תחושות מגוונות אחרי לידה
קטגוריות נוספות בנושא אחרי לידה:
- אני אמא מספיק טובה?,
- הנקה,
- זוגיות אחרי לידה,
- חברות ובדידות,
- חוזרות לעבודה,
- מה עם הצרכים שלי?,
- מחלקת יולדות,
- מתמודדות עם נורמות וציפיות,
- ספרים לאמהות,
- עזרה ודאגה לעצמנו,
- פחדים וחרדות אחרי לידה,
- קושי אחרי לידה,
- רגשות אשם אחרי לידה,
- רוצות לישון!,
- רק אהבה,
- שיהיו בריאים,
- תחושות מגוונות אחרי לידה,
הסל-קל הזה כבד.
הוא אמור להיות קל.
המילה 'קל' היא חלק ממי שהוא, נמצאת בתוכו כמו מאפשרת לדמיין לרגע משקל קל כנוצה, כזה שמאפשר לכתפיים להרפות, להישען אחורה ברכות, שמאפשר לגוף לחדול להיות דרוך וקפוץ.
אז איך זה שהוא כל כך כבד?
איך זה שהמעבר מילד אחד לשניים מביא איתו משקל של אבן גדולה?
כזו שסוחבים בעלייה, בהתנשפות, בעצירות ממושכות שנדרשות להסדרת נשימה.
ואני חשבתי שאני כבר בכושר מצוין.
הגוף כבר מכיר וחווה, כבר הרים משקולת זהה, אומנם לפני 4.5 שנים אבל זה בדיוק כמו לרכוב על אופניים לא?
זה התחיל לפני שבועיים בערך, כשהבנו שיום ההולדת של נוגה מתקרב ואין לי/לנו מושג מה לעשות בו. אם אתן קוראות אותי מספיק זמן, אתן כבר יכולות להבין שאני לא מהמתקתקות/זורמות/מעבירות, ומבחינתי יום הולדת הוא יום כזה שבא לי שיהיה בו מלא טוב ולא עוד אירוע שצריך להעביר ולעשות עליו וי. אני יודעת שאצל המון הורים כשיש הולדת אז זה אומר להזמין חברות מהכיתה או להזמין את המשפחה, לדאוג להפעלה או מפעיל, להכין אוכל וזהו, נגמר. אז, אצלי זה קצת אחרת.
הקיץ מביא איתו דביקות מיוזעת,
המוח הופך לעיסה.
החום הכבד מכביד גם על הנשימה וכולם מבקשים מפלט במרחבים ממוזגים.
גם כשבחדר הממוזג נעים, הגוף כמו ממשיך לפלוט מתוכו אדים, משחרר עוד ועוד מן הבעירה.
זה מזכיר לי את התחושות של לאחר לידה.
אני רוצה לשתף אתכן קצת במה שקורה לי מאחורי הקלעים של הכנת ההרצאה הדיגיטלית הראשונה שלי. אני עושה את זה בעיקר בשבילי, כי אני ממש צריכה לאוורר את זה קצת ולא להיות לבד, אבל יכול להיות שזה יעזור לעוד נשים שמתמודדות עם התחלות חדשות (רמז: הורות היא התחלה חדשה 😊 ) ויוכלו לעשות את ההתאמה לעולם שלהן.
עצמאות? פחות בשלב הזה, וזאת חתיכת התמודדות!! לא רק בהיבט הפרקטי של המעבר בין יציאה מהבית עם מפתח בחמש דקות אל יציאה מהבית עם חצי מהבית במשך שעה וחצי, אלא גם בהיבט הנפשי. את קבורה מהבית, את מתההה לצאת כדי לראות עולם ואנשים, אבל מסתבר שהיציאה מהבית היא אופרציה ענקית, שלפעמים את מוותרת עליה.
מעבר לשדות הסבלנות הלבנים, שם נושבת הרוח באורך רוח, מיתמר צוק. אחריו תהום. ואי אפשר לדעת בדיוק איפה נקודת ההתחלפות של האור והחושך. אולי אני טועה? אפשר להרגיש בפריחה הלבנה שמידלדלת. יש תמרורים. אבל שדות הסבלנות צומחים במדרון שסופו תלול, וזה תמיד פתאום שהשדה נגמר והצעד הבא נופל לתוך החושך.
אני חושבת על הבטן במראה החדש שלה, ניצבת במרכז הגוף, במקום הכי פגיע, ומרגישה שהיא כמו אומרת: זו אני עכשיו. זו האני שאת עכשיו. מה את רוצה לעשות איתי? איך את מרגישה כלפיי? האם את מתביישת בי?
בשנים האחרונות יש גל שאני מאוד אוהבת שחותר לקבלה ואהבה עצמית של הגוף בכל צורה ומשקל, אבל בימים האחרונים עלתה בי מחשבה: האם ההזמנה לקבל את השינוי של הגוף ולאהוב אותו לא הופך לעוד שוט של הלקאה עצמית עבור נשים? האם ה׳תאהבי את עצמך כמו שאת׳ לא מזמין חוסר שביעות עצמית נוספת בגלל שעכשיו יש מטרה אידיאלית ושוב לא מצליחות בה?
למה העמדתי פנים?
למה לא אמרתי את מה שהרגשתי באמת?
את הסרטון הזה הקלטתי עבור הנשים המהממות שעד היום לא מבינות למה אחרי הלידה הראשונה הן לא סיפרו לאף אחד מה הן הרגישו באמת, שלא מבינות למה הן העמידו פנים שהכול ממש בסדר, למה הן שיחקו את המשחק של האמא הנפלאה והמאושרת כשבפנים היה לגמרי אחרת.
אחד הדברים שעוזרים לי להתמודד עם תחושות כישלון- בהורות, בחיים המקצועיים, בחיים בכלל, היא להזכיר לעצמי שאני בתהליך למידה. אז כתבתי על זה כמה מילים: אני לא מצליחה. נכשלת בגדול. אני מרגישה כמו איזה כישלון. כמו להיות בתוך שחור שלא נגמר, כמו להיכנס אל וואקום בלי תאריך תפוגה, כמו לנסות לגעת בחיין כשהכהות […]
זה מוזר ובלתי נתפס שברגע אחד אני יכולה להרגיש שאני אמא מהממת, הכי טובה בעולם ואיזה אלופה אני שהצלחתי ( להרגיע/ להניק/ להיכנס לאוטו/ לצאת מהבית/ להיות סבלנית/ לקום בלילה/השלימי את החסר), וברגע אחר, לפעמים אחרי כמה דקות, להרגיש הכי רע בעולם, כישלון אישי, חרא של אמא ולהיות מוצפת באשמה/ייאוש/תסכול/עצבים/ השלימי את החסר.
עד שהפכתי לאמא לא חשבתי שיש אופציה בכלל לנוע ממצב רגשי אחד למצב רגשי הפוך בכזאת מהירות, ובטח שלא חשבתי שזה יכול להיות אפשרי בלי להיחשד באי שפיות. אין ספק שההורות הביאה את זה, בגדול. אפשר להתבאס על זה, אפשר לצחוק על זה, אפשר לתעד את זה, אפשר לדבר על זה, אבל בשורה התחתונה אני חושבת שהרכבת הרים הרגשית הזאת היא אחד המאפיינים הכי חזקים של תקופת המעבר להורות.
יש המון סיבות לזה שמה שעבד פעם כבר לא כל כך עובד עכשיו, החל מזה שאין לנו מספיק זמן לעצמנו, אנחנו עייפות, שיש תינוק שצריך לטפל ועד לזה שמעולם לא התמודדנו עם מצבים רגשיים דומים או עם עוצמה כזאת של תחושות, ולפעמים גם השינוי הרוחני והרגשי שחל בנו עצום ואנחנו צריכות דברים שונים שיעזרו.
לוקח זמן להבין שמה שבעבר עבד עבורנו מעולה, כבר לא מתאים היום, אם זה בגלל המציאות שהשתנה, מצבים רגשיים שהשתנו או אנחנו שהשתנינו. לפעמים, יהיה מפח נפש לגלות ש'כלום לא עובד', אבל זה לא שכלום לא עובד, אלא שכנראה זה הזמן לבדוק מה הדבר או הדברים החדשים שיכולים לעזור.
"מה הסיפור שלך? מה את עושה מזה עניין? את כבר שנים אחרי הלידה, למה את רוצה לדבר על זה?"
במשך שנים אלו היו הקולות המרכזיים שעלו בי כשרציתי לתת עוד תשומת לב למה שהרגשתי אחרי הלידה הראשונה. לא הבנתי למה אני מתעכבת על זה, לא הבנתי למה אני רוצה לדבר על זה, לא הבנתי למה הגוף שלי מבקש לחזור למקום הזה, לא הבנתי למה הנושא הזה עדיין מלא חיוּת ועניין בשבילי.
הרי כולן הופכות להיות אמהות, לכולן קשה, כולן לא ישנות בלילה, אז מה הסיפור שלי? למה אני מתעקשת לספר אותו? למה אני מתעקשת להתנגד למילים 'דיכאון אחרי לידה'? אולי משהו לא בסדר איתי? למה אני לא יכולה לעזוב את זה?
רגשות אשם בהורות כל כך נפוצים, עד שלפעמים אנחנו מרגישות שהם ברירת מחדל ואין מה לעשות איתם. אנחנו נוטות להאמין שרגשום האשם מגיעים עם ההורות וכל מה שנותר לנו לעשות הוא להשלים עם קיומם.
אני חושבת אחרת, אני רואה ברגשות האשם הזדמנות לצמיחה, הזדמנות להכרות עמוקה עם עצמנו, הזדמנות להרחיב את המנעד הרגשי שלנו ולבחור בדרך שתוביל אותנו האמהות שאנחנו רוצות להיות. לא האמהות המושלמות, אלא אנחנו.
זמן המתנה. מה הוא מעורר בי? מה הוא מביא איתו? עד כמה אני יכולה להיות בשמחה, ברוגע, בשלווה, כשדברים לא מתקדמים בקצב שלי? עד כמה אני יכולה להניח לאמביציה לרצות שדברים יקרו, ועכשיו, ולא להלקות את עצמי או להילחץ על זה שאני לא עושה מספיק?
אני עובדת על זה, אני מתבוננת על זה, אני מתרחבת מתוך זה. אני יודעת שזמן המתנה הוא זמן מאתגר, לכל אחת, ובוחרת לשאוב השראה מהטבע. אני מאפשרת לעצמי להרגיש את מה שעולה בי, לתת לזה מקום, ונזכרת עד כמה קשה לעשות את זה אחרי הלידה, כשההמתנה היא לא לפריחת השדה או לגדילה של מספר הנשים שאני מלווה, אלא לזה שהתקופה ההזויה הזאת תעבור, ומדובר בתחושות לא פשוטות שעולות מול התינוק שלי.
לאחרונה נפגשתי עם מספר אמהות שהיה להן ידע עצום על מה נשים מרגישות אחרי הלידה ובכל זאת הרגישו תחושות מאוד לא פשוטות בתקופת המעבר להורות. הבנתי שהייתה להן ציפייה להרגיש אחרת, מתוך הנחה שהידע הרב שיש להן יקנה להן מעין חסינות והן יחוו דברים באופן שונה מכולן.
המפגש איתן עורר בי שוב את השאלות:
*האם יש טעם להתכונן מבחינה רגשית לתקופה שאחרי הלידה?
*האם יש צורך לשמוע ולדעת מה נשים מרגישות בתקופה שאחרי הלידה?
*במה הכנה רגשית יכולה לסייע?
בימים האחרונים יצא שנעזרתי בכלי מאוד פשוט ונגיש, שאני נעזרת בו לא מעט, ורציתי להזכיר לכן לגביו. הכלי הוא~ הנשימה שלנו.
אני בטוחה שבשלב כזה או אחר בחיים לכולכן יצא ללמוד כיצד להסב את תשומת הלב לנשימה וכיצד לנשום, ואני כותבת רק כדי להזכיר לכן שהכלי הזה הוא זמין, פשוט ויעיל שעושה עבודה מעולה בעיניי כשאנחנו רוצות לקחת הפסקה מלופ של מחשבות חוזרות ומטרידות שנכנסנו אליו.
התחלתי לצלם נשים אחרי לידה (עד שנתיים אחרי הלידה) במרחב הטבעי שלהן, כדי לתעד את פעולות היומיום ואת הדינמיקה הייחודית שנרקמת בינן לבין התינוק, התינוקת או הפעוטות שלהן.
אלו מפגשי קסם, הזדמנות לפגוש ולהכיר, הזדמנות לתת הכרה ונראות למה שלפעמים אנחנו לא שמות אליו לב, הזדמנות לראות את עצמכן בעיניים טובות מבחוץ, הזדמנות לתת הכרה לתקופה קשה או נפלאה, בהתאם למה שהתקופה הזאת עבורכן.
היום אחה"צ הרגשתי מין תחושה לא נעימה בגוף. קראתי לה 'עצב', למרות שאני לא בטוחה שהייתה זו עצבות.
לא הייתה לה סיבה נראית לעין להיות, אבל היא הייתה והרגשתי איך הגוף שלי מרגיש בחוסר שמבקש להתמלא.
בשלב מסוים זיהיתי שאני מנסה למלא את החוסר באכילה, אז בחרתי לקחת את המצלמה ולצאת לשדות. להיות עם העצב, עם החוסר, עם מה שזה לא יהיה ורק לתת לזה להיות.
אני רוצה להתייחס למחקר שפורסם היום ב'ידיעות אחרונות' המציג קשר בין קבלת אפידורל לבין התמודדות עם דיכאון אחרי לידה.
דרך ממצאי המחקר, שנעשה בבית חולים בילינסון וממצאיו התפרסמו היום (ב') בעיתון, אפשר להבין את מה שלא נכתב שם אבל ידוע- יש קשר בין הפער שנשים חוות בין הפנטזיה למציאות לבין קושי רגשי ודיכאון אחרי לידה.
אני חושבת שבבסיס הקיום של רובנו, אלו שהופכות להיות אמהות, נמצא החיפוש אחר אהבה. חיפוש אחר אהבה עצומה וגורפת, חיפוש אחר אהבה שתגיע מייד, חיפוש אחר אהבה שתסחוף ובזכותה נוכל להתמודד עם כל קושי, חיפוש אחר אהבה שתעניק משמעות לחיים שלפעמים ה'אין' בהם גדול על ה'יש'.
אני מתבוננת בתמונה שמנציחה רסיס של רגע מתוך אלפי רגעים, שחולפים במהירות כמעוף נוצה ברוח עזה שמפזרת חלקיקים של תחושות לכל עבר.
עיניי נחות על מבט העיניים, מהן משתקפים אוחזים זה בזה גם עצב ושמחה, געגוע והוקרת תודה.
ממרחק של זמן ומקום, נשכחים לעיתים הדי התמונה ומה שנשאר זה רגע מתוק לנצור, רגע של חסד ואהבה.
ההדים מספרים על הולדתה של אמא וילדון.
על זרות שניכרת לפתע בכל מקום.
מגופי, מליבי שמתפקע וזורם כנחל שוטף, שוטף איתו הכול.
אני מקשיבה לגוף,
ידיים מושטות קדימה.
עיניים מדברות, חיוך שמתרחב,
תחושה לא ידועה מתחילה לתפוס מקום בלב.
לא בבת אחת,
בחלקים קטנים.
מתאהבת לאט לאט,
כמו צעדים קטנים,
שפוסעים מתוך הלב פנימה והחוצה.
מביטה בו ישן בעריסה,
ופוגשת את עצמי.
אני אמא לבן שהיום בן 7 וחצי חודשים, ואני מרגישה שאני לא מחוברת אליו. אין לי התלהבות שיש לי לילד וגם לא פרפרים בבטן כשאני באה לקחת אותו מהגן כל יום.
חשוב לציין שעברתי ילדות עם אמא חולה, כנראה שלא אובחנה אף פעם. מה שאני כן יודעת, זה שהיא עשתה לנו, שלושת האחיות, דברים מזעזעים.
מצד אחד, אני מרגישה חופש.
ההיפך מתלות, ההיפך מנטל גדול המונח על כתפיי.
אני מרגישה שיש כאן שותף אמיתי. אבא מדהים שמסוגל לנהל את המפעל הזה גם כשאני מנוטרלת
(דאגה שתמיד מרחפת אצלי מאז שאני אמא – מה יקרה אם חס וחלילה לא אוכל יותר לתפקד? איך ייראו החיים בבית?)
הוא עושה זאת בצורה שונה, אבל טובה!
ומצד שני, מה? לא צריכים אותי כבר בבית הזה?
הכל כל כך נפלא בלעדיי, אפילו נדמה שטוב יותר.
אנחנו חיות בסביבה שקשה לה להכיל רגשות טעונים וקושי בתוך בראשית ההורות, אז במקום לתת הכרה לחוויה הפנימית, יש כאלה שמעדיפים לזרוק משפטים כמו "ילדים זה שמחה", "לא נורא, זה יעבור ", ומצפים לשמוע ש"הכול בסדר" כששואלים "מה שלומך?"
והאישה שהפכה לאם? היא עוטה מסיכה של חיוך שהכינה מבעוד מועד במאמץ רב ומשיבה "הכול טוב, הרי אני אמא עכשיו."
להיות אמא, להתנהג כמו אמא, אבל עדיין לא להרגיש כמו אמא.
זאת התחושה הזאת שכאילו לקחו ילדה-נערה-בוגרת נתנו לה ילד בידיים ואמרו לה: "קחי, מעכשיו את אמא". אז היא לקחה את התינוק, ביצעה את התפקיד הכי טוב שהיא יכולה, קיבלה על זה מלא מחמאות, אבל בלב שלה עמוק פנימה היא עוד לא מרגישה כמו אמא. היא יותר מרגישה כמו מטפלת מסורה, כמו מישהי שמגלמת תפקיד, כמו ילדה-נערה-בוגרת ששמה על עצמה איזו תחפושת שנקראת 'אמא' ופועלת מתוכה.
הלידה היא אירוע משברי,
כמו נ.צ. על המפה שבו אנחנו מחשבות מסלול מחדש.
ולבסוף תיראה מפת חיינו כמו מפת אוצר,
מתפתלת בין סימון אחד לבא בתור.
מסע קו לקו.
זה מאתגר יותר להיות אמא לתינוק ביום חורף גשום.
היציאה מהבית הופכת להיות כמו איזה פרק ב'משימה בלתי אפשרית',
אנחנו לבד ולא פוגשות חברות או מטיילות סתם בחוץ.
הבית מחומם יותר ודחוס יותר, ואין את האוויר, הרוח והשמש שמכניסים נשימה.
אני מתבוננת בבטן התופחת לאיטה ואיתה תופחים גם החששות והפחדים.
פחד מעומס האחראיות הגדולה:
לטפל, לחנך, ללמד
להכיל, להקשיב, להיות עבורו משענת תומכת.
לדעת גם לשחרר, לאפשר לו לבחור באיזה נתיב ללכת.
ואיך אדע מה נכון?
ואם לא אמצא פיתרון?
פוחדת להיות אמא כישלון.
חשש מהול בהתרגשות וציפייה עולה בי כשאני מהרהרת בלידה הצפויה.
לידתו של תינוק ולידתה של אמא חדשה.
האם התפקיד החדש והתובעני יצמצם את זהותי או ירחיב אותה?
האם אמצא מרחב נשימה לעצמי?
מרחב שהוא רק שלי.
מה יהיה אם כל מה שארצה יהיה לברוח?
"כן… נולדה לך ילדה מהממת וכל מה שאת משחררת לפייסבוק זאת ההצהרה שאת ״באושר עילאי״, מצטלמת עם הבייבי/תינוקי (שמות פייסבוק לרך הנולד) וכל החיים שלך מלאים בדובונים, לבבות ושמחת אין קץ. אז בואו נפוצץ את הבועה השקרית הזאת למען אותן אמהות טריות שמרגישות שרק אצלן המצב שונה. קודם כל, ״חופשת לידה״ אינה חופשה! זו […]
הצל שלנו הוא תמצית כל מה שעצוב, מפחיד, כבד עלינו. התרבות עליה גדלנו מלמדת אותנו חוסן, התמודדות, גבורה. בכל חג משמעותי מדברים על המעבר מחושך לאור, מעבדות לחירות, על הניצחון והגבורה, על תבוסת האופל ועל כל המשמעויות המתלוות לכך.
עם כל המטען הזה אנחנו מגיעות אל אחד האירועים המכוננים בחיינו, אם לא המכונן שבהם- הלידה והמעבר אל האימהות. במקרים רבים אנחנו חשות שהמעבר שנעשה הוא דווקא מהאור אל החושך, מהחופש שלנו להיות ולהתנהל בעולם כפי שאנו רוצות, אל כבלי ההזנה הפיזית והנפשית של יצור חסר אונים התלוי בנו לחלוטין.
לפעמים אנו חשות את האור והחושך במקביל. זה מפחיד מאוד. הרי גדלנו לכך שלידה היא האור של חיינו, שאימהות היא הדבר המופלא בעולם, פלא החיים. האם בכל הפלא הזה יש בכלל מקום לצל? לאופל?
מבעד לדוק הערפל ומסך הבלבול, לאחר 3 שבועות של ניסיון לדיבור אימהות, ברור לי שלהיות אמא זה פרדוקס מורכב שכזה: דכדוך ובלבול מהול בצחוק ושמחה, סיפוק והתפעלות לצד תסכול ואכזבה, קסם ורוך לצד כעס ומועקה, מסירות וחמלה לצד פחד וחרדה, חולשה וחוסר אונים ויחד איתם גם גאווה ועוצמה, חיוך ממיס לצד נשיכת שפתיים. כולם דרים בנפש יחדיו. מתגוששים, לפותים בידיים קפוצות, שנרפות לפתע כשיד קטנה אוחזת באצבעותיהן.
נשות מקצוע מתחומים טיפוליים שונים מביאות את נקודת מבטן הייחודיות על התמודדות אחרי לידה בתגובה למקרה אופייני של אישה לאחר לידה רביעית, מעל גיל 35 שחווה קושי רגשי לאחר לידה:
בתקופה האינטנסיבית של חודש אחרי לידה, כאשר החלק האימהי מפותח במיוחד ודוחק הצידה את שאחר החלקים (המפותחים) שבתוכה, היא מגלה אי נוחות, בלבול וחוסר וודאות לגבי מתי האינטנסיביות הזאת תיגמר והיא תוכל לחזור לעצמה, לממש את עצמה, לחזור לעבוד, וליהנות מדברים שקשורים רק אליה. עלו בה השאלות 'האם זה היה שווה את זה?', למה הייתי צריכה את זה בכלל?', יחד עם בהירות שביתה רצויה ואהובה עד מאוד.
היא בת שנה. וגם אני בת שנה. אני כבר שנה אמא. שנה. וואו… מילה אחת, קצרה. שנה. זה הרבה או מעט? אני לא מצליחה להחליט, ואולי גם לא צריך. אבל מרגישה צורך לסכם, לכתוב. בשביל מה? כדי להבין, כדי לשתף, כדי לארגן את המחשבות. כדי לבכות תוך כדי.
אז יש לי ילדה מהממת, בתי הראשונה והיה לה יומולדת שנה לפני כמה ימים. והנה שוב, גם פה, אני מדברת קודם כל עליה. אז זהו שלא, הפעם אני עושה פניית פרסה ובלי יותר מדי רגשות אשם מדברת ע ל י י.
אני זוכרת שזה אחד מהרגעים שפחדתי מהם לפני הלידה
להיות בחופשת לידה, להרגיש מתוסכלת ועצובה.
לפני 8 שנים אחרי הלידה של הבן הבכור שלי, זה הפחיד אותי.
הפחיד אותי להיות עצובה, הפחיד אותי להרגיש לבד.
הרגשתי שזה לא בסדר.
עשיתי הכול כדי לא להיות עם זה.
לברוח מהלבד הזה.
אתמול הייתי בהרצאה של ד"ר אורנה דונת על הבחירה שלא להביא ילדים לעולם ועל חרטה באמהות. במשך ההרצאה, אחריה וגם עכשיו אני נשארת עם תהיות, מחשבות שמסתובבות לי בראש, אז מנסה לפנות להן מקום דרך הכתיבה.
אורנה היא חוקרת מתחום המגדר שבחרה שלא להביא לעולם ילדים. את עבודת התזה שלה היא עשתה על נשים שבחרו לא להביא ילדים לעולם ואת הדוקטורט על החרטה באמהות
הפוסט (פארטום) מאיים לבלוע אותך אליו
כמו תנין ענק
שפותח את לועו
התינוקת שלך בולעת אותך
עוד קצת
ועוד
ומה נשאר ממך
חלקים חלקים
פזורים פזורים
מחפשים להידבק מחדש
ולהרגיש שוב אסופים.
מחקרים עדכניים מראים כי אחת מכל עשר נשים תסבול מדיכאון לאחר לידה. למרות אחוז גבוה זה וחרף העובדה כי שיעור הנשים המאובחנות כסובלות מדיכאון לאחר לידה עולה התחושה הרווחת בקרב מטפלים היא כי נשים רבות אינן מקבלות את הטיפול לו הן זקוקות. נראה כי בין הסיבות לחוסר פנייתן של הנשים לקבלת הטיפול עומדת ההנחה […]
כשאני פוגשת בעבודתי נשים אחרי לידה (בדרך כלל בטווח של עד 3 חודשים לאחר הלידה) במרפאות בהן אני עובדת כאחות, ישובות על כיסאות ההמתנה, עם תינוקותיהן או בלעדיהם, אני ניגשת בטבעיות לאישה ושואלת אותה: "מה עם הדיכאון והעצב שלך? האם עודם תופסים חלק נרחב מיומך או שהם כבר בדרך ללכת?"
אשתדל לדלג על ה"מה שלומך" הסתמי ובר ההתחמקות בדמותו של ה"בסדר" המחרה מחזיק אחריו באופן אוטומטי פה בארצנו. אגש ישר ולעניין.
בחודש הראשון היה קשה הלילות הלבנים ההתארגנות לחיים החדשים אבל עם הזמן למדתי להסתדר עם הטכני וברמה הרגשית האמנתי שזה יסתדר עם הזמן (על אף שאני אשת מקצוע מתחום בריאות הנפש ). חזרתי לעבודה והייתי גיבורה ממש. לפני כשבועיים נחת עליי גל של עצב ששוטף אותי כל יום מחדש, הרמה הטכנית לא מספיקה להדביק את הרמה הרגשית. אני חשה מנוקרת כלפי החיים ובמעיין יאוש עצום. אני רוצה לחייך וליהנות מהתינוקת ומבעלי ומכל מה שכל כך אהבתי קודם אבל לא מצליחה.
שמונה ימים אחרי לידה.
עם עייפות מטשטשת חושים,
היא מקהה את מוחי והכל נהפך לכתמים.
על הרצפה כתמי לכלוך מטרידים
בסדין כתמי פיפי של תינוקת זעירה
לא התאהבתי בה. רחוק מכך. מאד קשה להודות בזה, אבל חשבתי שהיא ענקית (בכל זאת 4.5 ק"ג…), מגושמת וקצת כעורה. ליד כל התינוקות הקטנטנים בתינוקיה היא נראתה פשוט עצומה, מלאה בכתמים אדומים של נימי דם שהתפוצצו מהלחץ, ואיכשהו לא מתוקה בכלל.
אז כמובן שאותו אינסטינקט אימהי מדובר נכנס לפעולה באופן מיידי. טיפלתי בה במסירות, דאגתי לכל צרכיה לרבות אלה שקשורים במתן חום וחיבוק אמהי, אבל לא הרגשתי את זה. היתה לי מלחמת התשה עם הנקה. דלקות, גושים, חום, גודש מטורף. לקח לזה כ- 8 שבועות להסתדר שבהם הייתי עסוקה בעניינים טכניים של מניעת כאב מעצמי תוך כדי האכלה. ההנקה היה נושא כל כך רגיש אצלי שניהלתי את המלחמה הזו רק כדי לא להפסיד בה.
ואז שככה הסערה…
חשבתי שהיא הנסיכה שלי, אבל היא הנסיכה של כולם. בהתחלה לא היה אכפת לי והיה לי קל לתת אותה לבני המשפחה כדי להגניב עוד שעת שינה. אבל ככל שעברו השבועות, נהיה לי יותר ויותר קשה לחלוק אותה עם בני המשפחה.
כשהיא נרדמת על אנשים אחרים, הלב צובט. כאשר היא מתחילה להתרגל לשתות מבקבוק, הלב צובט. אני רוצה אותה לעצמי, כאשר במקביל אני רוצה לחזור לחיי ולהמשיך עם עיסוקיי. איך כל זה אפשרי? הכל נראה כמלכוד והשיעור החשוב של ללמוד לשחרר ולהבין שלא הכל בשליטתי מתחיל.
לא משנה כמה שמעתי שיהיה קשה, שצריך לדאוג להרבה מאוד תמיכה, אי אפשר באמת לתאר את עוצמת הרגשות, את גודל הקושי, הייאוש, העצב, הבדידות, הדכאון התהומי, העייפות וההנקה התובענית, הרגשה של סוף העולם, שנגמרו החיים ושאי אפשר לברוח לשום מקום. אולי בחרתי שלא להקשיב באמת למה ששמעתי, אולי לא באמת הבנתי, אולי רציתי להאמין שאצלנו זה יהיה אחרת, כי אנחנו יודעים איך להתמודד עם קשיים, כי הבת שלנו תהיה שונה, כי יש לנו תמיכה, כי התכוננו לזה ואנחנו כבר מאוד רוצים ומחכים. אבל אני חושבת שבעיקר לא שומעים את הקולות האלה. כאילו יש איזו הסתרה וברגע שקצת חוזרים לאיזון כבר לא חוזרים אחורה לספר על זה, וברגעי הקושי האמיתיים קשה מאוד לדבר על זה (לי לפחות).
על חרטה עדיין לא כתבו לי. על חרטה עדיין לא דיברנו. האם זה בגלל שחרטה על הבאת הילדים לעולם היא עדיין טאבו כזה גדול? האם זה בגלל שחרטה היא מילה כל כך גדולה, גורפת, דיכוטומית, שלמעשה מבטלת את הבחירה הכי משמעותית בחיים שלנו? בחירה שלא ניתן להימלט ממנה אלא רק להתמודד איתה בכאב?
חרטה על הבאת ילדים היא בעצם חרטה על חיים שלמים שהיו לנו, וזאת חרטה כואבת במיוחד, שורטת במיוחד, קשה כל כך לנשיאה ולהבנה, כמו רגש גדול ועוצמתי שלא ניתן בכלל להכילו. איך אישה שבוחרת לגדל את ילדיה יכולה לחיות בשלום פנימי עם רגש של חרטה על הבאתם לעולם?
היא התבוננה במחוג השניות שבשעון הקוקייה הישן שקיבלה מסבתה וחשבה לעצמה: ״יש לי עוד שלושים ושש דקות". בנה התינוק נרדם לפני דקות אחדות, ואינו ישן מאז היוולדו יותר מארבעים דקות ברצף. שקט מתוח ליטף את גופה כמו מתוך שיתוק, בעודה יושבת על ספתה הישנה בסלון, צופה בנדנדה שתלה בעלה רק לפני שבוע בחצר ביתם ובוהה. לא מסוגלת להביא את עצמה לעשות דבר בזמן שנותר, למרות שיש לה המון מה לעשות. ממשיכה להתבונן על המחוגים זזים לעבר הגיליוטינה- השעה עשר ועשרים.
הבוקר כשהילה התעוררה והעירה אותי, הייתי עצבנית כל כך. לא הצלחתי לראות עד כמה היא חמודה וחייכנית. רק רציתי לישון. וכמובן שזה לא קרה… אחרי שעה ארוכה של ניסיונות כושלים לחזור לישון, רועי, בעלי, לקח אותה איתו לסלון.
נשארתי לבד בחדר. בכיתי.
במקום להרגיש שהוא מנסה להקל עליי, הרגשתי שאני בעונש. המחשבה שעברה לי בראש שוב ושוב הבוקר – "אין לי שליטה". אין לי בחירה. בנוגע לשום דבר.
אני מרגישה שהחיים סוחבים אותי. שאני לא מחליטה שום דבר. שאני נגררת, נשלטת, חסרת חוט שדרה. סדר היום שלי נקבע ומנוהל על ידי אחרים. וזאת כל כך לא אני…
כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה תינוק שנולד לפני 7 חודשים, זה כבר לא נשמע כמשהו טרי כל כך. או-קיי, יש לה ילד קטן, אבל זה נשמע כבר כמו מספיק ותק בשביל להיכנס כבר לאיזושהי שגרה שכוללת בה את כל המיומנויות הקשורות באימהות לתינוק, על הטיפול בו, הבנת צרכיו, חזרה לעיניינים ולתפקוד רגיל. אבל כלפי עצמי, אני ממש לא מרגישה שזה המצב אצלי. מרגיש לי עדיין ממש טרי.
ראשית, עניין הלידה. אני עדיין "מדממת" את הלידה שלי. לא עוזבת אותי התחושה שהיה צריך להיות אחרת, שיכולתי לפעול ולעשות דברים בצורה שונה, והלידה היתה יכולה להיגמר כמו שרציתי.
מהרגע שהפכתי לאמא שמעתי אימהות סביבי עסוקות בנושא האוכל. מה לתת, מתי מתחילים, כמה כדאי, מה מסוכן לתת ולמה.
תמיד חשבתי שזה הדבר הכי לא משמעותי בכל הקטע של האימהות. משהו שולי, טכני וזניח לעומת החוויות הרגשיות העצומות שאני עוברת בחודשים הראשונים שלי כאמא.
לאחרונה אני מגלה שגם זו חוויה רגשית לא קטנה, ולא פלא שהיא מעסיקה כל כך הרבה אימהות…
לאט לאט התחלנו להתאהב אחת בשנייה, להכיר, להחליף מבטים, ליצור שפת זהות וניואנסים שהיו רק לנו. עם הזמן, גיליתי להפתעתי שבשל התמכרותי לייצור הקטן והמתפתח שינק משדיי ללא הרף, נולדה גם התמכרות למגע. ההתמכרות שלי אליה, עור לעור, נשימה לנשימה, עד שהתעוררתי בוקר אחד ושמתי לב, שלמעט המגע שלי אתה, לא יצרתי כל מגע פיזי עם מישהו אחר בסביבה.
מאת : מיטל גזלה רופא
10 בספטמבר 20190 תגובות