עזרה עצמית

"איך אפשר לעזור לאישה אחרי לידה, במידה ולא נעים או לא נוח לה לבקש עזרה?" זאת שאלה שנשאלתי לאחרונה. כלומר, יש רצון לעזור מצד המשפחה, יש הבנה שהתקופה אחרי הלידה היא קשה ומחייבת עזרה ותמיכה (דיינו) , אבל – מה אפשר לעשות כשמדובר באישה שלא נוטה לבקש עזרה או שקשה לה לבקש עזרה? איך אפשר לעזור לה? איך לוודא שהיא לא תקרוס אחרי הלידה? הבקשה והרצון לעזור ליולדת מרגשת ונותנת…

פרגון עצמי הוא משהו שמוכר לך? לא כל כך? אם את אחרי לידה, אז סביר ששיפוטיות, ביקורת ואשמה מבקרים אצלך יותר מאשר פרגון עצמי. היום כמעט ואין אמא אחרי לידה שלא מרגישה אשמה, שלא מרגישה שהיא לא עושה מספיק, לא טובה מספיק, לא יודעת מספיק, ושבאופן כללי היא 'לא מספיק'. אשמה היא הרגל מנטלי שמשתמר ומטופח, גם בלי שאנחנו שמות לב. אשמה היא סוג של סבל עודף שעולה בעקבות כאבים…

בשנים האחרונות ישנה מודעות הולכת וגוברת לכך שתהליכים רגשיים בהריון, לידה והורות אחרי לידה הם לא רק משמחים, אלא גם נושאים איתם כאבים רגשיים, שלא תמיד מדוברים. נשים בהריון ואחרי לידה נפגשות עם אתגרים רגשיים עצומים, עם הפתעות, אכזבות, טראומות, תסכולים, וחלק מהם נשארים לאורך זמן. למרות שכמעט לכל אישה יצא לשמוע על חוויות של נשים סביב הריון ואחרי לידה, עדיין כשחוויה כואבת ומפתיעה קורית לה באופן אישי, היא יכולה להרגיש שזה פגיע,…

אמהות לתינוקות, אתן במציאות שאף אמא לא עברה מעולם, והתקופה הזאת באמת ייחודית ומאתגרת להתמודדות. בניגוד לתקופות אחרי לידה רגילות, עכשיו אורחים לא מגיעים, אמא רחוקה ולא יכולה לבוא, הילדים הגדולים מתרוצצים בבית ומבקשים מענה לשיעמום. היום עובר בין האכלה, לכביסות, לניקיון, למשחק עם הגדולים, ואז שוב האכלה, ניקיון וכביסה וחוזר חלילה. אין זמן התאווררות, אין רגע מנוחה, אין זמן לבדוק מה שלומך או מה יכול לעזור לך. בקושי יש…

שיחת וידאו אחרי לידה הוא פיתרון נהדר לתקופה הייחודית, ומאפשר לעשות תהליך ליווי במקום הנוח והמוכר  – הבית. לא צריך להתארגן ליציאה מהבית, לא צריך לצאת חצי שעה מוקדם יותר או לנסוע באוטו עם תינוק, וכל מה שצריך זה טלפון/ מחשב עם מצלמה מובנית וחיבור טוב לאינטרנט. דרך שיחת וידאו אפשר לדבר, לצחוק, לבכות, לקחת נשימה. זה נכון, אי אפשר להתחבק או לראות את כל הגוף, אבל אפשר לראות את…

אני זוכרת את עצמי אחרי לידה ראשונה. את הבילבול, את חוסר הידיעה, את ההפתעה על זה שקיימות בי תחושות שהייתי בטוחה שהן נוראיות, שהפריעו לי להתחבר אל הילד שלי ולעצמי כאמא. מאז עברו כ 14 שנים, ואני מוצאת שעדיין מעט נשים יודעות על התהליכים הרגשיים הטבעיים שמתרחשים אצל נשים אחרי הלידה. מה קורה כשאין ידע? יש בהלה, פחד, אשמה, חוסר חיבור לתינוק, והנאה מועטה, עד לא קיימת. מה קורה כשיש…

הסל-קל הזה כבד. הוא אמור להיות קל. המילה 'קל' היא חלק ממי שהוא, נמצאת בתוכו כמו מאפשרת לדמיין לרגע משקל קל כנוצה, כזה שמאפשר לכתפיים להרפות, להישען אחורה ברכות, שמאפשר לגוף לחדול להיות דרוך וקפוץ. אז איך זה שהוא כל כך כבד? איך זה שהמעבר מילד אחד לשניים מביא איתו משקל של אבן גדולה? כזו שסוחבים בעלייה, בהתנשפות, בעצירות ממושכות שנדרשות להסדרת נשימה. ואני חשבתי שאני כבר בכושר מצוין. הגוף…

שוב זה נגמר לי מהר מדי. כמו לנסות להחזיק חול בכף היד. לא משנה כמה זמן זה נמשך, לא משנה כמה אני מכינה את הכל ואת כולם כדי שיימשך. לא משנה כמה אני מרשה לעצמי לשחרר ולהשתחרר להשתנות, לגדול לבקש ולקבל עזרה, גם אם יש לזה מחיר, אני מוכנה לשלם! זה תמיד נגמר מהר מדי.

מי שהייתה אחרי לידה יודעת עד כמה הבידוד החברתי בתקופה הזאת הוא קשה, בלתי נסבל ולא אנושי, כיצד בבת אחת אנחנו נזרקות מחיים חברתיים מלאים אל ארבע קירות. היא יודעת עד כמה אנחנו מרגישות הרבה יותר טוב ברגע שאנחנו פוגשות עוד אמהות להעביר איתן את הבוקר. המענה לבידוד הזה הוא פשוט - יצירת מקומות מסובסדים לאמהות אחרי לידה, המעניקים מענים לצרכים שלהן. וזה, התפקיד של המדינה.