הריון ולידה

רק על עצמי לספר ידעתי. פעם לא ידעתי, ממש לא. חשבתי שאני יודעת. הרבה מילים היו לי, המון. הגיון, רציונל, טיעונים, לוגיקה. נחרצות – המון מזה. הרי חייתי, וחייתי טוב. ילדתי ילדה, עבדתי. זוגיות יציבה ונהדרת וחזקה, בית. חברות טובות, שהתברכתי בהן.

ואובדן אחד. אובדן אחד בלתי אפשרי. אובדן אחד שסירבתי להכיר בו.

בהתחלה זה היה קטן. רק להחזיק מעמד, כל יום קצת. לא לבכות, שלא יראו. להיות חזקה, כי אם לא אני, לא יהיה מישהו אחר. לארגן, לסדר, לדאוג. הרבה לדאוג. לרפד לכולם את הכל, גם אם הם לא צריכים את זה באמת. ממש בקטנה, הדברים שאנחנו עושות כמעט יום יום, על אוטומט.

איך זה כשיש לך זמן את לא ממש כותבת ודווקא עכשיו בשיא העייפות באה לה מתת כתיבה. חמישה ימים אחרי לידה, אני מתעקשת על הכתיבה הזאת הפזורה, הסתורה, זו שחייבת לפרוק רגשות טריים. אומרים שזאת הכתיבה מסוג הנחות ביותר, זאת הכתיבה המשוללת אינטרוספקציה פנימית התבוננות פנימה אמיתית, אבל אני חשה שאני צריכה לכתוב קרוב, במקום הכי אותנטי, שאוכל אח"כ לספר משהו משמעותי לילדים שלי.

אז אולי לא נלחמתי למען השלום, או עשיתי מספיק למען העולם, לפחות אספר על פלא הבריאה, על הלידה המדהימה של יותם, שנולד בעין הסערה ב-12.12.10.