הכנה ללידה ולהורות

הלידה היא אירוע משברי,

כמו נ.צ. על המפה שבו אנחנו מחשבות מסלול מחדש.

ולבסוף תיראה מפת חיינו כמו מפת אוצר,

מתפתלת בין סימון אחד לבא בתור.

מסע קו לקו.

אימהות רבות כל כך יוצאות בתחושות לא פשוטות מהלידות שלהן, כאילו סוחבות איתן משא מכביד להמשך החיים. לפעמים מדובר ברגע אחד מתוך הלידה כולה, שפשוט לא נותן מנוח, לפעמים קיים פער גדול, קשה לעיכול, בין הציפיות שקדמו ללידה לבין מה שהיה שם בפועל, ולפעמים זו חוויה טראומטית ממש, שמכווצת את הגוף והלב בכל פעם שעולה המחשבה על הלידה שהייתה, או על הלידות הבאות.

ב 3 הקילומטר הבאים אני כבר מסוממת לגמרי, מפוצצת אנדורפינים, מרגישה את הגוף במין ריחוף נעים כאילו נע מעצמו. חלק בי מודע לדרך שכבר עברתי וחלק בי מודע לדרך שעוד נותרה לי. אי אפשר לחזור אחורה, את הריצה הזאת אני כבר לא אפסיק. הידיעה שבכל רגע אני יכולה לדעת כמה עברתי וכמה נותר לי לעיתים מעודדת ולעיתים מבאסת…
נזכרת בפניהן המאוכזבות עד דמעות של נשים לאחר המשפט : "את בפתיחה של… " נתון שיספר על מה שעברה עד כה אבל לא יאמר דבר על מה שצפוי… תוהה אם אפשר היה שלא לבדוק בכלל פתיחה בלידות, איך זה היה משפיע על המצב הרגשי של היולדת…

מתי זה נגמר? אני מתחילה להרגיש שהפעם זה באמת זהו. אני לא יכולה להמשיך יותר, אין לי כוח. שמישהו יזמין פרמדיק חתיך שיחכה לי כי אני עוד רגע מתעלפת. אני מ ת ה !!
בעודי גוססת לי בריצה, חלפו אל מול עיניי הנשים שליוויתי… כשאני שומעת אותן אומרות משפטים דומים אני מבינה שהן עוד רגע רואות את תינוקן.

חודש לפני הלידה – אני מנסה למצוא כמה רגעים אמיתיים של שקט ביני לבין עצמי כדי להצליח סוף סוף לחלץ מתוכי את המצוקה האדירה הזו שאני קוברת בתוך הגוף שלי כבר חודשים, קצת אחרי שגיליתי שהריתי בפעם השנייה.

לפני שגיליתי שהריתי, כל פעם נעתי ונדתי בין רצון גדול לעוד ילד לבין ייאוש עמוק רק מהמחשבה שהנה עוד פעם אצטרך לעבור 'את זה'.

ההריון הראשון היה בסך הכל בסדר. שנאתי את המעקבים של האחיות, שנאתי את ההצקות של הרופאים.

ואז הגיעה הלידה – גם אז היה לי חלום מתוק וורוד של לידה טבעית בבית או בצימר- מים מים מים. כמה אני אוהבת מים רגועים ונעימים ונעים וחמימים. כל-כך רציתי ללדת בתוך מים.