להביא עוד ילד?

אחרי מספר שנים של התלבטויות – מאוד לא פשוטות, הבנתי שאני רוצה עוד ילד. הבנתי גם, שחלק ממני לא רוצה. יש בי כל מיני חלקים. אינני משהו אחד, חד-גוני. אני כמו כולנו, מורכבת מכמה וכמה אישיויות, מכל מיני גוונים ותכנים... חלק ממני רוצה עוד ילד ללא סייג. חלק ממני זקוק לחופש, לספייס, כל הזמן.

התחלנו לדבר על הריון שלישי. אני אפילו לא בטוחה שאני רוצה בו. שאני רוצה להיות במקום בו יש לי תינוק חדש במנשא בגיל 40 וקצת. וטיפולים?! למי יש כוח לטיפולי פוריות? אבל הלכתי לרופא שלי כדי לברר. והרופא שלי הוא קוסם, הלא אם מישהו ידאג להכניס אותי להריון זה הוא. האיש עם מרשמי הקסם, עם האנרגייה החיובית, עם גישת ה"זה יקרה ויהי מה". אבל הפעם זה היה שונה. הרופא שלי…

אני רוצה חופש. חופש מהכל. אני מרגישה בזמן האחרון שאני לא מסוגלת כבר להיות אימא. שקשה לי. שאני רוצה להיות לבד. לבד לבד לבד

והילדים גדלים, השינה בלילה מתארכת לה. ומתחילות ההערות מסביבי- ״עכשיו הגיע הזמן לבת, מגיע לך!..״ איך אסביר לכל מי שאומר זאת מה עברתי, מה עברה משפחתי? עד כמה קשה להכיל את הרגשות הללו, את הכאב והעצב, ועם זאת, כמה קל להסתיר טוב טוב כדי שלא יראו וירגישו הסובבים אותי? כמה חוסר רגישות יש באמירות הללו ומה אחרים יודעים מהן העדפותיי?

אני בת 40 בעוד כמה ימים. יש לי בת אחת, בת שנתיים וחצי (בחינוך ביתי). כשהייתי בהריון איתה, הייתי בטוחה שכשנה-שנה וחצי אחרי שהיא תיוולד, כבר אהיה בהריון עם השני/ה.

אני כבר חושבת על ילד שני. ורוצה אחד בכל מאודי. ופוחדת. פוחדת פחד מוות לחוות את אותה החוויה. ההנקה היא עדיין אחד הדברים שהכי חשובים לי ואכולת חששות שגם בילד הבא זה לא יקרה. מפחדת מצוות רפואי שלא קשוב אליי. שלא מבין אותי. שמתווכח לי מעל הראש בעוד הבייבי בירידות דופק דרסטיות בכל ציר.

לא יהיה עוד אחד! לא יהיה עוד אחד? אחת זה מספיק? לי זה מספיק. מי קובע בעצם מה מספיק?

ישראלית שגרה בארצות הברית מזמינה אתכן לשתף על הבחירה או האילוץ להיות אמא לילד אחד. היא אמא לילד אחד שלא מבחירה, אך היא תשמח לשמוע מכן על העליות והירידות, על ההחלטה להיות אמא לילד אחד וכל מה שעולה.