אני זוכרת את עצמי אחרי לידה ראשונה. את הבילבול, את חוסר הידיעה, את ההפתעה על זה שקיימות בי תחושות שהייתי בטוחה שהן נוראיות, שהפריעו לי להתחבר אל הילד שלי ולעצמי כאמא.
מאז עברו כ 14 שנים, ואני מוצאת שעדיין מעט נשים יודעות על התהליכים הרגשיים הטבעיים שמתרחשים אצל נשים אחרי הלידה.
מה קורה כשאין ידע? יש בהלה, פחד, אשמה, חוסר חיבור לתינוק, והנאה מועטה, עד לא קיימת.
מה קורה כשיש ידע? יש יותר הקלה, מרווח נשימה, חמלה עצמית, חיבור לתינוק והנאה גדולה יותר מהתקופה וההורות.
לכן יצרתי את ההרצאה שלפניכן, כדי לאפשר ליותר נשים להרגיש טוב, להרגיש חיבור חזק יותר לתינוק/ת שלהן ולעצמן כאמהות.
מעבר לשדות הסבלנות הלבנים, שם נושבת הרוח באורך רוח, מיתמר צוק. אחריו תהום. ואי אפשר לדעת בדיוק איפה נקודת ההתחלפות של האור והחושך. אולי אני טועה? אפשר להרגיש בפריחה הלבנה שמידלדלת. יש תמרורים. אבל שדות הסבלנות צומחים במדרון שסופו תלול, וזה תמיד פתאום שהשדה נגמר והצעד הבא נופל לתוך החושך.
התחלתי לצלם נשים אחרי לידה (עד שנתיים אחרי הלידה) במרחב הטבעי שלהן, כדי לתעד את פעולות היומיום ואת הדינמיקה הייחודית שנרקמת בינן לבין התינוק, התינוקת או הפעוטות שלהן.
אלו מפגשי קסם, הזדמנות לפגוש ולהכיר, הזדמנות לתת הכרה ונראות למה שלפעמים אנחנו לא שמות אליו לב, הזדמנות לראות את עצמכן בעיניים טובות מבחוץ, הזדמנות לתת הכרה לתקופה קשה או נפלאה, בהתאם למה שהתקופה הזאת עבורכן.
ד"ר אראלה שדמי על ספרה החדש- "דרך אם": הספר "דרך אם" מציג אפשרות להתפתחות העולם על בסיס כלכלה הנתינה וכלכלת הקיום, כבוד לטבע וכל ברואיו, קהילתיות, מקומיות ורוחניות. כל אלו מובילים אותנו לחשיבה חדשה ומפתיעה, שלא תמיד קל לאמצה אך היא מתחילה להכות שרשים: גרעינים עירוניים, גינות קהילתיות, פסטיבל מידברן, קואופרטיבים, וויקיפדיה, שוק קח-תן ועוד ועוד – מבטאים את הכמיהה לסדר עולמי חדש ואת הצעדים ההולכים ומתרבים לקראתו.
ג'נט בלסקס עבדה עלי. ללא שום ספק. ברור שהיא לא התכוונה, ואני מאמינה בכנות שלה כאשר היא משכנעת אותנו הנשים שללדת טבעי, בלי אפידורל, חס וחלילה בשכיבה על הגב, זה הדבר הכי נכון. בטח לפמיניסטיות ראדיקליות כמוני, שלא צריך לשכנע אותן יותר מדי בכך שגם הליך הלידה עד כה עוצב על ידי גברים בדרך שנוחה לגברים. אני חושבת שזה נכון גם עכשיו.
ראיון אישי עם יעל בשור מחברת הספר "להיפרד לפני שמכירים" על הלידה שקטה שעברה. הנה חלק מהראיון:
"מצד אחד, אני רוצה לעודד ולומר שעם הזמן, הדברים מסתדרים, אפשר לנשום ולהתמודד. מאידך, נשים שנמצאות מיד אחרי לידה שקטה, לא מסוגלות לראות מה יהיה בעוד 'זמן', הן נמצאות בשיא הכאב, האבל, הבלבול, הכעס. לומר להן 'יהיה בסדר' זה בדיוק סוג הדברים שלא אומרים כי מי ששם, צריכה להיות בכאב ובאבדן. אין לי בעצם מה לומר כדי לעודד ואני גם חושבת שאין איך לעודד, ולרובינו קשה להיות במקום שבעצם אין מה לעשות. נשים שחוות לידה שקטה צריכות שיקשיבו להן, שיהיו אמפתיים לכאב שלהן ולא שיגידו להן שיהיה בסדר. (אני מתייחסת לנשים כי זה אתר ייעודי לנשים, הדברים נכונים לא פחות לגברים כי להם גם אין באמת מי שיקשיב והם עוד צריכים 'להיות חזק בשביל האשה')".
איך שראיתי אותו עומד על המדף, נשביתי. הוא היה אחד הספרים החשובים שקראתי בחיי.
אין מקריות בעולם איך הוא הופיע, בדיוק בזמן הנכון, לחזק אותי, לשקף לי מי אני, בזמן שהמטפל שלי מנסה להפוך אותי למשהו אחר- "לא טוב להיות מינוס בעולם של פלוסים", "תהפכי ממינוס (רגישה) לפלוס (לוחמת)", ואני הרגשתי איך עולה בי כעס שלא מקבלים אותי כמו שאני, שאומרים לי שמי שאני זה לא טוב, ואני מרגישה "פגומה" או "לא שייכת", בגלל שאני רגישה מדי..רגשנית..פגיעה..לא לוקחת בקלות את החיים.
רק לאחר הולדת בני אבישי הרשתי לעצמי לפרסם את הספר שכתבתי לאורך חמש שנים של קושי מתמשך, טיפולי פוריות מתישים ותקופת המתנה בתור לאימוץ תינוק בשרות למען הילד. למרות שהספר עוסק בנושאים כאובים, ניסיתי ככל יכולתי לכתוב אותו בצורה משעשעת, מצחיקה ומעוררת תקווה.
אני מקבלת את הספר "אפס עד 12: יומן השנה הראשונה" של ארנה קזין מתנה מבן זוגי. את הכתיבה של ארנה אני זוכרת עוד מ"הארץ" ואני מתרגשת. ברור לי שיש לי אוצר בין הידיים ואני לא מתבדה.
בספר, ארנה (כך אקרא לה מעתה, נראה לי מגוחך לקרוא לה “קזין” אחרי קריאת ספר כל כך אישי ואינטימי) מתארת את השנה הראשונה לחייה של נעמי, בתה המשותפת שלה ושל מיכל, זוגתה. מיכל היא האמא הביולוגית של נעמי, ואילו ארנה מנסה להגדיר מה היא עבור נעמי כל הספר וכל השנה הראשונה.
המנבא הטוב ביותר להצלחת הקשר אינו תכיפותם ותוכנם של הוויכוחים בין בני הזוג, אלא האופן שבו הם מתנהלים… בני הזוג מרגישים חופשיים להעלות תלונות, אך הם עושים זאת בזהירות, תוך התייחסות למעשה ולא לעושה, ללא רצח אופי וללא דברי ביקורת קשים ואישיים, הכללות, הבעת בוז וסלידה, מתקפה חזיתית, הכחשת אחריות והטלת אשמה על בן הזוג. הם גם אינם נוקטים את החלופה של נסיגה לשתיקה קרה (עמ' 45).
המסע שהגיבורה עוברת בין דפי הספר מלמד אותה לזהות שהיא שמה את עצמה בעדיפות אחרונה (כמה אמהי מצידינו לעשות את זה… איך זה שהילד נקי ומצוחצח ואנחנו מלאות כתמי פליטה ?). היא מנהלת מעל דפי הספר דיאלוג בין הפרט לבין מוסכמות החברה בה היא חיה. הנסיכה הופכת לאט למלכה
יש כמה ספרים הקשורים מאוד לרוח האתר ומאוד הייתי רוצה שתכתובנה עליהם ונפתח פינת ספרים הנוגעים לאמהות עצמן בתהליכי הפריון, הריון ולידה ואמהות.
אין צורך לכתוב כביקורת ספרותית 'רגילה', אלא לכתוב באופן כללי על הספר ובעיקר איך הספר פגש אתכן, מה עשה לכן לקרוא את הספר, אלו רגשות הוא עורר (כל רגש שעלה), לאילו מחשבות הוא לקח אתכן, אם הוא השפיע עליכן בצורה שהיא וגם, כמובן, ביקורת וחוסר הסכמה במידה וזה מה שעולה.
מאת : לימור לוי אוסמי
24 באוקטובר 20190 תגובות