העיקר הבריאות

ילדה בת שלוש חולה בוירוס בטן עקשן שמסרב לללכת. רוקנתי כבר גלון של אקונומיקה. והתחושה הזו ששוב אני לבדי והעסק שלי גם על כתפיי, אך בכל זה אני עדיין האישה הזו שמכבסת, מנקה, מסדרת, תולה, מנגבת, מבשלת, מחבקת, מנשקת, מחייכת, מרגישה ריקנות. והאיש שלצידי עובד קשה קשה ואני לא רואה אותו ובלילה לצידי ישן עליי נהנה מחום גופי.... אין לי אוויר.

לגדל ילדה יחודית ומיוחדת כזו זה בכלל לא ברור מאליו... אני לומדת ממנה ואיתה כל יום מחדש. אני גאה בה כל כך. למדתי בזכותה להוקיר ולהעריך כל התקדמות גם אם היא נראית קטנה וחסרת למדתי שלכל הישג יש ערך ומשמעות.

רוב הסיכויים ובעיקר מהיכרותי עם הורים רבים, חברים, מכרים, שאם בוקר אחד מבשרים להם שעליהם לשים את שגרת יומם בצד, על שלל העיסוקים וההתחייבויות ולהיות בבית עם ילד חולה לזמן בלתי מוגבל, הרגשות הראשונים שיעלו יכללו, ככל הנראה, תסכול, לחץ או ייאוש מקדים ומעל העל – דאגה. הידיעה שתשודר במבזק החדשות היומי של הראש תהיה דרמתית – יציאה משליטה, שיבוש, שיבוש, שיבוש, אי וודאות, התארגנות מחדש... שבר.

אני ילדתי לפני 8 חודשים . הילדה שלי נולדה עם בעיה וושט ( אטרזיה של הוושט ) והיא נולדה לפני הזמן. אלו תינוקות שנולו ללא וושט והיא חוברה מחדש. לצערי הרב אצלנו הושט לא חוברה באופן תקין ולכן אלינו לחבר מחדש בסוף החודש. עברנו כמה ניתוחים ויש לנו עוד דרך ארוכה מאוד. אני מחפשת משפחות שעברו או עוברות גם תהליך כזה או דומה.