הפלה, אובדן הריון

ראיון אישי עם יעל בשור מחברת הספר “להיפרד לפני שמכירים” על הלידה שקטה שעברה. הנה חלק מהראיון:
“מצד אחד, אני רוצה לעודד ולומר שעם הזמן, הדברים מסתדרים, אפשר לנשום ולהתמודד. מאידך, נשים שנמצאות מיד אחרי לידה שקטה, לא מסוגלות לראות מה יהיה בעוד ‘זמן’, הן נמצאות בשיא הכאב, האבל, הבלבול, הכעס. לומר להן ‘יהיה בסדר’ זה בדיוק סוג הדברים שלא אומרים כי מי ששם, צריכה להיות בכאב ובאבדן. אין לי בעצם מה לומר כדי לעודד ואני גם חושבת שאין איך לעודד, ולרובינו קשה להיות במקום שבעצם אין מה לעשות. נשים שחוות לידה שקטה צריכות שיקשיבו להן, שיהיו אמפתיים לכאב שלהן ולא שיגידו להן שיהיה בסדר. (אני מתייחסת לנשים כי זה אתר ייעודי לנשים, הדברים נכונים לא פחות לגברים כי להם גם אין באמת מי שיקשיב והם עוד צריכים ‘להיות חזק בשביל האשה’)”.

ביום שני, שבוע 9 בערך, אני מתייצבת נרגשת לבדיקה ראשונה אצל הגניקולוגית. די מהר היא מודיעה לי בלקוניות שאין דופק והעובר הפסיק להתפתח לפני שבוע וחצי. פתאום יש ואקום נוראי עד כאב בדיוק במקום ההוא בגוף שבו נשאבו אליו חיי כשנודע לי על הסרטן של אמא. היא שואלת אותי אם הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר, “כי אני מגיבה מוזר”,

יום שבת, אני נפרדת מההריון. אני נפרדת מהילד שצומח בי. הבן זוג מחבק חזק ורך ואומר שסוף התהליך שאנחנו בו עכשיו הוא בעצם הריון חדש. המילים הריון חדש משחררות ממני הכל ופורץ ממני בכי בקול שאני עדיין לא מכירה ( ואני חשבתי ששמעתי את עצמי בוכה כבר בכל הקולות האפשריים) בכי גדול ורם וממושך, בכי משחרר, מתאבל, בכי שמסיים. אני מסבירה לו שעכשיו אני לא רוצה לחשוב על הריון חדש, אני רוצה להיות עם האובדן של ההריון הנוכחי. באותם רגעים העובדה שבחרתי לא עוזרת לי ויש רק שקט רם ורעש דומם של לפני סוף. אני כל כך נוכחת מחד וכל כך צפה ומנותקת מאידך ושני המצבים מתחלפים כל הזמן.

יום א’ היה קשה כל כך, עד לרגע עצמו. חיכינו המון זמן עד שתורינו הגיע, איחור של שעתיים וחצי מהצפוי וחברת נשים שכל אחת וסיפורה מרחף מעליה במסדרון שכולו סופים. הסופים קורים אגב באותו מקום שבו קורות התחלות- מחלקת IVF של בית החולים. בחדר האחיות מחייכים אלי מיליון תינוקות מצולמים, תוצאת העבודה הקשה של משפחת תהליכי הפריון. אני בקושי יכולה לשאת את התמונות ואת הידיעה שאני מהצד השני.