ציפיות מהסביבה

שיחת וידאו אחרי לידה הוא פיתרון נהדר לתקופה הייחודית, ומאפשר לעשות תהליך ליווי במקום הנוח והמוכר  – הבית. לא צריך להתארגן ליציאה מהבית, לא צריך לצאת חצי שעה מוקדם יותר או לנסוע באוטו עם תינוק, וכל מה שצריך זה טלפון/ מחשב עם מצלמה מובנית וחיבור טוב לאינטרנט. דרך שיחת וידאו אפשר לדבר, לצחוק, לבכות, לקחת נשימה. זה נכון, אי אפשר להתחבק או לראות את כל הגוף, אבל אפשר לראות את…

בשבת בבוקר נוגה (7.5) באה אליי למיטה. אני שכבתי על הצד והחולצה שלי הייתה מורמת קצת, כך שהבטן הייתה חשופה. היא שמה לב לבטן המשתפלת ושאלה: "אמא, למה הבצק שלך נשפך?" אני נקרעתי מצחוק, כי הבטן שלי באמת נראית כמו בצק כשאני שוכבת על הצד. היא הרימה את החולצה ואמרה שהבטן שלה נראית אחרת, ואמרתי לה: "נכון, גם הבטן שלי נראתה פעם ככה. היא השתנתה אחרי הלידה של אייל". הראיתי…

אני חושבת על הבטן במראה החדש שלה, ניצבת במרכז הגוף, במקום הכי פגיע, ומרגישה שהיא כמו אומרת: זו אני עכשיו. זו האני שאת עכשיו. מה את רוצה לעשות איתי? איך את מרגישה כלפיי? האם את מתביישת בי? בשנים האחרונות יש גל שאני מאוד אוהבת שחותר לקבלה ואהבה עצמית של הגוף בכל צורה ומשקל, אבל בימים האחרונים עלתה בי מחשבה: האם ההזמנה לקבל את השינוי של הגוף ולאהוב אותו לא הופך…

כשאנחנו עוצרות להתבונן ומתחילות לשים לב מה קורה לנו לנו באותו אתגר או סיטואציה שמפעילה אותנו רגשית, אנחנו לאט לאט נוטשות מושגים כמו 'גבולות', 'זה מה שצריך' או 'זה מה ששמעתי שעוזר' ומתחילות להוסיף בהדרגה מושגים אחרים כמו- מה זה עושה לי? מה קורה לי שם? איך זה מפעיל אותי? מה נוח ונעים לי? מה ממש לא נעים לי?

להיות אמא, להתנהג כמו אמא, אבל עדיין לא להרגיש כמו אמא. זאת התחושה הזאת שכאילו לקחו ילדה-נערה-בוגרת נתנו לה ילד בידיים ואמרו לה: "קחי, מעכשיו את אמא". אז היא לקחה את התינוק, ביצעה את התפקיד הכי טוב שהיא יכולה, קיבלה על זה מלא מחמאות, אבל בלב שלה עמוק פנימה היא עוד לא מרגישה כמו אמא. היא יותר מרגישה כמו מטפלת מסורה, כמו מישהי שמגלמת תפקיד, כמו ילדה-נערה-בוגרת ששמה על עצמה…

הולדת תינוק היא מאורע משמח- אבל היא גם לא. גם כאשר התינוק נולד באופן רצוי עם המון ציפיות ותכנונים, לידתו לא מביאה רק שמחה ואושר, אלא גם עצב, קושי יומיומי, חוסר הנאה, עייפות בלתי נגמרת, התנפצות פנטזיית האמהוּת, אובדן הזהות הקודמת, רצון לא ממומש להיות לבד, העדר הנאה מהתפקיד האימהי, העדר אהבה כלפי התינוק, הבנת חוסר השוויון בין המינים, כעס וקנאה כלפי בן הזוג ועוד המון חלקיקי חוויות ותחושות שמפתיעים…

יש היום נורמה חברתית לגבי איך אישה אמורה להרגיש אחרי לידה. הנורמה הזאת לא נקבעה על ידי מחקרים, אלא על ידי הלך רוח חברתי מסוים, אבל היא עדיין קיימת, נושמת, בועטת ויש לה לגמרי חיים משל עצמה. לנורמה הזאת, שלא ברור לי למה ואיך היא נוצרה, יש השפעה עמוקה על חיינו, בטח השפעה שקולה להתערבות רפואית שלא לצורך בלידה.

זה מה שקורה לנו, לכולנו, כשהמציאות פשוט מותאמת רק לחלק של האוכלוסייה, אל החלק 'האידיאלי' של האוכלוסייה ובוחרת להתעלם ולהפוך למוקצות את מי שלא נכנסת לקטגוריה הצרה והמצומצמת של האידיאל. ואתן יודעות מה, זה לא מתאים לי, כי בא לי לעוף על עצמי, איך שאני, כמו שאני, באיזו שמידה שאני. בא לי שיהיה לי מבחר חנויות לנשים מהממות כמותי שרוצות להרגיש מטופחות ויפות ולאהוב את עצמם כפי שהן, בלי להרגיש…

אני אמורה להיות יותר סבלנית אני אמורה להאכיל כל 3 שעות אני אמורה לעשות טקס שינה אני אמורה להחליף לה חיתול אחרי כל האכלה