רגשות אשם
קטגוריות נוספות בנושא אחרי לידה:
- אני אמא מספיק טובה?,
- הנקה,
- זוגיות אחרי לידה,
- חברות ובדידות,
- חוזרות לעבודה,
- מה עם הצרכים שלי?,
- מחלקת יולדות,
- מתמודדות עם נורמות וציפיות,
- ספרים לאמהות,
- עזרה ודאגה לעצמנו,
- פחדים וחרדות אחרי לידה,
- קושי אחרי לידה,
- רגשות אשם אחרי לידה,
- רוצות לישון!,
- רק אהבה,
- שיהיו בריאים,
- תחושות מגוונות אחרי לידה,
בשבוע שעבר הרגשתי איך הכול מתחיל לנזול ממני. הרגשתי שחם לי כל הזמן, גם כשהייתי במזגן מקרר, ובעיקר הרגשתי עצבנית, חסרת סבלנות, קצרה. כמו מישהי שרוצה לשאוג אל מי שמתקרב אליה, כמו מישהי שבקושי מחזיקה מעמד ומספיק להוסיף מטלה אחת קטנה, אפילו להזיז את הכוס מצד אחד לצד שני, כדי לאבד את זה סופית. זו התחושה שאני כבר על הקצה, שאני הולכת לאבד את זה. ומסכנים הילדים.
ההכרה בהצלחות היומיום היא ממש חשובה בעיניי, ואני לא מדברת דווקא על הדברים הדרמטיים אלא על הקטנטנים. הצלחתי לקום אליהם בבוקר או בלילה, הצלחתי להכין להם אוכל, הצלחתי להלביש, הצלחתי להרגיע, הצלחתי להסיע או להחזיר מהחוג, הצלחתי להתקשר למורה או לגננת, הצלחתי להתמודד עם מריבה, הצלחתי לדאוג לעצמי, הצלחתי לעמוד מולם על מה שחשוב לי ועוד כאלה שאנחנו עושות בשגרה.
אני חושבת שאחד התפקידים שלנו כבוגרות זה להנכיח באופן אקטיבי את ההצלחות שלנו. לעשות פעולות יזומות שהמטרה שלהן היא לתת נראות להצלחות- לעצור, לשים לב שהצלחנו, להגיד לעצמנו מילה טובה, ולזכור את זה ליותר מכמה שניות, כי את הכישלונות אנחנו זוכרות תמיד. זה נותן מלא כוח, זה נותן מלא אנרגיית חיים, זה מעניק תמונה הרבה יותר מאוזנת וקרובה למציאות של האמהוּת שלנו.
אחד הדברים שעוזרים לי להתמודד עם תחושות כישלון- בהורות, בחיים המקצועיים, בחיים בכלל, היא להזכיר לעצמי שאני בתהליך למידה. אז כתבתי על זה כמה מילים: אני לא מצליחה. נכשלת בגדול. אני מרגישה כמו איזה כישלון. כמו להיות בתוך שחור שלא נגמר, כמו להיכנס אל וואקום בלי תאריך תפוגה, כמו לנסות לגעת בחיין כשהכהות […]
רגשות אשם בהורות כל כך נפוצים, עד שלפעמים אנחנו מרגישות שהם ברירת מחדל ואין מה לעשות איתם. אנחנו נוטות להאמין שרגשום האשם מגיעים עם ההורות וכל מה שנותר לנו לעשות הוא להשלים עם קיומם.
אני חושבת אחרת, אני רואה ברגשות האשם הזדמנות לצמיחה, הזדמנות להכרות עמוקה עם עצמנו, הזדמנות להרחיב את המנעד הרגשי שלנו ולבחור בדרך שתוביל אותנו האמהות שאנחנו רוצות להיות. לא האמהות המושלמות, אלא אנחנו.
בשנה האחרונה נכנס לחיינו סטטוס חדש, אנחנו המשפחה המתפרקת. כן. אנחנו. בכל פעם שצריכה לומר זאת למישהו, קרוב, רחוק, רגיש יותר או פחות, מרגישה כאילו אני נאלצת לצאת מארון כלשהו, ובכל פעם זה עוד מכה בי בתדהמה. המשפחה שלנו כבר לא. היא בדרך להיות משהו אחר, לא ידוע, אבל כבר לא. כשהפרידה נעשתה עובדה ביקשתי לעצמי כמה משאלות, ואחת מהן הייתה, לנסות לאפשר לילדים לעבור את זה בטוב, ככל הניתן, להישרט באופן הכי מעודן שניתן, אם ניתן. ואם זה רק תלוי בי.
הבכורה שלי בת 6.4 . רגישה . פרפקציוניסטית. התאכזבה שוב מעצמה שאיבדה עוד משהו (בפעם השלישית ביומיים האחרונים). אני כמובן טורחת לספור לה.. (אכזבה #1 מעצמי) .
הזעם שלה שוב פורץ. מנסה להתקרב להגיד משהו והיא מרחיקה אותי. כל המשפחה מנסה להגיע לאוטו והכל קורה מול העיניים של חמותי (שתחיה – היא והביקורת שלה). בסוף אני לוקחת אותה חצי דרך בידיים. מגיעים לאוטו וזה לא נרגע. הצרחות בלתי נסבלות ככה שאני חייבת לסתום אוזניים (אכזבה #2 מעצמי).
בשעה 20:30 אני משכיבה את איילה ונכנסת לעשות אמבטיה.
הנה אני יכולה לנשום, היום שלי מתחיל.
אני כבר פחות מתביישת לומר, כן, אני זקוקה להמון זמן לעצמי. אני זקוקה להמון שקט והרבה מאד מרחב.
ניסיון לחזור למעגל התעסוקה, גיליתי כמה קשה לתמרן בינך לבין הקריירה שקוראת לי, בין הרצון להגשים את עצמי, להרויח, להיות עצמאית ולא "עוד אישה שבעלה מפרנס אותה" לבין החום המתוק והצמרירי שהוא את. מצאתי את עצמי נסחבת בין ראיונות מתישים, מנסה להתגמש מצד אחד ומצד שני לא לוותר על השהות איתך.
ביום שישי האחרון הגעתי לקריסה אימהית.
מינון יתר של אמהוּת.
כזה שלא חשבתי שכבר יגיע, כי הרי אני כבר מודעת ודואגת לעצמי וכאלה.. אבל זה הגיע. גם אליי. כמובן שלא בפעם הראשונה.
הפוסט הזה עוסק בקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים – רופאים, אחיות טיפת חלב,קרובי משפחה, אמהות אחרות ברשת – דורכים על המקום הכי כואב של אמהות – האשמה.
אומרים: "כשנולדת אמא נולדים איתה רגשות האשם".
שנתיים.
גיל שאני שומעת כל כך הרבה אודותיו…..
הצבת גבולות, גמילה, בחינת אזור ומותר וכדומה… נשמע כיף….
מודה שיש לי בעיה.
תחילת הדרך שלי כאמא היתה קשה…והיום אני נמצאת במקום שנהנה ואוהב את האמהות ומאוהב בנסיך היפה שלי, אבל זה לעיתים מלווה בהרגשה כבדה של רגשות אשם. רגשות אשם על זה שלא שידרתי לו מספיק אהבה בהתחלה, רגשות אשם על זה שהיה לי כל כך קשה, רגשות אשם על זה שכל כך לא נהניתי מסטטוס ה"אמא"….
ושק רגשות האשם הזה מקשה עליי לעיתים בהצבת גבולות, מקשה עליי ביכולת להרפות ולתת לילד להתמודד.
התייפחתי על החלומות שלי להמשיך ללמוד, לעבוד, לפתח התמחות עצמאית, לטייל טיולים ארוכים בעולם, לבלות זמן איכות עם בן זוגי ועם חברותיי. מיררתי על החופש ועל העצמאות שלי שהיה נראה לי, שהנה, עוד רגע קט והם יהפכו למזכרות רחוקות מהחיים שלפני ההורות.
מתי זה בדיוק קרה, מתי התאהבתי? אני לא יודעת להגיד, אבל זה בטח לא קרה ברגע הלידה…
כשפגשתי אותו לראשונה, כמה שעות ספורות לאחר הלידה שהרגישו כמו חיים שלמים, הרגשתי הרבה דברים, התרגשות, גאווה, פחד, אשמה, בלבול, כאב, כמעט הכל, רק לא אהבה.
אני חושבת שאני מפחדת מהתינוק שלי. בעצם, אני חושבת שפחדתי ככה גם מהגדולה שלי, כשהייתה תינוקת, ואולי רק עכשיו אני מוכנה להודות שהתחושה הזאת היתה פחד.
אני אסביר. אני חוששת לעשות תוכניות או ללכת למקומות מסוימים מחשש שהוא לא יהיה רגוע, יבכה, יצרח, לא יתנהג בצורה נאותה.
כשבני הבכור נולד לפני 3 וחצי שנים, נולד יחד אתו (או התעורר ממרבצו) שֶד האשמה הנוראי, שד שהאגדה מספרת אוהב לרדוף אמהות, צעירות וותיקות כאחד, שד שבהיותי אם ירוקה ותמימה חשבתי שניצחתי ולא הבנתי שהוא רק נח, ממלא כוחות לקראת מתקפה נוספת. שד שהולך להיות בן לוויתי למשך מן רב והחלטתי לנסות להפכו מאויב לידיד.
יש לי ילדה בת 4 חודשים ואני משוגעת עליה. אבל… כל פוסט שמדבר על רגשות אשמה תופס אותי תוהה – למה לבחור ברגשות אשמה? זה כזה בזבוז של אנרגיה. אני לא מבקרת את אלו שמרגישות אשמות, אבל בא לי כל כך לדבר אתן ולהאיר בפניהן שמה שהן עושות הוא טוב, שמה שהן בוחרות הוא טוב והאופן שבו הן מגדלות את הילד שלהן הוא טוב, כי ככה הן בחרו.. ורק חסר הדבר הזה שהוא כל כך קטן אבל כל כך עצום – להיות שלמות עם עצמן על הדרך.
לפעמים אני פוגשת אמהות נחרצות שיודעות טוב מאוד איך אמא צריכה להתנהג ולידם אני הכי מורדת ולפעמים מרגישה שהן גורמות לי להתערער.
כשהן נוזפות בי "למה הוא עם חולצה קצרה ? לא קר לו ?"…"למה היא בוכה ? היא רעבה ?" כאילו הן אינן סומכות עליי.
31 ביולי 20192 תגובות