חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
הריון שני וחוששת מדיכאון אחרי לידה

אני מתחילה הריון שני, ומרגישה ריקנות. ממש מכריחה את עצמי להתרגש.

אז זהו. זה רשמי. אפשר לברך ולהגיד מזל טוב. אני מתחילה הריון שני במספר. ויחד עם כל הברכות, והאיחולים, אני מרגישה ריקנות, ממש מכריחה את עצמי להתרגש. אני לוקחת את ההריון הזה באדישות מסוימת מחד, ובפחדים וחרדות מאידך. נשמע פרדוקסלי? גם לי, כך בדיוק אני חשה.

הריון זה, כמו קודמו, היה מתוכנן להפליא: מהפסקת הגלולות, דרך נטילת חומצה פולית, מעקב אחר אתרי האינטרנט והמחשבונים למיניהם. הכל מתוקתק. וברגש- קצת יותר מורכב. תמיד יותר מורכב עבורי להרגיש ולשהות ברגש מאשר לבצע משימות.

אחרי ההריון הקודם המרה השחורה גברה אצלי על האור

להריון הראשון הגענו דרך ההכרה ש-זהו, הגיע הזמן. קשה לומר שהייתה בקרבי כמיהה גדולה להביא ילד לעולם. שלא כמו הסובבות אותי, הגעתי להחלטה רציונלית לחלוטין להיכנס להריון, והרגשות שאפפו את ההחלטה הזו כל הזמן היו שזורים זה בזה- הפחד וההתרגשות. ככל שההריון התקדם, נתבקשנו לעבור תלי תילים של בדיקות על מנת לשלול ולזהות. הפחד ללא ספק גבר על ההתרגשות ודחק אותה לפינה קטנה אי שם בחלל ליבי.

בסופו של דבר חוויתי דיכאון אחרי לידה. לא ידעתי באמת לקראת מה אני הולכת, לא ידעתי במה כרוכה הבאת ילד לעולם, את עוצמת השינוי שחיי עומדים לעבור- מבחינת החופש לעשות כרצוני, מבחינת התלות של תינוקת קטנה בי, מבחינת העייפות, חוסר השינה, הזוגיות, התובענות, הגוף שמשתנה ועוד ועוד, וגם- מהצד השני, מבחינת הלב: ההתרחבות שלו, האהבה הזו שאינה תלויה בדבר ושאינה דומה לאף חוויה אחרת שחוויתי, הטוטליות הזו והקושי לאזן בין שני הצדדים הללו.

בחודשים הראשונים לאחר הלידה, אם אשטיח לרגע את הסיטואציה, המרה השחורה גברה על האור. התבוססתי בדיכאון ובפחדים של עצמי, הייתי מוקפת אמהות שלא שוחחו על הקשיים שלהן והרגשתי לבד. מאוד לבד.

הפחד בשלב הזה גובר על ההתרגשות והשמחה

היום ברור לי, שבצורה כזו או אחרת, כל אם חווה קושי בלידה הראשונה. כך או כך, בין אם חלום חייה מגיל ארבע היה להיות אם, ובין אם לאו, החוויה היא כה מכוננת, כה משנה וטורפת את כל הקלפים, שאין אפשרות בעיניי להימנע מחוויית קושי ברמה כזו או אחרת. היום הנושא הרבה יותר מדובר, הרבה יותר במודעות. אט אט הקושי הפך לגיטימי-אפשר לחוש אותו עם פחות רגשות אשמה, אפשר לדבר אותו ועליו. וזה כל כך עוזר לי, אני חשה את החיבוק הזה לאורך כל הדרך.

מעבר לכך, אני יודעת היום בדיוק במה כרוכה ההחלטה להביא ילד לעולם. השינוי לא יהיה כה דרמטי כמו בפעם הראשונה, ואני מגיעה לנקודה הזו לאחר שטיפלתי בעצמי, שעיבדתי את מה שקרה לי והוצאתי את זה החוצה. יחד עם זאת, ליבי כבד. החרדות אט אט מתגנבות למוחי, מתיישבות ומנקרות בו בדיוק כשיש לי רגע אחד של שקט, כפי שהן יודעות:

איך ארגיש בהמשך הריון זה? מה תהיה המשמעות הנפשית והפיזית עבורי הפעם? איך נתמודד עם שני ילדים? האם הדיכאון יחליט להראות את פניו פעם נוספת? האם וכיצד אצליח לחזור לגוף הנוכחי שלי (שאני די שלמה איתו עכשיו)? מה המשמעויות הכלכליות של המהלך הזה? האם אכן יקרה מה שמספרים- שהלב יתרחב פי שניים? ועוד רבות וטובות. וכן, ההתרגשות מהמחשבה הזו קיימת, וגם יש מחשבות כמו: האם זה יהיה בן או בת, איך הוא/ היא ייראה/ תיראה ? ושאני כבר מרגישה שאני יכולה לאהוב אותו/ה כל כך. אך אם אהיה כנה עם עצמי, הפחד בשלב זה גובר על התרגשות והשמחה.

אני כל כך משתוקקת להיות במקום שרק מתרגש, שרואה את זה שהפעם תהיה חוויה אחרת, ואני לא מצליחה. הראש מבין שהמקום ממנו אני באה הפעם אחר לחלוטין, הלב לא מיישר קו עם זה. כולי תקווה שכל שיתקדם ההריון, דרך הסקירות, שגורמות להכול להיות מאוד מוחשי, אוכל להרגיש שאני נמצאת בנקודת פתיחה שונה לחלוטין, שאפסיק קצת לפחד, שאוכל לראות בחוויה הזו תיקון לפעם הקודמת. הלוואי שהאור יגבר על החושך הפעם.

חני סער, hani.saar@gmail.com. 054-4958417.

קבלי בחינם תכנים שיעזרו לך להרגיש מובנת:

צרי קשר

תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,

לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.

בהודעה ל – 052-2835020

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× ליווי תהליכי צמיחה לאמהות רגישות