אמהות חד הוריות

היי בנות, השבוע רציתי לשתף קצת בעולם שלי. זה כל כך נכון שיש שני צדדים למטבע...לכל מצב יש יתרונות וחסרונות... נתחיל מעניין החד הוריות. אני מודה. תמיד רציתי שכך יהיה. אני בעייתית בקשרים, ותמיד, לא חשוב כמה אהבתי את הבן זוג, בשלב מסוים הייתי חייבת לחתוך כי הרגשתי שאין לי אויר... על חתונה ממש לא היה מה לדבר. גם לא על מגורים משותפים..... רציתי להיות אמא, אבל עדיין לשמור על…

יש שאלות רבות ואני מודה שלמרות שהחלטתי להרות מתרומת זרע, אם היתה לי אפשרות בחירה אמיתית, הרי שהייתי בוחרת במה שמקובל, בזוגיות וזוג הורים – אבא ואמא. לא כי זה מה שמקובל, אלא כי באמת רציתי זוגיות (מקווה שעוד תגיע), אך עם זאת, אני יודעת שאצטרך לעמוד בפני שאלות של ביתי בעתיד הקרוב לבוא, ואם אפשר להפחית במקומות הרגישים הרי שזו אחת מהן ולכן חשוב לי להבהיר נקודה זו.

נמאס לי שכל בעל תפקיד יודע רק להסביר למה אני לא זכאית לעזרה כי אני לא עובדת, נמאסססססס לי לחזור ולהסביר שאני רוצה לעבוד!!!! זו הסיבה שאני צריכה שהילד יהיה במעון!!! אז אומרים לי -”לא, הציפייה שלנו היא שכבר שאת רושמת את הילד תהיי במסגרת של עבודה"- סבבה, ואיפה בדיוק אשים את הילד בזמן שאני במסגרת הזאת?! ברחוב?! ואז מגיעה התשובה ה-ב-כ-ל-ל מתסכלת- “אנחנו יודעים שזה לא פשוט, זו הבעיה…

אני כל כך רוצה לשתף ולחלוק את מה שעובר עלי בימים אלה... ולא יודעת מאיפה להתחיל...אני רוצה לקטר וליילל ולבכות ולהתלונן (בהמשך תבינו שלא חסר על מה...), אבל עם זאת, נמאס לי כבר מלדבר בטון כל עייף ולא מרוצה. אני קרועה בין הרצון לספר בצורה אמיתית מה קורה ואיך אני מרגישה, לבין הצורך (הקיומי לדעתי) לעטוף את הדברים בכל זאת בעטיפה יפה, להיות האם החד הורית שעומדת מול הקשיים בצורה…

חברים טובים שלי או מבני משפחתי, שאוהבים אותי (כך אני מאמינה), ידעו להגיד לי "אל תוותרי על החויה הזו, את חייבת את זה לעצמך" (אופס הנה הוכחה לאגוצנטריות), גם כשאמרתי: "כן, אבל אני חוששת כי..." ביטלו אותי ש"עם החיים מסתדרים". חשוב לומר שרוב הדוברים הם אנשים נשואים או שהיו נשואים ואת ילדיהם הפרטיים עשו בזוג!

הגענו לבית החולים בשעה 10:00 לערך ומיון יולדות היה עמוס לעייפה. לקח זמן עד שקיבלו אותי ובדיקת המוניטור הראתה שיש צירים לא סדירים. כלומר אני נשארת ולא עוברת למחלקת היי-ריסק. כאשר סיימתי את כל הבדיקות במיון, העומס עבר לחדרי לידה והייתי צריכה לחכות להיכנס לחדר לידה. השעה כבר הייתה 12:00. "לכי קצת" ייעצה האחות "זה יזרז את הלידה".

אז כמו שכבר כתבתי, החלטתי להיות אמא והברירה שעמדה לי (בזמן הנתון ההוא) היא להרות בתרומת זרע. חרשתי את האינטרנט בבדיקת בנקי הזרע הקיימים בארץ, יש כמעט לכל בית חולים, ואף בנק פרטי עם זרעים שבאים מחו"ל (איזה ניחוח...). בשל בעיות של כמות תרומות זרע, התור לתרומה הוא די ארוך וצריך לחכות די הרבה זמן עד לפתיחת תיק. קבעתי בשני בנקים תור.

תשעה חודשים כמעט, היא בתוכי נעה לה בנעימים, ואז החליטה לצאת לאוויר העולם. שחררתי, פתחתי רגלים והופ, האוצר שלי הפך למשהו מוחשי שאפשר לנשק ולחבק. חופשת הלידה עומדת להיגמר, צריך לחזור לעבודה. לא, אין אפשרות לקחת אותה איתי. לא הספקתי לנשק ולחבק כמו שרציתי והנה המטפלת בגן חובקת אותה. האם היא תדע מתי אופיר שלי רעבה, האם היא תדאג שהיא לא תבכה ??

מודה שקשה לי עם המושג אמא יחידנית מבחירה. קל לי יותר להתחבר למושג אמא חד הורית. למה העיסוק הזה במושגים כל כך מעסיק אותי ? בטח תחשבו שזה מאוד קטן ושלי. עם זאת, אני מרגישה שזה חשוב לי מאוד לדבוק בהגדרה הנכונה. אני חושבת שמילים יוצרות מציאות. אני שואלת עצמי האם אמהות שקל להן לומר שהן יחידניות מבחירה באמת זו "ה"בחירה שלהן?

מדוע חברותיי הקרובות ביותר, שליוו אותי לאחר הלידה, לא אמרו לי דבר על רגשות קשים כמו: יש לי ילדה, מדוע אני לא אוהבת עדיין ?, להיות אמא בעיקר סמוך ללידה עייפים מאוד, עייפות שאין דומה לה בשום מקום. האחריות על יצור קטן ומדהים מפחידה. לצאת מבית חולים זה מפחיד !! להניק זה לעיתים קשה ומי שקשה לה חווה זאת בעוצמה רבה עוד יותר כי היום אם את לא מניקה את…