אז לתוך הדיכאון שאחרי הלידה.

אני אחרי לידה (כמעט שלושה שבועות) ויש לי תובנות רבות על המון דברים. אז אתחיל מן ההתחלה – הנקה בבית חולים. אציע מספר הצעות פשוטות

אם חוה סולקה מגן עדן בשל אכילת תפוח וקוללה בקללה: "בעצב תלדי בנים", מה היא עשתה שקיבלה תשעה ירחי לידה (כלומר הריון)??? מה, כרתה את העץ הדעת??? נראה שההוא למעלה "הכניס את האלמנט", כדברי הגשש, יחד עם הלידה. הוא ידע שלידה היא כמה שעות ספורות (כן, גם 36 שעות זה שעות ולא חודשים!!). לא יודעת אם זה הגיל, הריון שני, הקיץ, ההתמודדות לבד או מה, אבל אני לא יכולה לומר…

המחאה שפרצה לה בשבועות האחרונים, התפרצה לה לדלת פתוחה שאני חווה כבר זמן רב. הפוסט הזה לא בא לבכות על מר גורלי, אלא להאיר את הקושי של יחידניות בעולם יוקר המחייה הישראלי. להיות אם יחידנית יש אתגרים רבים, אך נדמה לי שהקשה מכולם עבורי הוא האתגר הכלכלי. לפני שהפכתי לאם, כשהיה לי ברור שאני רוצה להיות אם, חששתי מהפן הכלכלי מאוד. עם כל השאר אמרתי 'אסתדר'.

בתדהמה והשתאות גדולה שמעתי על הצעת החוק שעברה את הקריאה הטרומית השבוע ותועבר להמשך הכנתה בועדת עבודה, רווחה ובריאות. התדהמה היא על הרבה חלקים בהצעה ועל עצם ההצעה עצמה. נשאלת השאלה מדוע בכלל צריך לחוקק חוק לעידוד הנקה?

כל כך הרבה נכתב על יחסי אמהות בנות, זה כל כך מורכב ולעיתים אף מסובך, הפעם אני רוצה לכתוב עלייך, האמא שלי הפרטית. כשנולדתי, היית בת 38, שזה מאוד מאוד מבוגר בזמן ההוא...ובכל זאת רצית בת וניסית בפעם הרביעית והאחרונה והצלחת – יצאתי אני. נולדתי בקיבוץ, מה שאומר שבזמן ההוא בלינה המשותפת נלקחה ממך בעצם חלק מן ההורות, מן החויות של גידול הילד בעצמך, לראות אותי ישנה בלילה למשל, או…

ישבתי באוטו ואת עלית לשידור וביקשת עצה מהמנחה. סיפרת שהתחתנת ויש לך אחיינים שאת מאוד אוהבת והם חלק גדול מעולמך, אבל אינך רוצה ילדים משלך. לך זה לא מתאים והבעיה היא איך להבהיר לבן זוגך את המצב.

יש שאלות רבות ואני מודה שלמרות שהחלטתי להרות מתרומת זרע, אם היתה לי אפשרות בחירה אמיתית, הרי שהייתי בוחרת במה שמקובל, בזוגיות וזוג הורים – אבא ואמא. לא כי זה מה שמקובל, אלא כי באמת רציתי זוגיות (מקווה שעוד תגיע), אך עם זאת, אני יודעת שאצטרך לעמוד בפני שאלות של ביתי בעתיד הקרוב לבוא, ואם אפשר להפחית במקומות הרגישים הרי שזו אחת מהן ולכן חשוב לי להבהיר נקודה זו.

הכל התחיל עם גרופר וכרטיס הנחה שקניתי לפדיקור מניקור אצל סבטלנה בבזל. מיד עם הקניה, הזמנתי תור לחוה"מ. חשבתי להשאיר את צוציק אצל חברים שגרים קרוב. זה לא הסתדר, כי הם לא היו בבית, ובינתיים אנחנו סוף סוף נסענו לנופש אצל סבתא (כי היה שקט ללא מרגמות וקסמים). וסבתא הגדילה לומר "סעי, השאירי אותה כאן".

חברים טובים שלי או מבני משפחתי, שאוהבים אותי (כך אני מאמינה), ידעו להגיד לי "אל תוותרי על החויה הזו, את חייבת את זה לעצמך" (אופס הנה הוכחה לאגוצנטריות), גם כשאמרתי: "כן, אבל אני חוששת כי..." ביטלו אותי ש"עם החיים מסתדרים". חשוב לומר שרוב הדוברים הם אנשים נשואים או שהיו נשואים ואת ילדיהם הפרטיים עשו בזוג!