אמהות ועבודה

כילדים, הדילמה לא עסקה ב"מתי" אלא ב"איך". הדילמה נשארה במבנה הבסיסי שלה עם לוח זמנים מצומצם של מ"עכשיו לעוד רגע". ואז גדלנו ואיתנו גדל גם המבנה של הדילמה. ולדילמה הזו נולדו ילדים שקוראים להם 'התלבטות' ו'שוקלת'. הדילמה הפכה לגדולת מימדים, עד ששכחנו מי מנהל את מי, מי בא קודם למי או איך לעזאזל הגענו למצב שאנחנו אספני דילמות, שהולכים לפותרי דילמות, שהם בעצמם למדו את רזי הדילמה בכל מיני מקומות…

כן.. אני יודעת, זה נשמע קצת אגרסיבי, אבל בנינו מי לא אומרת לעצמה אחת לכמה ימים, או פחות, "ססס.. בא לי לעוף מפה" או "דיי בא לי לעוף", או רק "אעע". אם גדלת בבית מאופק בלשון המעטה יתכן ותסתפקי בפנים אדומות, כיווץ שפתיים ובמקרים קיצוניים "שתיקה מכאיבה".

משרה לאימהות, אתן אומרות? וכולן אומרות 'זה אפשרי' ו'המעסיקים מתחשבים' והלוואי שבסוף אני אמצא עבודה המתאימה לכישוריי . אני החלטתי שהמקצוע העתיק בעולם {ולא, הוא לא זונה, למרות שעם חלק מהמשרות שמציעים לי אני מרגישה כך...} הוא בראש ובראשונה, היותי א מ א.

זאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם חגית, פגישת הכרות בה אני מתחילה להבין את הסיבה שבעתיה הגיעה אליי. חגית פתחה ואמרה: "איבדתי את עצמי, אני לא אוהבת את החיים שלי, אני לא יודעת מה אני רוצה, כל החיים הפכו חובות ומטלות, אין לי זמן לעצמי ואין לי זמן לנשום, מה עושים?"

כסף הוא אחד הנושאים החשובים ביותר בחיינו, וכזה שמאוד קשה לנו לדבר עליו. אם נעמיק אל תוך "מערכת היחסים שלנו עם כסף" נוכל לגלות שהיא משקפת לנו את מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. כסף הוא ללא ספק אחד הסממנים להגדרה עצמית בחברה המערבית. הוא מהווה הערכה חברתית עבורנו האם אנחנו מספיק מוכשרים, מספיק "שווים", האם נזכה להערכה, ויותר מכך האם יהיה לנו עתיד ראוי.. כסף הפך להיות כל כך משמעותי…

רגע קטן, אבל כל כך מדהים... שהביא לכל כך הרבה מחשבות... לפני כמה זמן ישבתי על הרצפה ושיחקתי עם תינוקי שלי, יש לו כמה צעצועים שעדיין לא בדיוק יודע מה לעשות איתם, אז או שמאבד עניין או שמוצא להם שימושים חדשים... אחד מהצעצועים האלה הוא מוט חישוקים שבלחיצה על הכפתור בראשו, גם מנגן ומהבהב באורות. יום אחד תינוקי השתעשע בצעצוע, וכשהמנגינה והאורות פסקו, ניסה להבין איך להפעילם שוב, ואז... הסתכל…

יתכן שזו עבודה שאת לא אוהבת או אולי זוגיות שלא מפרגנת ולא נכונה לך, מתקשה למצא את עצמך בשלל המטלות של להיות אמא טובה, בת זוג תומכת , עובדת מסורה, בת להורים שצריך לדאוג להם ועוד ועוד. אולי יש וויתור מראש על דברים שנראים לך כי אינם ניתנים להשגה. חששות לבטא את הקול הפנימי שלך, לדבר על הקשיים. והשקט גדל בפנים והופך לרעש גדול, בלבול, כעס, תחושת חנק, חולשה ופחד.…

יום אחד זה קורה, ככה פתאום מתעוררת מבפנים תחושת חוסר הנוחות, המחשבות על החיים, על מה שהיה עד היום, על החלומות שהיו ואולי אינם, על המשפחה, הזוגיות הילדים. על המקצוע, על מה שהצלחנו להגשים ומה ששכחנו בדרך, ועל עצמנו, על מי שהפכנו להיות, על החיים שבנינו לעצמנו. האם זה מה שרצינו באמת? זה מה שדמיינו?