רגשות אשם

בשנה האחרונה נכנס לחיינו סטטוס חדש, אנחנו המשפחה המתפרקת. כן. אנחנו. בכל פעם שצריכה לומר זאת למישהו, קרוב, רחוק, רגיש יותר או פחות, מרגישה כאילו אני נאלצת לצאת מארון כלשהו, ובכל פעם זה עוד מכה בי בתדהמה. המשפחה שלנו כבר לא. היא בדרך להיות משהו אחר, לא ידוע, אבל כבר לא. כשהפרידה נעשתה עובדה ביקשתי לעצמי כמה משאלות, ואחת מהן הייתה, לנסות לאפשר לילדים לעבור את זה בטוב, ככל הניתן,…

הבכורה שלי בת 6.4 . רגישה . פרפקציוניסטית. התאכזבה שוב מעצמה שאיבדה עוד משהו (בפעם השלישית ביומיים האחרונים). אני כמובן טורחת לספור לה.. (אכזבה #1 מעצמי) . הזעם שלה שוב פורץ. מנסה להתקרב להגיד משהו והיא מרחיקה אותי. כל המשפחה מנסה להגיע לאוטו והכל קורה מול העיניים של חמותי (שתחיה - היא והביקורת שלה). בסוף אני לוקחת אותה חצי דרך בידיים. מגיעים לאוטו וזה לא נרגע. הצרחות בלתי נסבלות ככה…

בשעה 20:30 אני משכיבה את איילה ונכנסת לעשות אמבטיה. הנה אני יכולה לנשום, היום שלי מתחיל. אני כבר פחות מתביישת לומר, כן, אני זקוקה להמון זמן לעצמי. אני זקוקה להמון שקט והרבה מאד מרחב.

ניסיון לחזור למעגל התעסוקה, גיליתי כמה קשה לתמרן בינך לבין הקריירה שקוראת לי, בין הרצון להגשים את עצמי, להרויח, להיות עצמאית ולא "עוד אישה שבעלה מפרנס אותה" לבין החום המתוק והצמרירי שהוא את. מצאתי את עצמי נסחבת בין ראיונות מתישים, מנסה להתגמש מצד אחד ומצד שני לא לוותר על השהות איתך.

הפוסט הזה עוסק בקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים – רופאים, אחיות טיפת חלב,קרובי משפחה, אמהות אחרות ברשת – דורכים על המקום הכי כואב של אמהות – האשמה. אומרים: "כשנולדת אמא נולדים איתה רגשות האשם".

התייפחתי על החלומות שלי להמשיך ללמוד, לעבוד, לפתח התמחות עצמאית, לטייל טיולים ארוכים בעולם, לבלות זמן איכות עם בן זוגי ועם חברותיי. מיררתי על החופש ועל העצמאות שלי שהיה נראה לי, שהנה, עוד רגע קט והם יהפכו למזכרות רחוקות מהחיים שלפני ההורות.