גוף ומשקל

אישה בזמן ווסת פורשת אל תוך נבכי הלא נודע בתוכה. בזמן הווסת מופרש הורמון ה FSH, הורמון האינטואיציה, שרמותיו עולות גם החל מגיל המעבר ואילך. הורמון זה יחד עם התכנסות הגוף והאפשרות "לפרוש" מעט מהמקצב המהיר של החיים, מאפשרים לאישה להפוך את הזמן של הווסת שלה לזמן מקודש. בזמן זה, בזכות הפעילות ההורמונאלית, יש תקשורת בין שני צידי המוח השמאלי והימני ונוצרת הזדמנות של "מעבר בין העולמות".

הזמן שלפני הווסת הוא זמן מטלטל מעט עבורינו בכל חודש, זה זמן שמערכת העצבים שלנו והפנימיות שלנו מאוד רגישים. ה״אקסטרה״ רגישות שנוצרת אצלנו בגוף, בתחושות וברגשות כל חודש היא עובדה. היא לא טובה, רעה, נכונה או לא נכונה. היא פשוט ישנה. רגישות זו מאפשרת את היכולת לקלוט ולראות פרגמנטים או חלקיקי מידע, תמונות ופיסות מידע קטנות יותר שלא ראינו לפני. הדימוי שעולה לי בהקשר הזה הוא שאנחנו מסתובבות בעולם עם…

תארו לעצמכן שהגוף שלכן היה הילדה שלכן והייתן אומרות לה: "ביתי היקרה אין בעיה, אני מוכנה לאהוב אותך אבל רק בתנאי שלא תתבגרי... תהיי מטר שמונים... שיהיה לך שיער בצבע... שתהיי במשקל XX... שתלבשי מידה YY ... שלעולם לא יהיו לך קמטים..." ההמשך ידוע לכולנו. הילדה שלכן בעצם לא יכולה להיות היא, כי אם היא תשאר מי שהיא באמת לא תאהבו אותה. העצוב הוא שכל אחת מהנשים שאני הכרתי בחיי…

רוב התשובות לרעב ולצרכים היה רגשי. רעב וצורך גדול בריפוד, בתחושת ביטחון ויציבות, בתחושת בית והגנה, במציאת מקום של שקט ורוגע, בהקלה על העוצמה של התחושות והרגשות הקשים שנמצאים בתוכם, ברצון להעלים את הכאב וחוסר האונים. ועוד תשובות כאלה ואחרות. חלק מאותם אנשים מספרים על זה שאוכל הוא המקום שאליו הם פונים בשעות מצוקה ומשבר כי האוכל תמיד שם ולזמן מסוים אפילו מרגיש שהכאב או הבורות נעלמו.

לראשונה אכלתי לא מתוך רעב אלא מתוך כמיהה, השתוקקות, סקרנות ותאווה, נגלה לפני עולם של טעמים וריחות שלא פגשתי מעולם. הייתי יוצאת מכל ארוחה בקושי גוררת את עצמי החוצה, בכל פעם מבטיחה שזאת הייתה הפעם האחרונה שאני במצב שעוד חלקיק חמצן שינסה להיכנס עכשיו לבטני יפוצץ אותי לחלקיקים. לטעום מהכל מבחינתי היה לחיות את החיים עד הסוף. ולבלוע את החיים עד הטיפה האחרונה נחשב למשהו שיעשה לי טוב. לא משנה…

אחד הרגשות הנפוצים שיש לנו מול אכילה, אוכל והגוף שלנו הוא בדרך כלל הביקורת. ביקורת מכאיבה, נוקבת, נוקשה ופוצעת. פיתוח מערכת יחסים עם הצרכים שלנו, הרצונות שלנו, החלקים והקולות השונים שקיימים בנו, יכולה להוות דלת להתבוננות והקשבה אמיתית פנימה. כאשר מתפתחת מערכת יחסים ביני לבין הגוף שלי, האכילה שלי ועוד חלקים שנמצאים בתוכי יש מקום לקשר, לסקרנות, לחקירה.

כבר חוויתי פעמיים הקשבה עמוקה לגוף, מתוך שקט ורגיעה, שהביאה איתה מסר ברור מאוד של מה מרגיש טוב או לא טוב, ומה לעשות כדי לשפר את ההרגשה. והרגשתי תחושה מדהימה. ממש הרגשתי שחזיתי בנס. הגוף שלי דיבר אלי!!! והוא אמר לי מפורשות מה הוא צריך, וכשעשיתי את מה שהוא ביקש, הרגשתי שינוי לטובה. הגוף ואני אולי לא אחד, אבל אנחנו מחוברים בצורה מושלמת זה לזו. וכל דבר שקורה בגוף הוא…

בזמן האחרון אני מקבלת מספר הולך וגדל של איחולים לבביים של "מזל טוב! באיזה שבוע את" ? למען הסר ספק, אתחיל בעובדות: אני בת 35, יש לי ילד אחד בן 5.5, השמנתי 10 ק"ג בשנה האחרונה ו- אני לא בהריון.

את, האשה המלאה...כן כן את: זאת שיש לה קצת תחת וקצת ירכיים וקצת בטן, אולי גם סנטר מעוגל, זאת שאם מצליחה ללבוש מידה 42, מרגישה מה זה חתיכה...

שרה חודשים אחרי זה עדיין נחשב משקל עודף מההריון?.... חחחח...עדיין יש הנחות? סליחות? קבלת תירוצים?.... יואוווו....איזה נוח זה, פשוט לשלוף את המשפט הנפלא- “אני בהריון" ואז גם לקבל בפרצוף את כל המחמאות- “וואו! בשביל חודש שביעי את נראית מדהים!!!” “איזה הריון יפה!”- מה גם, שעם כל הצניעות, זה היה ממש נכון....באמת היה לי הריון יפה.