רוצות היריון

אחרי מספר שנים של התלבטויות – מאוד לא פשוטות, הבנתי שאני רוצה עוד ילד. הבנתי גם, שחלק ממני לא רוצה. יש בי כל מיני חלקים. אינני משהו אחד, חד-גוני. אני כמו כולנו, מורכבת מכמה וכמה אישיויות, מכל מיני גוונים ותכנים... חלק ממני רוצה עוד ילד ללא סייג. חלק ממני זקוק לחופש, לספייס, כל הזמן.

תשע שנים של תפילות, בקשות, תחינות, תשע שנים של בכי וחוסר ודאות. תשע שנים של תהיות ...למה זה לא קורה, מה השתנה? אחרי שתי לידות טבעיות, שני הריונות ספונטניים תקינים, שני תינוקות בריאים, בנים מקסימים. אני רוצה לידה חוזרת. הרחם כמו נסגר, משהו נחסם, אין תנועה, אין חיים. הזמן עובר, השנים נוקפות, שנה אחר שנה, ואת לא הופכת צעירה יותר עם כל יום שעובר. הגעגוע להתעגלות הגוף, הבטן, השדיים, הירכיים,…

בכל סבב של טיפולים, רק בתחילת הדרך שלו, בשלב שהרופא נותן לי את הפרוטוקול, אני מתמלאת אנרגיות חדשות וטובות, תקווה ואופטימיות, ואז מתחיל שלב הסבב...בדיקות למעקב הורמונים וזקיקים ... שאיבה ... החזרה ... 12 יום ואז...בום, טראח!! תשובה שלילית שמאוד, מאוד קשה לי כבר לחיות איתה... :-( אני כותבת את המלים האלה והגוש עולה לו בגרון שלי... הגוש שצועק לעולם ואני צועקת אותו גם כן.. גוש שאומר שזה לא פייר!!…

אוף, למה זה לא מצליח על הפעם הראשונה? ולמה זה לא מצליח שוב? ואז שוב ושוב? טוב נו – בדיקות דם, כל העסק. בדיקות זרע – שנינו תקינים. הההההכל תקין. אז מה לעזאזל לא הולך? מחליטים שזה טיימינג. לחץ. עושים עוד חודש הפסקה. עוד חודש. שוב לא הולך.

כל שנה בחג השבועות מתקיים טקס הנפת התינוקות כחלק ממסורת הבאת הביכורים במושב. כל שנה אני שמחה בשביל אחרים אך, גם אחוזת קנאה בהורים שעולים לבמה ומציגים בגאווה את התינוקות החדשים שלהם. כל שנה ליבי מתכווץ ונחמץ עוד קצת. קול מיוסר בתוכי ממשיך ושואל מתי כבר יגיע התור שלנו?

אני ברת מזל להיות אזרחית ישראלית שבו על פי החוק ממשלתי מסבסדת במידה רבה טיפולי פוריות. אני לא יכולה לדמיין לעצמי לעבור טיפולים כאלה, ובאותו זמן גם לעבור פשיטת רגל. מדוע הממשלה שלי כל כך נדיבה? כי היא חייבת לעודד ילודה יהודית. זהו העתיד של המדינה שלי. אני אחראית על עתידו של העם היהודי. אז זה טוב בשבילי.

אני מורדת ומסרבת. והגוף שלי לא רוצה, ומוחי משבית לי את השחלות. וכל העולם יכול להתפוצץ, אבל אני נועדתי לחיים אנוכיים של טיולים מיותרים, שינה מאוחרת, שקט ורוגע. אין ילדים צורחים לגדל, שום ילד לא יאכזב אותי בגיל מאוחר יותר, או ישלח אותי לבית אבות בניגוד לרצוני. אני לא יכולה לגרום לזה לקרות כי זה משהו שפשוט קורה, ואת לא יכולה לעשות את זה.

אני לא נועדתי להיות אמא, ואני חושבת שתמיד ידעתי את זה. אז אני יכולה להשקיע בעצמי, בפרויקטים אחרים ולנסוע ולטייל ולישון מאוחר, ויש לי יותר כסף, ולהיות אנוכית זה נהדר, דבר כל כך גדול, טרגדיה גדולה. זה טרגי שמשהו כל כך בסיסי, כל כך טיפשי, שלא דורש מיומנות, תעודה או כשרון, דבר שכל כלב ברחוב מצליח לעשות, אני לא יכולה לעשות.

עוברים יקרים שלי! אני כל כך מנסה לא לחשוב עליכם בכלל.. ולא הולך לי.. הוחזרתם אליי, לגופי, בסוף תהליך מייגע של הפריה חוץ גופית שנמשך חצי שנה תמימה, לפני 8 ימים מלאים. ארבעתכם. שאלתי את הרופא מה טיב העוברים שלי, והוא אמר שאף אחד מכם לא מושלם. אז מה? גם הוא לא! אני מחייכת לעצמי.. מנסה לשבור לעצמי את המועקה המחשבתית שלי, הבודדת הזו, בקצת הומור עצמי. קשה לי.