אני כנראה לעולם לא אדע איך זה מרגיש ללדת, איך זה כשהגוף שלי, לאחר סערה עצומה של התכווצויות ולחיצות, פולט מתוכו תינוק. לא ארגיש איך הוא יוצא מתוכי. כבר לא ארגיש את התחושה של גוף קטן, דביק ולח המונח עלי, גוף אל גוף, כשהוא שואף בפעם הראשונה בחייו אויר אל תוך ריאותיו.
אני כנראה לא אחווה כבר בחיי את צירי הלחץ שדוחפים את התינוק החוצה, ולא את הצריבה כשראשו מבצבץ בין רגלי.
הריון ראשון היה בצבא ונגמר בהפלה יזומה.
הריון שני ושלישי היו כשממש רציתי ללדת ופשוט לא הלך. הפלה בשבוע 9 ואחרי שנה של המתנה, הריון, עברנו שבוע 12 ונשמנו לרווחה, אבל בשבוע 14 – עובר בלי דופק.
הריון רביעי וחמישי הסתיימו בשתי לידות של 2 ילדים מקסימים בהפרש של שנה ושבועיים ואז, כעבור 10 שנים של לשגע את בן זוגי, שלא הסכים לעוד ילד ובסוף נכנע, כי יום הולדתי ה40 קרב… נכנסתי להריון השישי…
לידה ראשונה: גיל 24
אחרי שהתחתנו, הגעתי לבית החולים עם צירים כל שלוש דקות. ידעתי שאני צריכה לשמוח. ידעתי שהגוף שלי בריא ומגיב נכון. לא יכולתי לנשום. הרגשתי שדוחפים לי את הראש מתחת למים, הרגשתי שאני מנסה לעלות ולנשום אוויר, אבל משהו מחזיק לי את הראש במים ולא נותן לי. בחדר לידה קבלו את פניי במין אדישות של שגרה. הכאב שלי היה חד, אבל המסר שקבלתי והבנתי היה: מה את מתלוננת? הרי באת ללדת, זה כאב טוב.
שיתפתי פעולה, עשיתי כל מה שביקשו.
רק כשהאחות המיילדת דרשה ממני להניח את הרגליים באַרכּוֹפים, התנגדתי בתוקף, הרגשתי שככה אני לא מסוגלת לדחוף. היא 'ויתרה' לי בתנאי שאשתף פעולה, אחרת תכריח אותי לשים את הרגליים למעלה…
ההחלטות לא היו שלי. אני רק עשיתי את מה שאמרו לי לעשות.
שירה צבי'ה תח' נולדה.
על החששות כבר כתבתי וגם על התחושות המוקדמות והאנרגטיות המוזרה של כל התהליך הזה שחשתי.
ובאמת הגיע יום בו היה יותר דימום, בעצם היה ממש דימום, להבדיל מהכתמים החומים שהיו שם קודם לכן. אני חושבת שזה היה בשבוע 7-8, טוב, הכל ממש התחלתי בסה"כ.
באותו היום הרגשתי קצת יותר כבדה והיו קצת יותר כאבים עמומים כאלה, כך שמצאתי עצמי מתנהלת דיי באיטיות ושמחתי כבר להגיע לסוף היום, כשהילדים שכבו כבר לישון והיה לי קצת זמן שקט עם עצמי ובנזוגי.
ההריון הזה התחיל אחרת.
אז נכון, כל הריון הוא אחר, ואני שונה בכל פעם, והסביבה היא אחרת ובלה, בלה, בלה.
ובכל זאת, משהו בתחושה שלי היה שונה.
לקח לי כמה ימים עד שהעזתי לחשוב שאולי יש פה משהו, כי כל סימן תמיד יכול להתפרש כהריון, אז קצת קשה לעקוב אחרי דברים אם הם לא "נשארים" או "מתפתחים".
ואז הופיעו קצת הפרשות ומעין תחושה עמומה בבטן, קצת כואב כזה, אבל לא ממש. לא בדיוק. לא ברור מספיק.
הכול התחיל כשבוע וחצי לפני הלידה, בתחילת חודש נובמבר. התל"מ היה 24.11.09, יום לפני יום ההולדת של אבא. מחלה זוועתית של "גרד של סוף ההיריון" (PUPP) תקפה אותי בכל הגוף. גירודים בלתי נשלטים, פצעים כואבים ושום תרופה לא עוזרת להרגיע.
הסבל היה רב מאד. במקום שמחה והתרגשות על כך שהריוני עומד להסתיים בקרוב ושאני עומדת להתאחד עם התינוק שלי ולפגוש אותו, תחושת ייאוש קשה תקפה אותי ורק רציתי כבר ללדת כדי לגמור עם המחלה הזאת. לאחר שבמהלך כל ההריון פנטזתי על לידה טבעית, ללא התערבויות כלל ואולי אף בלי אפידורל, כבר לא היה איכפת לי מכלום ורק התחננתי לזירוז הלידה גם במחיר של לידה כואבת במשך שעות רבות.
תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,
לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.
בהודעה ל – 052-2835020
תכנים שיעזרו לך להרגיש שפויה ומובנת בהורות