ציפיות מהסביבה

בשבת בבוקר נוגה (7.5) באה אליי למיטה. אני שכבתי על הצד והחולצה שלי הייתה מורמת קצת, כך שהבטן הייתה חשופה. היא שמה לב לבטן המשתפלת ושאלה: “אמא, למה הבצק שלך

להיות אמא, להתנהג כמו אמא, אבל עדיין לא להרגיש כמו אמא.

זאת התחושה הזאת שכאילו לקחו ילדה-נערה-בוגרת נתנו לה ילד בידיים ואמרו לה: “קחי, מעכשיו את אמא”. אז היא לקחה את התינוק, ביצעה את התפקיד הכי טוב שהיא יכולה, קיבלה על זה מלא מחמאות, אבל בלב שלה עמוק פנימה היא עוד לא מרגישה כמו אמא. היא יותר מרגישה כמו מטפלת מסורה, כמו מישהי שמגלמת תפקיד, כמו ילדה-נערה-בוגרת ששמה על עצמה איזו תחפושת שנקראת ‘אמא’ ופועלת מתוכה.

הולדת תינוק היא מאורע משמח- אבל היא גם לא.

גם כאשר התינוק נולד באופן רצוי עם המון ציפיות ותכנונים, לידתו לא מביאה רק שמחה ואושר, אלא גם עצב, קושי יומיומי, חוסר הנאה, עייפות בלתי נגמרת, התנפצות פנטזיית האמהוּת, אובדן הזהות הקודמת, רצון לא ממומש להיות לבד, העדר הנאה מהתפקיד האימהי, העדר אהבה כלפי התינוק, הבנת חוסר השוויון בין המינים, כעס וקנאה כלפי בן הזוג ועוד המון חלקיקי חוויות ותחושות שמפתיעים בהגיעם, כי לא ידענו שהם אמורים להופיע, הרי למדנו שאמהות היא הגשמת הייעוד הנשי, מלאה באושר ושמחה.

יש היום נורמה חברתית לגבי איך אישה אמורה להרגיש אחרי לידה. הנורמה הזאת לא נקבעה על ידי מחקרים, אלא על ידי הלך רוח חברתי מסוים, אבל היא עדיין קיימת, נושמת, בועטת ויש לה לגמרי חיים משל עצמה. לנורמה הזאת, שלא ברור לי למה ואיך היא נוצרה, יש השפעה עמוקה על חיינו, בטח השפעה שקולה להתערבות רפואית שלא לצורך בלידה.